Shkop book compiled

חלק א'

חשיבות המצוות שבין אדם לחברו

פרק א

חומרות במצוות שבין אדם למקום לעומת קולות3 .......................................................................................... במצוות שבין אדם לחברו

פרק ב

18 .................................................................................................. מה ראשונים מסיני

פרק ג

31 ...................................................... מצוות שבין אדם לחברו כתנאי להשגת קדושה

פרק ד

43 ........................................................... מצוות שבין אדם לחברו כתנאי לדבקות בה'

פרק ה

52 ....................................................................... העונש על עבירות שבין אדם לחברו

פרק ו

62 ..................................................... מצוות שבין אדם לחברו כיסוד לעשיית תשובה

פרק ז

76 ........................................................................................ חשיבות הדברים הקטנים

פרק ח

קידוש ה' בכל רגע בכל יום....................................................................................... 92

חלק ב'

כללי השיפוט שבין אדם לחברו

פרק ט

האדם כשופט......................................................................................................... 107

פרק י

116 ..................................................................................................... החושד בכשרים

פרק יא

130 ........................................................................................... החובה לדון לכף זכות

פרק יב

143 ................................................................... אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו

חלק ג'

יושר ואמונה

פרק יג

159 ........................................................................................................... האדם הישר

פרק יד

איש החוק, איש הצדק, איש האמונה..................................................................... 171

תוכן

פרק טו

משא ומתן באמונה................................................................................................ 183

פרק טז

200 .......................................................................................... גדול הנהנה מיגיע כפיו

פרק יז

מדבר שקר תרחק................................................................................................... 215

פרק יח

עשה תורתך קבע.................................................................................................... 231

חלק ד'

שידוכים - מה הוא השידוך הראוי

פרק יט

השידוכים בראי אבות האומה: חלק א - אברהם ואליעזר...................................... 247

פרק כ

263 ......................................... שידוכים בראי האבות: חלק ב - יצחק, רבקה והמתנות

פרק כא

מבחן החסד של אליעזר לרבקה............................................................................. 275

פרק כב

289 ........................................................................................... למהות מידת הרחמים

פרק כג

305 ............................................................................................... רחמים לעומת חסד

פרק כד

316 ..................................................................................... חסד במצב הדורש רחמים

חלק ה'

מידות

פרק כה

331 ............................................................................................................ הכרת הטוב

פרק כו

344 .................................................................................................................... חֵברות

פרק כז

אונאת דברים......................................................................................................... 360

פרק כח

כעס........................................................................................................................ 373

פרק כט

386 .................................................................................................................. מתינות

פרק ל

398 ................................................................................... דיבור בנחת ופנים שוחקות

מאת הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א

ראש ישיבת "עטרת ישראל" ירושלים

בס"ד טבת התשע"ד

כבוד

הרב הגאון רבי יצחק שקופ הי"ו נ"י ויצ"ו

אחרי דרישת שלומו הטוב בהוקרה רבה,

להיות צריכה זולתך של "הגשמיות כי זצוקלל"ה הגרי"ס מרן בשם אומרים

הרוחניות שלך".

אולי יש לנסח זאת גם כך: ה"בין אדם לחברו" של זולתך, הוא ה"בין אדם למקום"

שלך".

דומני כי זהו יסודו ויחודו של ספרך המעולה "מאיש לרעהו" הנני מלא התפעלות

מספרך, המושתת על אושיות אלו. שכן כולו אומר, תשומת לב, אכפתיות, וזהירות

של "בין אדם למקומו של עולם", ו"בין איש לרעהו" שלך.

בכישרון מאוד מיוחד ולב. מח בקרבו, משלב מאוד, והמועיל החשוב ספרך

כי לא החסרת ולב. דומה, וארוג במוחין נרחב. שזור ידיעות ובהיקף בו, המושקע

דבר, מהמון פרטי נושאך, המורכבים. כפי שבאו לידי ביטוי, "ברשימת ענייני הספר"

העשירים, עתירי הידע וברוכי היגיון, ניתוח ועומק.

