מלכת היופי רוקדת ירושלים

ערב ספרותי

סדר הקטעים

דק'2נדבמוסיקת פתיחה + קטע פתיחה

דק'2עידואני רק צל.1

דק'2נדב, עידו – זאת ירושלים1שיר

דק'2עידומקבצת-הנדבות.2

דק'2נדב, עידו – זאת ירושלים1המשך שיר

דק'3עידו, נדב, ליאתיום סגריר ליד גן דניאל.3

+ קטע2 + מעבר לשיר 1סגירת שיר

מציג

דק'2עידו, נדב, ליאת

דק'3ליאת1מלכת היופי קטע .4

דק'1נדב, ליאת2המשך שיר

דק'3ליאת2מלכת היופי קטע .5

דק'1נדב, ליאת2המשך שיר

דק'3ליאת3מלכת היופי קטע .6

דק'2נדב, ליאת + מעבר לשיר שבת2סגירת שיר

דק'3עידו, נדב, ליאת)בשדירות הרצל, ביום גשם( טיפות 7.2

דק'1נדב, עידומוסיקת מעבר – שיר חסידי

דק'4עידו, נדב, ליאתמלקט הפירורים.8

דק'1נדבמוסיקת מעבר

דק'3עידו, נדב, ליאת)בגובה הנעליים(הסנדלר .9

דק'1נדבבית מתוך הנעליים של ברוך

דק'2נדבשיר סיום – של נדב

דק'43סה"כ:

1

דק'2נדבמוסיקת פתיחה + קטע פתיחה

מוסיקת פתיחה.

פסקת פתיחה לערבנדב

דק'2עידואני רק צל.1

אור על הבמה. עידו באלכסון על כיסא.

)מקבלבא לביתי משורר מפורסם. התהלך בחדר שלי עם כוסית ביד, עידו

ודיבר על עצמו ועל ירושלים.כוס יין מליאת(

)מתחיל להסתובב בין הקהל(

בלה בלה בלה... אני. בלה בלה בלה... ירושלים. התלהב משניהם.

עלי. יושב שהוא חש ולא בכורסה שהתיישב התלהב, )חוזרכל-כך

לכיסא(

)נמרח עלעשיתי סימן לאשתי שלא תצעק. תנו לי להיות צל. הוא כבד.

הוא יושב עלי חזק מאוד. ואני מעורב אבל לא יכול להתערב.הכיסא(

)נמרח יותר(

אבל כשמופיע)כמעט נופל, ואז קם(גם ירושלים יושבת עלי חזק מאוד.

באופק סיפור חדש, ואף הוא מתיישב עלי חזק, אני נשאר צל מרצוני,

מעורב אבל לא מתערב.

דק'2נדב, עידו – זאת ירושלים1שיר

2

דק'2עידומקבצת-הנדבות.2

אור עולה על כיסא בר בתוך הקהל. עידו יושב שם.

השמשעידו כשגם הבוקר, של המוקדמות בשעות אבל נמוך. איש אני

נמוכה, הצל שלי ארוך מאוד.

יום-יום הוא רץ לפני. אני עוצר ליד רמזור אדום, והוא כבר בצדו האחר

לבושה המידרכה, על שיושבת למקבצת-הנדבות מגיע הרחוב. של

בבגדים שאספה מבתים של עניים וגם מבתים של עשירים, ורק כך היד

שלה, הפשוטה לנדבה, חשופה בשמש.

יום-יום, בדרכי לעבודה, אני מכין שקל כדי לתת לה, ועוד לפני שאני

מניח בידה את המטבע, היא כבר אומרת לי תודה ושולחת לי ברכות.

כשהצל שלי מכסה את כף ידה החשופה בשמש, היא יודעת שהשקל

יבוא. היא האשה היחידה בירושלים שמזהה אותי לפי הצל.

דק'2נדב, עידו – זאת ירושלים1המשך שיר

דק'3עידו, נדב, ליאתיום סגריר ליד גן דניאל.3

נדב וליאת על הבמה, עולים בתור לאוטובוס.

יום סגריר ליד גן דניאל בירושלים.עידו

)דוחק קצת את נדב(

3

ברגל אמשיך ואני יעלו, האנשים יגיע, האוטובוס לתור. הצטרפתי

לאורך רחוב יפו עד כיכר ציון, ומשם אולי אלך לשוק מחנה-יהודה. כי

הגשם פסק וכתם בהיר נראה בעננים. אלמלא ידעתי שזאת השמש,

הייתי משער – פרוסת לימון.

לעורר את נעלמו מעיני מאמציו של האיש שלידי לא זמן אותו וכל

תשומת-לבה של הנערה שלפניו בתור.

)נדב נוגע עם האצבע בכתף של ליאת, היא נבהלת(

"את יודעת",נדב

אמר סוף-סוף,עידו

"את ברוסיה היית פרימדונה".נדב

)פריז(

מלאעידו משפט לפתע לאסוף דבר-של-מה-בכך לא כי לרווחה. ונשם

עברית.

