ימים ולילות בקיץ 2011 אסתי סגל

המחאה כיצירה של העםלא דומה לאף אחת אחרת

ה מ ה ד ת ה)23.7.11 - ההפגנה הראשונה(

20:45 – "רק שלא תהיה אלימות" אומר לי נהג המונית שמוריד אותי באבן גבירול פינת דיזנגוף.

"למה שתהיה אלימות?" אני מופתעת מהרעיון ויורדת. הכביש חסום. כל הדרך עד לרחבת הבימה רצופה מחסומי משטרה ושוטרים ויס"מ

משועממים נשענים על המחסומים. כולם מחכים.

רגע לפני שיצאתי מהבית ראיתי את הידיעה "איימי ויינהאוס נמצאה מתה בביתה…" מה? איך? את לא עוצרת עכשיו, אני מזהירה את עצמי

– תתעדכני כשתחזרי, ויוצאת לתפוס מונית כדי להתחכם לרחובות האמורים להחסם.

מסתבר שלא חסכתי לעצמי הרבה, כמו שחשבתי הכל חסום. אני מתחילה לצעוד, לידי הולכים עוד כמה וכמה, אבל בכניסה לרחובות הקטנים

שסביב הבימה זה הופך לזרם שוצף. נחיל אדם נוהר. "כזה עוד לא ראיתי" אני אומרת לעצמי ומנסה להכנס למרמורק. בלתי אפשרי.

20:50 – טובי מתקשר. מנסה להסביר לי איפה הוא. אני לא מצליחה לשמוע. גם לא לחצות את מרמורק כדי לפגוש אותו. הכמויות, הכמויות…

זו פעם ראשונה מאז עמדתי על דעתי והתחלתי להשתתף בפעילויות מחאה, שאני לא מהמארגנים או חלק מהקבוצה המארגנת או לפחות

מכירה מישהו מהמארגנים. אני משתתפת אבל בעצם משקיפה. קצת אבודה. הרבה מתרגשת. ומסביב המונים. לא דומה לשום דבר שהכרתי

ת ו ב ר תה א ח מ ו)29.7.11 - שדרות רוטשילד(

שבועיים עברו, והפלא נמשך. גדל והולך אל מול עינינו המשתאות. והוא שונה מכל שהכרנו. כי מתוך הזעם הגדול )ואל תטעו את עצמכם

הוא גדול ונורא, הזעם(, לא נובטת שנאה, אלא להיפך. גדלה הנחישות, וצומחת הקשבה. מעגלים מעגלים של שיח, לאורך השדרה ברוטשילד,

ובכל הארץ, כפי שמדווח מהשטח ליאור מנצ’ר.

תרבות מחאה אחרת. לא דומה לשום דבר שהכרנו. גם ביצירתיות שלה:

כאן אפשר לראות את קהל הילדים המוקסמים והוריהם המוקסמים עוד הרבה יותר יושבים על השטיח שנפרש בפינת הסיפור לילד )שאת

הפעילות הזו הגתה ויזמה ומבצעת רוני גלבפיש(. הם מקשיבים למאיר שלו קורא מספרו "אבא עושה בושות". גם כאן ,כמו בכל פעילות

אחרת שנעשית במסגרת המחאה בת השבועיים, ההחלטה איזה סיפור נשמע התקבלה באופן דמוקרטי. שלו התיישב על ספסל לפני הקהל

המצפה, הציג 3 ספרי ילדים שכתב, והילדים בחרו – כמעט פה אחד – אבא עושה בושות.

חמישי בערב, סופו של יולי המיוזע, הוא בסימן ספרות בשדרה. הערב התקבצו אשכול נבו, מאיר שלו )"יש לי את כל הזמן שבעולם, אעשה

רוני סומק )"אני מגיע לכאן כל ערב"(, אתגר קרת ושירה גפן והרבה כותבים, משוררים, ואמנים אחרים שמגי– מה שתגידו לי ומה שתרצו"(,

עים לראות את הפלא הגדול, ולתמוך.

על פרץ היצירתיות הנפלא, הן בסיסמאות ובפלקטים, הן בסרטוני הוידיאו שעולים בקצב ליוטיוב, הן בטקסטים

מצויינים - כבר כתבתי כאן, ורק לא התייחסתי לדבר קטן שמסמל את כל השיפט שמתרחש כאן מבלי משים. המעבר

שבוצע מהדאגה לאני ואני ואני )תוך דריכה על האחר( לשיתופיות ברוח הקיבוץ של ברל עם הארוחות המשותפות

וכאן הוא מקבל טוויסט של share בין אנשי המאהל, השינוי הזה שנקרא בלשון הפייסבוק והחלוקה השיוויונית

אנונימיות על הפלקטים )המעוצבים נפלא( של המהפכה:

שימו לב מה כתוב באתר המאבק מתחת להגדרה "מי אנחנו?"

אנחנו עם ישראל, האנשים הפשוטים שעובדים, שלומדים, שתורמים למדינה.