ראיתי את תהילת "מסכימך" הגאונים. הנני מצטרף אליהם, בתשואות חן ובנפש

אחד לכל לימוד וספר יסוד אבן להיות, שלך, לרעהו" ה"מאיש הוא ראוי חפצה.

ואחד, ספר זה גם מסוגל גם ללימוד מעניין ונותן סיפוק להוגים בו.

ולעוד ספרים ב', ידידי, כה לחי, הננו מצפים ל"מאיש לרעהו" חלק והצלח עלה

מעולים דוגמתם, להגדיל תורה ולהאדירה.

ידיך מעשי ומכל חלציך מיוצאי נחת וברוב וברכה בהצלחה השם, לך יעזור

להתפאר, בשפע של רוחניות וגשמיות וכל טוב סלה.

בכל הכבוד וביקרא דאורייתא

ברוך מרדכי אזרחי

ז

מאת הגאון רבי שאול אלתר שליט"א

ראש ישיבת שפת אמת - ירושלים

בס"ד ה' טבת תשע"ד לפ"ק

ידידי, נגיד ושוע, הר"ר יצחק מיכל שקופ נ"י,

ולהוציאם בדפים לקבעם נתעורר כסדרן, תמידן בשיעורים תורה מרביץ אשר

אופניו. על דבור דבר ובהירים, סדורים דברים והם הרבים, את בהם לזכות לאור

בכמה וכמה ענינים הן מיסודות אמונה ותפלה והן מענינים שבין אדם לחבירו.

לילך בהתעוררות הרבה התועלת מלבד עליהם, יתענגו בהם הלומדים ובוודאי

בדרכים מתוקנות ולמצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

ויהי רצון שימשיך הרב המחבר בהרבצת תורה בעל פה ובכתב מתוך בריות גופא

ונהורא מעליא.

כברכת ידידו

שאול אלתר

ט

מאת כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א

ב"ה מוצאי שבת קודש פרשת ויגש תשע"ד

כבוד הרה"ח בעל נפש יקרה עוסק בצורכי ציבור באמונה ומגדל את ילדיו בדרך

התורה והמסורה לשם ולתהילה ולתפארת מוהר"ר יצחק שקאפף ני"ו

אחרי דרישת שלומו הטוב

עברתי מקופיא על רשימת דבריך המחוכמים בעניין המצוות שבין אדם לחבירו

דברים שנאמרו כשיעורים קבועים ברוב עם בעירך שיקאגו יצ"ו ובעזרת השם יתברך

התרבו הדברים לכדי ב' ספרים נכבדים.

והנה עניין זה של בין אדם לחבירו הוא כהגדרת חז"ל דברים העומדים ברומו של

עולם ובני אדם (לפעמים) מזלזלים בהם. ועתה מה נכבד היום בעת אשר הגיע זמן

האסף כעמיר גורנה כל מה שנתחדש בבית מדרשכם באופן של דבר דבור על אופניו

בסדר נכון ובשפה ברורה ובנעימה, והנני להביע בזה את שמחתי הגדולה על אמירת

זכויות לעם יציאתם בדפוס לאור עולם תרבה השיעורים ואסיפת המאמרים אשר

ישראל בכל מקומות מושבותיהם.

והנני בברכתי ברכת הדיוט להמשיך הפצת המעינות הטהורים ולחיבורם של בני

במהרה גואלנו ביאת להחשת ומנוסה גדולה כסגולה עצמם לבין ביניהם ישראל

בימינו אמן

כותב וחותם באהבה רבה

יצחק מנחם וינברג נכד אדמו"ר מטאלנא זלה"ה

יא

מאת הגאון רבי משה מ. חדש שליט"א

ראש ישיבת "אור אלחנן"

בס"ד ט' טבת תשע"ד פה עיר הקודש ירושלים תובב"א

אביע רננות בעד מפעלו של ידיד נפשי הרב הגאון רבי יצחק שקופ שליט"א

שוחרי לפני בציבור שמסרם שיעורים – מאמרים אסופת לרעהו" "מאיש ספר

תורה ודעת בעניני מוסר ומידות שבין אדם לחבירו ובדגש על נשאת ונתת באמונה.