)פונה לקהל(האיש: נדב

הזקן שלו – סולז'ניצין.

האף – שפינוזה.

)פונה לקהל(והנערה: ליאת:

פניה – מלאות עיניים.

פיה – מלא מסטיק.

"מה זה פרימדונה?" שאלה.

האיש החליק בידו את שערותיו הדלילות. מצא את עצמו נדחק שוב אלעידו

נקודת ההתחלה. מאין יבוא עזרו?

)נדב מסתכל על עידו(

הוא לא בא לו משום צד. קומץ האנשים בתחנה עמדו מכונסים בתוך

ניאון עצמם ושתקו. החלונות בבניין ממול היו צבועים בצהוב. אורות

4

דלקו שם. והגן – גן דניאל, שסופרים ומשוררים ילידי ירושלים תיארו

מהמסעדה מרופט, במגש עליו. נכתב כבר הכל בספריהם. אותו

הסמוכה, אסף הגנן הישיש עלי שלכת.

)נדב שוב נוגע עם האצבע בכתף של ליאת, היא נבהלת(

"מה, את לא יודעת מה זה פרימדונה?"נדב

הנערה העבירה את משקל גופה מרגל לרגל. ואת המסטיק בפיה –ליאת

מצד לצד.

"לא".

"לא?"נדב

הנערה שלחה את קצה לשונה, ניפחה את המסטיק לבלון ופוצצה אותו.ליאת

ואז הגיע האוטובוס.עידו

)כולם מסתכלים על האוטובוס החולף(

)יוצאת מהבמה(והיא נעלמה בתוכו, ליאת

והוא עלה בעקבותיה, השתהה לשנייה על המדרגה, לזרוק מבט לאחור.נדב

ראה אותי נשאר ברחוב הרטוב, הרים את כתפיו ואמר:עידו

"חבל".)פונה קהלה( נדב

+ קטע2 + מעבר לשיר 1סגירת שיר

מציג

דק'2עידו, נדב, ליאת

מוסיקה.

פסקת מעבר לספר "מלכת היופי"נדב

5

דק'3ליאת1מלכת היופי קטע .4

מוסיקה – תקסים חיג'אז

סוף סוף עזבו התורכים את א"י, ובמקומם באו האנגלים. זמן מה לאחרליאת

מכן חזר סבא גבריאל מאמריקה והתחיל לעבוד בחנות של סבא רבא

רפאל. גבריאל היה גבר יפה תואר. בן שמונה עשרה שכוחו במותניו.

הוא עבד בחנות בשוק מחנה יהודה מבוקר עד ליל.

הוא שכנע את סבתא מרקדה, להכין כמויות גדולות של זיתים ומלפפון

חמוץ בתוך צנצנות גדולות. המלפפונים החמוצים של מרקדה היו שם

דבר ומכל ירושלים התחילו לבוא לחנות כדי להנות מהחמוצים שלה.

כך הפכה החנות של משפחת ארמוזה לידועה בכל ירושלים.

אומצה נגריז

"פישקדו קון לימון" היה סבא רפאל מספר לסבתא מרקדה: "הבן שלך

שיהיה בריא יכול למכור אבנים ולהגיד שזה גבינת צפתית".

מרקדה כמו כל בני ירושלים האמינה בעין הרע ופחדה משדים.

בראזה ראסט סבא

ובראשם השדה לילית. לכן קשרה מרקדה על מפרקי ידם של ילדיה

חוט אדום כדי להרחיק את השדה הזדונית.

באחד הימים כאשר קראה מרקדה בדבקות תהילים על המדרגות על

יד בית הכנסת, לא הרחק ממנה, ישבה נערה צעירה ונדנדה את רגליה.

המשך סבא

"אפשר אולי להפסיק לדפוק ברגליים?"

6

הנערה הרימה את עיניה ותלתה מבטה במרקדה, ומרקדה ראתה את

העיניים הכחולות ביותר שראתה מימיה, שנחו בתוך פנים מושלמות.

מבטה של הנערה בלבל אותה, היא קמה מהמדרגות ונעמדה, ושוב

התיישבה מבולבלת, לא זוכרת על מה ולמה פנתה אל הצעירה, ואז זה

היכה בה: הילדה אינה ילדה אלא שד,

)קצר(המשך סבא

הילדה הזאת היא לילית.

)קצר(המשך סבא

מיד אספה את סלה ומיהרה לצאת וירקה בדרכה שלוש פעמים. טפו

טפו טפו.

מנגינה סבא

כמה ימים לאחר מכן סבא רפאל ישב בפתח החנות על כסאו הקבוע

ריח השוק- של המוכרים הריחות את הריח עמוקה, נשימה נשם

התבלינים, הירקות, הדגים הטריים וחש איך האושר חודר לנחיריו.