אנחנו הרוב, אנחנו המעמד היצרני.

היינו אנונימיים, דוממים, היינו בשקט אך לא חיינו בשקט.

חיינו כל יום בחרדה לקיומנו לצרכים הבסיסיים ביותר שלנו.

אין לרובנו מקום ראוי לגור, נגזלה מאיתנו זכותנו הבסיסית לכבוד כבני אדם.

עוצב והופץ ע"י העם. ואני חוזרת: עוצב והופץ ע"י העם

מי מאיתנו היוצרים היה מוכן אי פעם לוותר על חתימת שמו על העבודה שייצר?

ובפרפראזה על יהודה עמיחי -לדבר על שינוי היה לדבר על אהבה, כאן כבר לא מדברים, פשוט עושים ומשתנים…

אחד הדברים שהכי אוהבים להתלונן כלפי סטודנטים זה שהם אדישים ולא מתעניינים במה שקורה סביבם. אני

מקווה שמה שקורה בארץ בשבועות האחרונים הוא עדות לשינוי במצב; סימן נוסף לכך אפשר היה לראות גם בחלק

29, גר בנחלאות ירוש– גדול מתערוכות הבוגרים שהתקיימו במקביל עד לפני כמה ימים. הנה לדוגמה, יותם קלנר, בן

לים )במקור מפרדס חנה(, שסיים זה עתה את לימודי העיצוב במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ופרויקט הגמר

שלו עסק בזכויות של ערביי ישראל.

יותם הוא גם זה שעיצב את הלוגו של המחאה הנוכחית והיה שותף גם ליצירת הסלוגן המעולה "ב' זה אהל". יותם

הסכים לספר על התהליך של עיצוב הלוגו, לדבר בגילוי לב על פרויקט הגמר שלו שלא הוצג בתערוכת הבוגרים,

ולספר גם על המאהל הירושלמי שזוכה לפחות כותרות מאחיו התל אביבי.

:יותם קלנר כשנפגשנו, באיבנט בפייסבוק היה כתוב:"לוקחים אוהל ונוקטים עמדה", שהוסכם שזה סלוגן קצת מסור–

בל. דפני אמרה לי שהיא מחפשת משהו בכיוון של א' אוהל ב' זה בית, אז הצעתי את "ב' זה אוהל" ממש באותו הרגע.

אני חושב שגם האלכוהול מהמסיבה תרם… היא התלהבה מאוד ואמרה בוא נלך על זה

לא היה ממש בריף קריאטיב. חשבתי על משהו מאוד בסיסי, הלוגו נעשה למעשה יומיים אחרי, בשבת, ואז גם בעזרת

עדי אבירם פתחנו את האיבנט הירושלמי

יובל סער: אז היה סלוגן. איך נהיה לוגו?

יותם קלנר: חשבתי שהאות "ב" צריכה להיות המרכז. כמובן שהיתה לי הסתייגות ולא רציתי שזה יזכיר את האות של

המפדל מהבחירות, ולכן בהתחלה בסקיצה הראשונה הטיפוגרפיה היתה ידנית, כאילו "ילדותית", עם הרפרנס לשיר

הילדים הפופולרי. לא חשבתי שזה יתפוס כ"כ ת'אמת

]מתוך "פורטפוליו" הבלוג של יובל סער[

ת ק ע זת ו ב ר ת ה- כיכר הבימה ( 18 .8 . 1 1 (

אולי לא מהרגע הראשון, אבל בהחלט מהרגע השני לצמיחת האוהלים בשד’ רוטשילד, התייצבה איתם התרבות.

אחרי יום או יומיים כבר הגיעו משוררים לקרוא משיריהם, זמרי רוק מובילים )וגם כאלו שלא( הופיעו עם הגיטרות והתופים )בהתחלה בלי

מיקרופונים ומערכות הגברה ואחר כך עם(, האוהלים כוסו בכתובות יצירתיות ומייצגים נבטו כפטריות )גם בלי גשם(.

השדרה והמאהלים האחרים שבאו בעקבותיה הפכו למדינה אלטרנטיבית עם תרבות משגשגת, חינוך )הרצאות ושעורים שניתנים בהתנדבות

בשעות קבועות וגם לא הומושכות קהל רב של מאזינים במעגלי שיח ולימוד גדלים והולכים(, בריאות )אוהלים של רופאים למען זכויות אדם(

ומטבח קואופרטיבי ושיוויוני ממש כמו לפני שנות אלף בקיבוץ.

ורק מקומם של היוצרים והאמנים נפקד מגל המחאות והדרישות שצצו ועלו כל יום, בכל מקום. לא מפתיע שדווקא המגזר הזה שיצירתו

היא תמיד למען החברה והמרחב הציבורי, לא יודע להשמיע את קולו במונחים פוליטיים. הוא מכיר רק דרך אחת להרים קול – באמנות שלו.