מכיר אני מקרוב את ביתם – משכנם בשיקאגו. בית שמקרין כבוד שמים כבוד

התורה וכבוד הבריות. מקיימים בהידור מצוות ואהבת את ה' אלוקיך וגו' שיהא שם

שמים מתאהב על ידך. שכשאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו

באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי מי שלמד תורה

אשרי אביו אשרי רבו וכו' ועליהם הכתוב נאמר ישראל אשר בך אתפאר.

ואורה דרכה להביא מתאמצים אלא דממילא. בהשפעה מסתפקים אינם והנה

בעמקות בכשרון שנאמרים שיעורים הציבור. לפני קבועים בשיעורים תורה של

רבה השפעתם ובוודאי עליהם הטובה ה' כיד ומושכת נעימה ובהבעה ובהירות,

ופרותיהם ברוכים.

"מאיש לרעהו" נמסר כמתנה לציבור להגביר את ההרגש במצוות שבין אדם לחברו.

ויהי רצון שימלאו משאלות ליבם כשאיפתם להעלות קרנה של תורה, ובמיוחד תורת

המידות לאהבת התורה ואהבת הבריות וירוו רוב נחת ממשפחתם היקרה.

הכותב וחותם לכבוד התורה

באהבה רבה, משה מרדכי חדש

יג

3 חומרות במצוות שבין אדם למקום לעומת קולות במצוות שבין אדם לחברוחומרות במצוות שבין אדם למקום לעומת קולות במצוות שבין אדם לחברו

פרק א

חומרות במצוות שבין אדם למקום לעומת קולות במצוות שבין אדם לחברו

אתרוג מהודר או בגדים לאשה ולילדים? * מחמיר באחד ומקל בשני * מלבין פני חברו "לשם שמים" * תולעת ולא איש * שנאת חברו כמוה כאכילת "דבר אחר" * אדם קרוב אצל עצמו * מצוות שכליות * חשיבות

משנית * "נעשית לו כהיתר"

אתרוג מהודר או בגדים לאשה ולילדים?

והקולות הנשמעים בעיר ירושלים. המראות עיר הקודש חג הסוכות, ערב

הם כאלף עדים על החג הקרב ובא. בפינת יקרת, מתגורר לו אחד מראשי עם

הקודש בעיר שחוברה לה יחדיו, הלא הוא רבי שלום אייזן זצ"ל, ממורי ההוראה

החשובים שבעיר באותם ימים. הייתי אברך צעיר, כשעשיתי צעדי לעבר ביתו

של ר' שלום, על מנת להביא בפניו את אתרוגי שזה עתה רכשתי, ולשמוע את

דעתו, דעת תורה, על כשרותו והידורו.

מפותל, תור של מרהיב במראה לחזות היה ניתן נייטין לבתי בשער כבר

העולה במעלות ביתו של ר' שלום. מדרגות ביתו היו חיצוניות והתור השתרך מן

מאיש לרעהומאיש לרעהו 4

הקומה העליונה ועד לחצר הבית. רבים מבני ירושלים היו באים אך ורק לראות

מראה משובב לבבות זה, של ישראל קדושים ממתינים לשמוע דבר ה', זו הלכה.

גם אני הצעיר, עליתי לביתו של ר' שלום ועמדתי בצד לידו, כדי לראות ראיה

של ממש, כיצד עוברים הם לפניו כבני מרון, ולשמוע את הקולות.