ואז הוא ראה אותן מתקרבות. המבוגרת גוררת רגל, צולעת, לבושה

כולה בשחורים כמנהג האדוקים,

נהוואד - סול

בהן משך את לה. משהו זהב ידה של הצעירה ששיער לופתת את

תשומת ליבו

נהוואד - המשך

והוא ליווה אותן במבטו עד שנעמדו מול החנות.

)קצר(נהוואד – המשך

עיניה של האישה המבוגרת קלטו אותו במבטה וליבו החסיר פעימה.

קצר מגיע לסול הנמוך

7

זו היא! הדיבוק מצפת! איל דיו קי מי מאטי, שאלוהים יהרוג זו היא!

יותר כבר לשכוח מנסה אני הכחולות עיניה שאת האישה זו אותי,

מעשרים שנים.

טרמולי מיתר סול

האישה המבוגרת הסיטה את עיניה מיד ומיהרה לסחוב את הצעירה

צעדיה את להחיש ביידיש בה מפצירה שהיא תוך הרחוב, במעלה

)קימשויין רוח'ל(. הוא זיהה אותה בוודאות. היו אלו אותן עיניים שכישפו

שנה קודם לכן,20אותו

המשך מנגינה

שבגללן קיצר את שהייתו בצפת ומיהר לעלות לירושלים ולשאת את

מרקדה לאישה.

רוצה הצעירה ביידיש. מתווכחות חנותו, בפתח נעמדו הנשים שתי

להיכנס המבוגרת ממאנת )קימשויין רוח'ל(. לפתע הרימה הצעירה את

עיניה ועמדה כמכושפת.

ראסט סבא

ואז, רפאל עקב אחרי מבטה כדי לראות מה צד את תשומת ליבה,

לחרדתו, ראה את גבריאל, בנו,

נגיעות2

עומד מאחורי הדלפק, מבטו כמו נעול במבטה של הנערה. הסכין שבה

חתך דקה קודם לכן את הגבינה כמו נעצרה באוויר,

נגיעות2עוד

לסתו שמוטה. דיו סנטו היא מכשפת אותו כמו שאמה כישפה אותי .

פיתרון

זה קרה כהרף עין, ובמשנהו כבר גררה האם את בתה מהחנות.

ואת בתה. הזכירו את האישה ולא על אשר התרחש דיברו לא הם

לראשונה מאז נשא אותה לאישה, לא שיתף רפאל את מרקדה במה

8

שהתרחש באותו יום בחנות ובלילה לא ידע את נפשו, גבריאל אף הוא

לא עצם עין ולו לרגע אחד באותו הלילה.

דק'1נדב, ליאת2המשך שיר

חילוף תפאורה לספסל

דק'3ליאת2מלכת היופי קטע .5

רוח'ל, הנערה האדוקה בעלת העיניים הכחולות, הייתה נחושה לשובליאת

לשוק מחנה יהודה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שראתה את גבריאל

בחנות הדליקטסים, אך זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצליחה ללכוד

את מבטו במבטה. היא ידעה כי אם ייוודע לאביה שנתנה עינייה בגבר,

ועוד בגבר ספרדי, הוא יגזור את צמותיה ויסגור אותה בבית עד שתצא

לה הנשמה.

ובכל זאת, למחרת היום, בזמן שאמה היתה עסוקה במטבח חמקה

במדרגות הבית לכיוון רחוב מאה שערים, והחלה הולכת לשוק מחנה

יהודה,

מנגינה עג'ם על סול

חוצה את שכונת גאולה, ואת שכונת מקור ברוך עד שהגיעה לרחוב יפו,

נכנסה בשערי השוק ונעמדה מול החנות.

ברוח'ל שחמקה הבחין לא ואיש החנות מקונים אותה שעה המתה

גבריאל לא גם לתורה. כאילו ממתינה הדלפק ליד ונעמדה פנימה

שהיה עסוק עם הלקוחות. ואז, משהגיע תורה, נעמדה מולו והוא נשא

מבטו וכמעט התעלף:

המשך

9

היו אלו אותן עיניים כחולות שהביטו כעט בעיניו בלי בושה, וחייכו. הוא

לא ידע את נפשו. היא לא פצתה את פיה.

המשך + חיג'אז על מי

"איך אני יכול לעזור לך?"

היא לא השיבה, רק המשיכה לנעוץ בו מבט, לא מסירה אף לרגע את

עיניה מעיניו.

"זיתים, גבינה, דג מלוח?"

לי כל היום" אמרה האישה שעמדה אחריה בתור. ילדה, אין "היידה

גבריאל לקח חופן סוכריות שקד והניח בכף ידה. היא מיהרה לקמוץ את

אגרופה על הסוכריות המונחות בו ובלי להגיד תודה ובלי לשלם יצאה

מהחנות.