אבל, ביום ראשון ה-14.8.11 ב21:00 הם התייצבו בכיכר הבימה. מתחת לפסל של קדישמן "התרוממות". זה שנראה כשלוש מטבעות. כסף

קטן אל מול המגדלים.

הרבה אנשי תיאטרון, קולנוע, אמנים פלסטיים, יוצרים מתחום המחול, אדריכלים, אוצרים… ורק מקומם של הסופרים והספרות נפקד. אולי

כי כבר אין כאן ספרות?

לא כאמנות בכל מקרה )ומקומה של הממונה על ההגבלים העסקיים עוד ירשם במטבעות של דולרים על ספר דברי חורבן הספרות בארצו

של עם הספר(. הם הגיעו לזעוק את זעקת התרבות.

ואל מול הדוברים שבלב כואב ומורתח נשאו את דבריהם, רציתי להגיד - יוצרים יקרים, אתם לא מבינים? אתם האוייב. אתם והאמנות שלכם.

כי תרבות וחינוך הם האוייב הגדול של הקפיטליזם. תרבות וחינוך מפחידים משטרים טוטאליטריים.לא לחינם הם נרדפו בידי היטלר )הדבר הראשון שעשה כשעלה לשלטון היה להוציא את האקספרסיוניזם מחוץ לחוק( וסטאלין ופרנקו

ופינושה. וכן, קפיטליזם חזירי הוא טוטאליטרי. לא במקרה כשעלתה לאחרונה המפלגה השמרנית לשלטון באנגליה, היא פצחה קודם כל

בקיצוצים נרחבים בתרבות ובחינוך. וזה לא כי תרבות אינה כלכלית. היא דווקא אחד הענפים הרווחיים ביותר )וכבר הבאתי את המספרים

כדי להוכיח שעל כל פאונד שהממשלה הבריטית מוציאה כל תרבות היא מקבלת חזרה יותר משניים, וזה בדיוק אותו יחס בישראל הקטנה(

והנצרכים ביותר ע"י הקהל.

התרבות מאיימת על השלטון ועל השיטה כי היא גורמת לאנשים לחשוב. דבר מסוכן ביותר לממשלה קפיטליסטית / לאומנית / גזענית.

מדינה בלי חינוך ותרבות אינה מדינה

את האירוע פתחת אופירה הניג שרק לאחרונה הודחה מתפקידה כמנהלת אמנותית של אנסמבל תיאטרון הרצליה. אחריה דיבר י"ור איגוד

התסריטאים עמית ליאור, ואז התייצב מתחת לפסל שלוש המטבעות, הכוראוגרף, הרקדן והיוצר עידו תדמור, שהזכיר לכולם כי מדינה בלי

תרבות אין בה חינוך, ומדינה בלי חינוך אין בה תרבות, ומדינה בלי חינוך ותרבות אינה מדינה – היא תופעה של כאוס מתמשך.

]"ביבי, אנחנו בחרדה שיום אחד תסגור את התרבות"[

עיצוב המהפכהלאמנים פתוחה גלריה שהוא המהפכה" "עיצוב הבלוג את תכירו

המוזמנים להציג בו את יצירותיהם בנושאי המחאה, מתוך רצון לתעד

את התקופה הפוריה הזו:

עומר הופמןגל שקדיאיציק רנרט

] "עיצוב המהפכה"[

ם ע ה ל ש ב י ט א י ר ק הצעדת המיליון

נרדמתם במוצאי שבת? אין שידור חוזר!

צעדת ה-999,999 ושכל האפסים ישארו בבית.

ביבי, יש עוד מיליון כמוני…

אין ספור וריאציות פורחות בימים האחרונים בנסיון לשכנע

ולהדביק את שארית הלא משוכנעים בהתלהבות לצעדת המיליון.

מסתבר שהמשפט הידוע "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות"

לא ממש עובד במקרה של המחאה שלנו. מיום ליום ההתלהבות

גדלה, ואיתה - הקריאטיביות והיצירתיות )וכבר כתבתי על כך לא

פעם ולא פעמיים(. אבל הפעם אני רוצה להיות ממוקדת ולהעלות

את הדברים הקריאטיביים ביותר שגיליתי בשיטוטי ברשת )ובעיקר

בקרב חברי לפייסבוק שרובם גם חברי בחיים.

ורובם, מה לעשות, שייכים לאותו מגזר שאיתרע מזלו והוא מתעסק

באמנות וביצירה בצורה כזו או אחרת(.

קום התנערה/ עם עבדים מזי רעבקום התנער מאבק/ קום התעורר… למאבק.

ים שנות, גולה אלפ יללנו ב י לא לזה פ כרך והחלומות. ן הצדק / אבדן הד חרב

ח / לא לשלטון ההון לא לתרבות של כחברת המון. לא למלחמת השרדות ב

עצמאותנו על השלום, על הער ־לכן הכרזנו בבות על השויון.

קום התנערה/ עם עבדים מזי רעב]"האפסים נשארים בבית"[קום התנער מאבק/ קום התעורר… למאבק.

השיר לא תם הוא רק מתחיל