בין הבאים, עמד לו אברך משי צעיר לימים, וכולו רעד של שמחה. אתרוג כמו

שיש לו, אין הרבה בעיר ירושלים, והוא סמוך ובטוח כי ר' שלום יהלל וישבח

ומושיט הוא ניצב והנה ולנקיות. ליופי להידור, כמוהו אין אשר אתרוגו, את

את אתרוגו לר' שלום, שסובבו לכאן ולכאן ובדקו היטב מכל צדדיו. מרים ר'

שלום את ראשו, מישיר מבט חודר אל האברך ואומר לו בקול שקט אך תקיף:

"עבורך - האתרוג פסול". האברך, נפשו כמעט ופרחה, דומה כאילו עולמו חרב

ונקי אשר כל רואהו יתכן שאתרוג כה מהודר זה כיצד ואינו מבין עליו; מבין

משבחו ומייקרו, בעיני ר' שלום פסול הוא?! האברך הנבוך שואל את ר' שלום:

"מה פסול מצא הרב באתרוגי?" השיב לו ר' שלום בשאלה: "כמה כסף שילמת

עבור אתרוגך?" והאברך משיב ברעד: "מאה לירות טבין ותקילין; אין זה סתם

אתרוג ... כך חשבתי".

כך חשבתי, מפני שאתרוג ואמר: "אכן ר' שלום פלט אנחה עמוקה מליבו

זה אכן מהודר הוא מאד ומום אין בו, וכמובן יקר מחירו". ובטרם ירד האברך

לסוף דעתו, להיכן הוא חותר, פנה אליו ר' שלום בשאלה נוקבת: "בגד חדש לחג

כבר קנית לרעייתך?" והאברך משיב: "לא". ר' שלום שואל: "מדוע?" והאברך

משיב: "אברך כולל אני, ואין באפשרותי לקנות בכל חג מתנות ובגדים". ור'

שלום ממשיך להקשות: "בגדים חדשים לילדיך כבר קנית לחג?" שוב מתפתל

האברך בתשובתו: "כבר אמרתי, אברך כולל אני ושכרי זעום, ומנין אקח כסף

לבגדים לחג?"

ואז, נשמע קולו החד והברור של ר' שלום: "עבורך, אתרוג זה פסול. לך והחזר

אתרוגך לחנות, ותקנה אתרוג כשר בחמש עשרה לירות ובשאר השמונים וחמש

לירות תקנה לרעייתך ולילדיך בגדים חדשים לחג, כדי לשמחם בשמחת החג

הקרב ובא, כפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תקכט סעיף ב)".


עזבתי את ביתו של ר' שלום והמחזה שראיתי לא נתן לי מנוח. לא יכולתי

להבין מדוע אנשים מקפידים הקפדה יתירה במצוות שבין אדם למקום, כאברך

זה שקנה אתרוג במאה לירות, סכום שהיווה שליש ממלגתו החודשית בכולל;

ולילדיו לרעייתו החג לכבוד בגדים לקנות לחברו, אדם שבין למצוות ואילו

הקרובים אליו, מחשבה פשוטה וחיונית על נוות ביתו, על עולליו הרכים המצפים

לבגד חדש או לזוג נעלים, מחשבה שכזו זו לא עלתה כלל על דעתו? מדוע העדיף

אברך ירא שמים זה להדר במצות אתרוג (שאותה יכול היה לקיים באתרוג לא

יקר) ובחר להתעלם לחלוטין מהלכה מפורשת בשולחן ערוך, הנוגעת לצורה בה

חייב אדם לשמח בחג אנשים הקרובים אליו כל כך, לרעייתו וילדיו?

מחמיר באחד ומקל בשני

חשבתי לעצמי, הן תופעה זו אינה נחלת עמי הארצות ופשוטי העם בלבד.

בקרב אף להמצא עשויה לחברו אדם שבין במצוות זלזול של זו, תופעה

תלמידי חכמים המדקדקים בקלה כבחמורה; ומחשבה זו אף הגבירה בי את

זו? מדוע אנשים נעשים התמיהה והרצון להבין, מהיכן נובעת טעות חמורה

שמורים ולאחר לחברו, אדם שבין במצוות ולאחרים לעצמם הוראה מורי

לכך מוצאים יעשון, אשר המעשה ואת בה ילכו הדרך את לעצמם ומתירים

אדם שבין במצוות ואילו הדורות; פוסקי ספרי בכל והסברים טעמים ק"ן

למקום - עד שמורה הוראה מוסמך ובכיר לא יאמר את דברו, לא יוכלו לבוא

אל המנוחה ואל הנחלה?!