מנגינה על סול

המדרגות על יושבת עבודתו, את שסיים עד שעות לו חיכתה היא

יוצאים שהובילו לבית הספר אליאנס. לא חשבה על הוריה שבוודאי

מדעתם ומחפשים אותה בכל מאה שערים. כשהשוק התרוקן מקוניו

הוא יצא סוף סוף מהחנות,

פראזה נעוואד סול

נועל את דלתות העץ הכבדות ופונה לכיוון שכונת אוהל משה. היא

יצאה ממחבואה והחלה ללכת אחריו.

)עוצרת עם הצעדים משל ליאת(טריולות מיתר סול

והיא כים הכחולות בעיניה מבטו שוב כשנתקל המום היה הוא

הסתובבה לפתע והחלה ללכת. הוא לא ידע מה היה הדבר שגרם לו

כמו לצאת מתוך עצמו וללכת אחריה,

המשך

שעת בין ערביים חלפה לה, הוא כבר לא יתפלל ערבית בבית הכנסת

הערב הזה. שמי ירושלים נזרעו כוכבים והם נעצרו, עומדים זה מול זו

וגם הזמן כמו עומד מלכת,

10

מנגינה

"אוי ווי איז מיר, אבא שלי יהרוג אותי" ועוד לא הספיק להבין מה קרה

וכבר נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

המשך

אמו ראתה אותו ראשונה "קירידו מיו, קי נו מי מנקיס, איפה היית? מה

קרה לך?"

לאביו רפאל לא היה ספק היכן בילה בנו את השעות האחרונות. "את

צריכה לזרז את החתונה של גבריאל" אמר אותו לילה למרקדה.

מוסיקת סיום

דק'1נדב, ליאת2המשך שיר

דק'3ליאת3מלכת היופי קטע .6

באותו לילה לא דיבר רפאל עם בנו מילה וחצי מילה.ליאת

"הבן שלי, ראס בן עיני, לא יהיה לו קשר עם הילדה האשכנזייה, יהיה

המחיר אשר יהיה!"

הביתה הלך ולא היום כל בחנות נשאר כמנהגו, שלא למחרת,

בצהריים. הוא שם לב שגבריאל אינו ממהר לנעול את החנות באותו

היום.

"לך הביתה פאפו, יש לי פה עוד קצת עבודה, אני אבוא עוד מעט"

"לא עוד מעט ולא בטיח! או שתבוא עכשיו או שאני אחכה אתך ונלך

ביחד הביתה."

משנעל סוף סוף גבריאל את החנות, יצאו שניהם בכיוון אוהל משה,

איש זקן נשען על מקלו ואיש צעיר חסון אוחז במרפקו כמו תומך בו

11

בנו. עם לדבר בנפשו עוז לא מצא רפאל כל הדרך שתקו, בלכתו.

גבריאל היה שקוע במחשבות על הנערה ששבתה את ליבו, ואז, רגע

לפני שחצו את רחוב אגריפס הבחין בה: דמותה השקופה חומקת כמו

צל בין הסמטאות.

+ סולםנעוואד טרמולו על דו

"רוח'ל"

אקורד

קרא, שומט את מרפקו של אביו והחל לרוץ בעקבות הילדה המשונה.

ורפאל מניף את מקלו: "בן נעוות המרדות! חזור הנה מיד! תעמוד אני

אומר לך, תעמוד!"

גבריאל מהסס לרגע, מעולם לא המרה את פי אביו אך הפחד שמא

תעלם רוח'ל חזק ממנו, והוא ממשיך לרוץ אחריה בסמטאות השוק,

מותיר את אביו הזקן בחשכה מניף את מקלו וזועק השמימה: גבריאל,

גבריאל וממשיך לרוץ אחרי רוח'ל כמטורף, עד שהיא נעמדת ונופלת

לתוך זרועותיו. מעולם לא חש תחושה עמוקה כל כך, חזקה כל כך ואז

הוא מרחיק אותה ממנו והיא מביטה בו ואומרת לו: "איך הוב דיך ליב,

אני אוהבת אותך"

מנגינה בעוד ואז מחליף לגיטרה

השערורייה שפרצה בשבועות הבאים איימה לקרוע את ירושלים.

)ממשיך לנגן על טקסט(גיטרה ספניול

סיפור אהבתם יוצא הדופן של רוח'ל האשכנזייה ממאה שערים וגבריאל

שגבריאל רק לא העיר. שיחת היה משה מאוהל הספניולי ארמוזה

התאהב באשכנזייה, אדוקה גם ראו אותם אוחזים ידיים על יד המדרגות

יום. רפאל השתולל, מרקדה התעלפה. לאור בית ספר אליאנס של

ורוח'ל היא גורשה מבית אביה בבושת פנים.

"איך הוב נישט מער איין טוכטער" אין לי יותר בת זעק אביה.

מוסיקה יורדת בדינמיקה

12

מאז שגורשה מביתה ישנה בכל לילה במקום אחר שגבריאל סידר לה.

בימים הייתה הולכת לכותל המערבי, מתפללת שעות, שאביה ימחל

יקבלו אותה. בערב, כשהתרוקן השוק, גבריאל ואמו של לה, שאביו

כשנפגשה עם גבריאל במקום מפגשם הקבוע על המדרגות של בית

ספר אליאנס, הוא עטף אותה במעילו.

"תישאר איתי הלילה" התחננה "זה אסור קירידה מיה, אנחנו לא יכולים

להיות ביחד לפני שנהיה בעל ואישה כדת וכדין".

גופה רעד והיא החלה לבכות. "בואי", הקים אותה ממקומה והיא הלכה

על דפק כשגבריאל מאוחרת הייתה השעה לאן. שאלה ולא אחריו

לא תכניסי אותך אם "אני אהרוג קלרה. דלתה של אחותו הבכורה

אותה" איים גבריאל על אחותו אחז בפניה של רוח'ל, נשק לעינה ואמר:

"אל תדאגי מי אלמה, ממחר יהיה לנו בית." אחר כך חמק לחדרו בבית

החיים על חשב עיניו את שעצם ולפני בשמיכתו התכסה הוריו,

שמחכים לו לצידה.

מנגינה אופטימית

"דיו מיו! סי מורייו! רפאל הצדיק סי מורייו!" צעקות מחרישות אוזניים

החרידו את הבית.

גבריאל התעורר בבהלה. "הוא מת, הוא מת!" שמע את אמו צורחת.

"הרגתם אותו! הרגתם את אבא שלך, אתה והפוטאנה האשכנזייה שלך,

הרגתם את אבא שלך." "קי 'סטאס אב'לאנדו? על מה את מדברת?"

שאל את אמו

"אבא שלך, רפאל הצדיק, אבא שלך מת, אתה שברת לו את הלב.

אתה! אתה!"

גבריאל מת. היה אביו רפאים, רוח כמו לבן גבו, על שכב רפאל

התמוטט על גופתו ובכה בלי שליטה: "פרדונה מה, פרדונה מה, פאפו,

דיו מיו, סלח לי, אבא, אלוהים אדירים אבא, מה עשיתי לך אבא?"

מרקדה שהייתה המומה למראה עינה: בנה החזק מתמוטט ובוכה כמו

אישה, הבינה כי זה הרגע לנצל את המצב. הניחה יד על כתפו, הרימה

אותו מעל גופת אביו ובקול קר מפלדה אמרה: "הרגת את אבא שלך,

13

עשית אותי אלמנה, אם אתה לא רוצה להרוג גם אותי תשבע לי שאתה

לא מתחתן עם האשכנזייה ושאתה לא תראה אותה יותר בחיים שלך."

וגבריאל נשבע.

אדיו

אחרי שעברה שנה מהיום שמת אביו חתנה אותו מרקדה עם רוזה,

בלי חתונה שלי, לשונאים מאחלת לא שאני חתונה, בודה, באונה

אורחים, בלי משפחה, בלי כיבוד, בלי שמחה. אף אחד מאתנו לא הכיר

את הכלה וסבא גבריאל לא ראה מאז את רוח'ל אפילו פעם אחת.

דק'2נדב, ליאת + מעבר לשיר שבת2סגירת שיר

תוך כדי השיר: נדב עובר לכיסא על הבמה )נהג(, ליאת לוקחת קפוטה מהקולב

ועידו עולה על הבמה.

דק'3עידו, נדב, ליאת)בשדירות הרצל, ביום גשם( טיפות 7.2

הסיפור הוא על שתי טיפות מים בעיצומו של חורף, באוטובוס של קועידו

עשרים, אבל קודמת לו שאלה: לאן נכנסת תחילה שבת בירושלים?

והתשובה היא:עידו

לאוטובוס האחרון של 'אגד'.כולם

הראשון,עידו במושב גבו יושב מאחורי היחיד, הנוסע ואני, קירח, הנהג

והחלל מאחורינו, עם כל המושבים הריקים, מלא שבת.

גם הקרחת שלי משתקפת במראה שמעל הנהג. הוא עוצר לפני רמזור

אדום בשדירות הרצל. מימין – החומה של הר-המנוחות, משמאל –

מכונית מישטרה עם פנס מהבהב בכחול. גשם בחוץ.

14

)עידו מוציא יד מהאוטובוס ואז יורד לכיוון הקהל(

האפור. פילח את כבר הברק נוף מאיים. לשימשה הקדמית מבעד

נשימה. לעצור בלי נעים יבוא. המגבים בוא הרעם מתמהמה, אבל

ובדלת הסגורה הולם באגרופו איש מזוקן, הגשם הולם בגג האוטובוס

חבוש מיגבעת שחורה רחבת תיתורת.