ישראל, בארץ הרבנים מגדולי אחד את לפגוש זכיתי הימים, באחד

אדם שבין מצוות בין הקיימים הגישה הבדלי את החדה בלשונו שהגדיר

לחברו, שאנשים כה מזלזלים בהן, לבין מצוות שבין אדם למקום, שהחומרות

וההקפדות בהן לא יכלו לעולם..."מצוות שבין אדם למקום - מה שלא מותר

במאה אחוז - אסור; ואילו במצוות שבין אדם לחברו, מה שלא אסור במאה

אחוז - הרי הוא בבחינת מותר... "

בשיחה שקיימתי עם אב בית דין חשוב בנושא זה הבעתי בפניו את דעתי,


מחוסר אולי נובעת לחברו אדם שבין במצוות זלזול של זו נלוזה שהתנהגות

במקום אלוקים יראת אין "רק אבינו: אברהם שהתבטא וכפי שמים, יראת

הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ יא). תשובת הדיין על דברי הממה אותי.

הוא הוסיף ואמר: "פעמים רבות, בסוף יום דיונים ארוך בבית הדין, כאשר אני

מחפירה כה שהתנהגות בדעתי עולה היום, במשך עלי שעבר מה על מהרהר

נובעת לא רק מחוסר יראת אלוקים, אלא מחוסר אמונה בסיסית בקיומו של

את לכתוב צריך הייתי אני "אם דבריו: את דיין אותו וסיים בכלל", הקב"ה

הפסוק הזה, הייתי מוציא את המלה "יראת" מן הפסוק וכותב: 'רק אין אלוקים

במקום הזה'. עד כדי כך חמורים הם פני הדברים!"

מלבין פני חברו ״לשם שמים״

היה מקום לחשוב, שהתנהגות בלתי ראויה זו במצוות שבין אדם לכאורה

ומתכוננים מראש, רב זמן עליהם יודעים שאנו בדברים רק מצויה לחברו,

לקראתם מבעוד מועד, ומשום שהיו לנו הזמן והאפשרות להצדיק את עצמנו.

הכנה ללא מיידי, מענה להם לתת שעלינו ספונטניים, בדברים זאת, לעומת

וחשיבה מוקדמת, נוכל עדיין לראות את הרגישות המצויה אצל כל ירא שמים

אך עבירה. ספק לשום עצמו יכניס שלא וכמובן, המצוות, בדקדוקי הנזהר

לצערנו, אין כך פני הדברים, ואי ההקפדה על כבוד הזולת הפכה למעשים שבכל

יום ולהיתר גמור, בבחינת "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר"

מקיים הוא שלדעתו מפני חברו כבוד את רומס שאדם ופעמים כ.). (קידושין

מצווה ועושה נחת רוח לבוראו. על כיוון חשיבה זה יוכיח הסיפור הבא:

ערב שבת-קודש, בית הכנסת מתמלא מפה לפה במתפללים, אנשים שזה

עתה פרקו מעליהם את עול ששת ימי המעשה ועטו עליהם את קדושת השבת.

נכנסים אף הם להיכל התפילה. שליח הציבור כבר החל אחרוני המתפללים

את תפילת קבלת שבת, ולפתע - זעקות רמות: "מוקצה... מוקצה, מוקצה!"

עבר אל ומביט מתפילתו פוסק הציבור וגובר הולך והמחאה הזעקה קול

המקום ממנו בקעו הקולות. והנה צדה עיני, יהודי הזועק על רעהו "מוקצה!"


כבר ושבת-קודש מוקצה. הוא חברו שלדעת מה, דבר מונח הלה של בידו

את עוזב אדם שאותו עד המוקצה, מחזיק נגד כוחו בכל מוחה והלה באה,

היכל התפילה בוש ונכלם ופונה לאכסדרה, על מנת להניח את החפץ בפינה

משתמרת. רק לאחר שעזב הלה את היכל בית הכנסת נרגעו הרוחות, ותפילת

השבת נמשכה כדרכה.