)ליאת דופקת בדלת של האוטובוס(

נראותעידו הקרחות ושתי שמעליו, במראה הנהג עיני את פוגשות עיני

דומות מאוד, מעידות על אחדות-דעים בנוגע לאיש שבחוץ:

דפיקות של ליאת ואז:(3)

הוא לא ייכנס,עידו + נדב

הדלת לא תיפתח לפניו. הרעם בא והלך. הגשם ממשיך לזלעף. האפורעידו

מכונית גג על הכחול הפנס גם לשימשה. מבעד לאיים ממשיך

המישטרה מהבהב איומים.

רק חסר לי לקבל קנס לכבוד שבת אם אפתח את הדלת ברמזור אדוםנדב

לעיני המישטרה.

והאיש נכנס)נכנסת לאוטובוס(הדלת נפתחה ליאת

)חוזר לכיוון הבמה(עידו

בחוץ הוא נראה נמוך, אבל בפנים הוא היה גבוה מאוד. המיגבעת שלו

נגעה בתיקרה. מעט משוליה הקדמיים היה מוטה מטה. הוא כמעט

הושיט כרטיס לניקוב,

)ליאת מושיטה כרטיס(

וכשהתכופף הנהג לקחת את המנקב, רכן מעליו האיש ואמר:

"אדוני הנהג, אני מודה לך מאוד שפתחת בשבילי את הדלת",ליאת

)פריז. עידו מדגים על ראשו של נדב(

המיגבעת,עידו של השמוטים מהשוליים שנאספה תפוחה, גשם וטיפת

נחתה על קרחתו של הנהג.

15

הנהג החזיר לנוסע את הכרטיס המנוקב. סימן לו בידו שייכנס עמוקנדב

יותר לטרקלינו, הביט ברמזור האדום,

אוזנועידו לעבר גלשה במראה, גם שהשתקפה התפוחה, הגשם וטיפת

הימנית. הנוסע הרטוב מילא את מבוקשו של הנהג ופסע חמש פסיעות

לעומק חלל השבת.

)ליאת פוסעת לאחור עם הפנים לקהל(

פתאום עצר, כאילו שוב לפניו דלת שאינה נפתחת, וסב לאחוריו וחזר.

)ליאת מסתובבת במקום וחוזרת קדימה(

אליו הרכין להניח את המנקב במקומו, הנהג מתכופף מעט, ובעוד

האיש את ראשו עם המיגבעת הרחבה, ואמר:

"אדוני הנהג, וגם אם לא היית פותח בשבילי את הדלת, והיית משאירליאת

אותה סגורה, גם אז הייתי מודה לך מאוד-מאוד".

טיפה שניה, שנקוותה בשולי המיגבעת, נחתה על קרחתו של הנהגעידו

והשתקפה במראה, אבל מכיוון אחר.

)יוצאים מהפריז. תנועה של אוטובוס(

זז. מכונית המישטרה הזדרזה ועברה על הרמזור התחלף. האוטובוס

פנינו, החומה של הר-המנוחות הצבאי נעלמה מאחורינו,

)פריז(

וטיפת המים השניה החלה גולשת בנתיב נגדי, לעבר אוזנו השמאלית

של הנהג.

דק'1נדב, עידומוסיקת מעבר: שיר חסידי

עידו עובר לכיסא בר בקהל

16

דק'4עידו, נדב, ליאתמלקט הפירורים.8

עידו מציג את הסיפור

באוטובוס עידו יושב ביזבז15אני לא הזקן הסמיך, בעל הצנום, האיש .

אפילו רגע כשהתיישב לצידי. בתנועה חדה פתח את התיק שהעמיד על

ברכיו, שלף מתוכו פרוסה מכובדת של עוגת גבינה, ופזל לעברי לבדוק

עוגה. מלבד התיק השמן והזקן אם אני עוצם עין. ראו עליו שהוא זקוק ל3

והנגיסה השחור לא היה לו במה להתפאר. ברכת-המוציא שמילמל,

הראשונה, נבלעו בן-רגע, בלי שום מחיצה ביניהן. כל הפרוסה כמעט

נעלמה, וזקנו נזרע פירורים.

לא עצמתי עין. נצמדתי לחלון לראות את החוץ. יש לו מסלול ארוך, לקו

. מתחיל בקטמונים, מגיע לגיבעת שאול, והחוץ בין השכונות אינו15

קופא על שמריו אלא מחליף צבעים כמה פעמים, והנוף האנושי אינו

שמות גם השחורים. ובמלבושיו הפרחוניים בבגדיו אחריו מפגר

הרחובות מעוררים כבוד: הפלמ"ח. זאב ז'בוטינסקי. מלכי ישראל. ויש

בניינים מפוארים: התיאטרון, מוזיאון האיסלאם, מישכן הנשיא.

את בקידה ללקט והחל העוגה אכילת את האיש סיים בינתיים

הפירורים מזקנו, משליך אותם אחד אחד אל תוך פיו. הוא עשה את זה

ועל התיאטרון על ויתרתי בפיתוי. עמדתי לא ולכן בעדינות, בחן.

מהנשיא, והתעמקתי בפירורים. לא חלפה שניה והייתי כולי שלו. הוא

פנה אלי ושאל:

רת?", קולו היה מלא נועם. יכול היה להתפאר גם בו. "אדוני סובל מסּוֶּכ4

"לא", עניתי.

הוא תקע את ידו אל תוך התיק הפתוח, ואני חששתי שמא הוא עומד

לכבד גם אותי בפרוסה מכובדת של עוגה, ולא אעמוד בפיתוי ולא אוכל

לסרב לו. אבל הוא שלף מן התיק גיליון ורדרד, הציג אותו לפני, ואמר:

אם תקרא מה שכתוב בו לעולם לא תסבול מסוכרת. נשמתי לרווחה

והושטתי יד לעבר הנייר. בידו החופשית צד האיש פירור נוסף ואמר

שזה בתשלום:

17

"שלושה שקלים".

והוסיף הכסף את נטל והוא הנייר, את מידו לקחתי עיסקה. עשינו

במחשבה שניה:

"צריכים לקרוא עד הסוף".

– שלושתם הביעו סמכות. ותיקו קולו, זקנו, "אקרא בבית", אמרתי.

גילגלתי את הנייר לשפופרת, ובעוד אני תוקע אותו אל תוך כיסי, פנה

אלי שוב ושאל:

"אדוני סובל מלחץ-דם גבוה?"

"לא", עניתי.

האוטובוס כבר עבר בינתיים את הרחובות יפו ושטראוס, עצר בכיכר

השבת, והמתין בתוך החיפזון התמידי. אור צהוב הצטרף אל האדום

ויחד עימו הפציעה בחלל יללה של אמבולנס, שעד מהרה שברמזור

נוכריות ופיאות בין מכוניות עולמות, מתפתל פנינו מרעיש על חלף

ומיגבעות שחורות, אבל את קולו של שכני לא השתיק. הפעם שלף גיליו

אפרפר מתא אחר בתיק השמן שלו. ואמר שאם אקרא מה שכתוב בו

לעולם לא אסבול מלחץ-דם גבוה.

"שלושה שקלים", הכריז.

עשינו עוד עיסקה. אני לקחתי את הנייר, והוא לקח את הכסף ופקד עלי

לקרוא עד הסוף.

"אקרא בבית", עניתי, וגם את הנייר האפרפר תחבתי כשפורפרת אל

תוך הכיס.

לא ברחוב מלכי-ישראל החיפזון אבל רחוק, נשמע כבר האמבולנס

שכך. שכני מרפא-המחלות הבחין שאני עוקב אחר המתרחש ברחוב

הירושלמי, ואולי אף ניחש את רחשי לבי כשפנה אלי ושאל:

"אדוני, ועל שיחרור ירושלים שמעת?"

"לא".

18

כף-ידי על אותם והושטתי נוספים שקלים שלושה מכיסי הוצאתי

יותר יעלה הרבה בוודאי ירושלים הפתוחה, לא בלי חשש ששיחרור

מלחץ-דם גבוה. אבל הוא התעלם מן הכסף, שלף מתיקו גיליון חלק,

ואמר שטרם כתב את הסיפור. חסר לו הסוף. כשיידע את הסוף, יעלה

את שיחרור ירושלים על הכתב. בינתיים יהיה עלי להמתין.

לבן אחרון חבוי עמוק והבחנתי בפירור "להמתין עד מתי?" שאלתי,

בסבך זקנו השחור.

ידעתי שהוא יודע על מה הוא מדבר. בלי הסוף הסיפור איננו סיפור.

שאלתי את עצמי האם הוא ימצא אותם. את הסוף החסר ואת הפירור

האחרון שבזקנו. שניהם הקימו רעש בראשי.

בעדינות החזיר האיש את הגיליון הריק למקומו, ואני, כדי להחריש את

הרעש בראשי, התרוממתי קצת ממקומי, ושאלתי, עדיין מוכן לעשות

עיסקה, וקולי כולו תפילה:

"אדוני, להמתין עד מתי?"

כשראה אותי האיש מתרומם, קם אף הוא ולחץ על כפתור העצירה.

בעוד אנו עומדים פנים אל פנים נגעה בכתפי נוסעת שישבה מאחורי,

ושאלה בלחש אם יש לי כבר סיפור ירושלמי חדש. לפני קראה בשמי

שהספקתי לפנות לאחור ולראות את פניה של השואלת, קלט האיש את

לחשּה ושאל:

"ירושלמי?"

"כן".

"כמה דורות?"

"תריסר שנים", עניתי בקול חרישי.

האיש תקע אצבעות פשוקות אל תוך זקנו, לכד את הפירור האחרון, זרק

לכיסי, גבו. החזרתי את השקלים והיפנה אלי את פיו אותו אל תוך

ופניתי אל הצעירה, שבזוויות פיה התחבא חיוך ביישני. אחותי, קראתי

לה, ואמרתי לה שעדיין לא, שחייבים להמתין, כי בלי הסוף אין סיפור.

19

דק'1נדבמוסיקת מעבר

דק'3עידו, נדב, ליאת)בגובה הנעליים(הסנדלר .9

עידו מציג את הסיפור

גםעידו ודבק אצלנו, בן-בית היה החריף והריח סנדלר, היה שלי אבא

בבגדים. כשהייתי נער התביישתי בו. עכשיו אני מחפש אותו.

)נדב נכנס לבמה. עידו מסתובב לחפש קצת בין הקהל(

בשכונת נחלאות, באחת הסימטאות הצרות המובילות אל שוק מחנה

יהודה, מצאתי סנדלריה מרווחת עם סנדלר קטן. בקושי הבחנתי בו

כשנכנסתי. הוא ישב כפוף על שרפרף, ליד שולחן עבודה נמוך, פטיש

בידו, נעל על ברכיו, ומסמרוני עץ מבצבצים בין שפתיו. כל כך היה

שקוע בעבודתו, שלא הבחין בי בבואי ובצאתי. הוא לא הבחין בי גם

כשביקרתי אצלו פעם נוספת ועשיתי סיבובים אחדים בסנדלריה שלו.

בלי נעליים, בלי בן-בית. כבר חשתי עצמי והרביעי בביקור השלישי

שקוע והסנדלר חופשי, לי מסתובב בעודי לעצמי אמרתי תירוצים,

בעבודתו ואינו מעיף מבט לראות את הנעשה סביבו. כמעט כמו אבא

שלי, נזכרתי. לא פעם תמהה אמא כיצד יכול אבא להתנתק כל-כך מן

העולם כשהוא שקוע בעבודתו. היא אמרה עליו שאינו זוכר בני-אדם,

אבל נעל שתיקן לא תמוש מזכרונו.

כשכבר עמדתי לצאת, העיף בי הסנדלר מבט פתאומי, סקר ארוכות

את נעלי, וקרא לאשתו:

"זהבה!"נדב

)ליאת נכנסת(

אשתו הופיעה מחדר אחורי, מנגבת את ידיה,ליאת

והסנדלר הצביע עלי בפטיש שבידו ושאל אם היא זוכרת אותי.עידו

20

את זוכרת אותי?נדב

האשה העבירה את המגבת מיד אל יד ולא זכרה.ליאת

מפיונדב ושיחרר הסנדלר הכריז "בטלוויזיה!" בטלוויזיה", אותו "ראינו

מסמרון עץ. "שנינו אכלנו גרעינים והוא היה שם".

זהבה החביאה את המגבת מאחורי גבה, בידה המשוחררת החליקהליאת

את השיער שלה,

עשתה צעד לעברי, וסקרה אותי בעיניים כפולות.עידו

ועידו נדב צעדים אחורה כך שנעמדים2)ליאת עושה צעד קדימה,

בשורה(

לאדם כל-כך קרוב לעמוד אי-פעם תזכה שהיא האמינה לא היא

שהופיע בטלוויזיה.

)ליאת סוקרת את עידו(

אחר-כך החזירה את ידה המשוחררת למגבת שמאחורי גבה. "הוא היהליאת

בטלוויזיה", חזרה בהשתאות על דברי בעלה.

)נדב וליאת מתבוננים קדימה(

"הוא שר שם?" שאלה.

הסנדלר לא זכר.נדב

"הוא דיבר משהו?" שאלה.ליאת

הסנדלר לא זכר.נדב

איך קוראים לו?" שאלה.ליאת

הסנדלר לא ידע.נדב

)פריז(

הוא הצביע עלי שנית בפטיש וסיפר לה שהבחין בי נכנס לכאן ארבע אועידו

חמש פעמים, מסתובב ויוצא ולא אומר דבר. אומנם תמה לשם מה אני

מה אני הולך, אבל העיף בי מבט כי לא רצה להפריע לי. אלא בא ול3

21

לעשות מעשה. בדעתו גמר בטלוויזיה, אותי שראה לאחר שעכשיו,

המתין לי, וכשנכנסתי מייד זיהה אותי.

"זה הוא!"נדב

אמר בביטחון.עידו

"איך?"ליאת

שאלה זהבה ונגעה בי.עידו

"איך?")מתקדמת( ליאת

הסנדלר התרומם מעט מהשרפרף שלו, הניח את הפטיש על השולחן,

רוקן את הפה שלו ממסמרונים, וקרא את שמה של אשתו בחיבה:

"זהבינקה, לפי הנעליים,נדב

לפי הנעליים שלו...ליאת

לפי הנעליים שלו!"כולם

דק'1נדבבית מתוך הנעליים של ברוך

דק'2נדבשיר סיום – של נדב

22