איסור חמור: יותר מה מבין איני גדולה. במבוכה עצמי את מצאתי שוב

המוקצה בשעת דמדומים זו, כאשר השמש עדיין לא שקעה - זמן שהוא ספק

מוכיח מאותו מנע מי בוודאי? שנעשה ברבים פנים הלבנת איסור או שבת-

בשער לומר את דברו בצנעה? מה חשב אותו זועק כאשר ביזה את רעהו? ומדוע

נשכח ממנו מאמר חז"ל (בבא מציעא נט.): "המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק

לעולם הבא"?

תולעת ולא איש

אדם שבין למצוות לחברו אדם שבין מצוות בין בהתייחסות הבדלים

למקום, אינם נחלת הדור הזה בלבד. מעיון בספרים וממקורות שונים שיובאו

בספר נראה שבעיה עמוקה זו קיימת כבר מימות עולם. במהלך הרצאת הדברים

בספר זה, יוצגו הדברים כפי שנכתבו על ידי רועי, פרשני ופוסקי הדורות.

בספר "פרדס יוסף", על הפסוק: "זה קלי ואנווהו" (שמות טו ב) מביא את דברי

הגמרא במסכת שבת (קלג:):

דתניא: "זה קלי ואנווהו" - התנאה לפניו במצות, עשה לפניו

תורה ספר נאה, ציצית נאה, ושופר נאה ולולב נאה סוכה

נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן

הוי - "ואנווהו" אומר: שאול אבא נאין. בשיראין וכורכו

דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום.

מעות, על יחוסו ולא מדקדקים הרבה שיש בזה, וראיתי

צדקה, למצות כשמגיעין אבל וכדומה. הדר אתרוג לקנות


שמהראוי אף להוסיף, שאול אבא שבא וזה כאבן. המה

הוא "מה העיקר: הכל! לא זה אבל נאה, סוכה לו להיות

רחום וחנון" וכו'.

ומוסיף ה"פרדס יוסף" להעיר:

בין כי איש", ולא תולעת "ואנכי נאמר: ז) (כב ובתהילים

אדם שבין במצוות מאד המדקדקים רבים היו דוד שונאי

למקום, ובטרם לקחו אוכל לפיהם, בדקו אם רימה לא היתה

בו, אבל במצוות שבין אדם לחברו זלזלו, ולא חדלו מלרדוף

ולא 'גם אנכי תולעת דוד: וקרא אליהם חייו, ולמרר לדוד

איש', ומתולעים הלא אתם נזהרים, חידלו גם ממני.

דברי ה"פרדס יוסף" נוקבים כל חדרי בטן. הרי בדוד המלך אנו עוסקים, ואף

יהיה לכל הפחות כאל תולעת, ולבקש, שהיחס אליו לנכון להתחנן הוא מצא

כאומרו בפסוק: "ואנכי תולעת ולא איש". הנה, דוד המלך הכיר וידע את רודפיו

שהיו יראי שמים גדולים והקפידו ודקדקו על קיום המצוות, אך הורו לעצמם

(ויתכן שאף ראו זאת כמצוה) לרדוף את דוד ללא רחם. וממעמקי לבו היתר

בקעה הזעקה והבקשה, שיקפידו על כבודו כפרט ועל מצוות שבין אדם לחברו

ככלל, כפי שמקפידים על חשש- ולו הרחוק ביותר- של אכילת תולעים.

שנאת חברו כמוה כאכילת ״דבר אחר״

בני כל את עמן הגוררות משפחתיות, למריבות עדים אנו רבות פעמים

משפחה הכרתי בניהם. מלב והורים הוריהם מחיק בנים וקורעות המשפחה

רביעי, באח חשדו אחים ששלושה חכמים, תלמידי של ומפורסמת מכובדת

ולדעתם פגע בירושתם העתידה. כטבעה של שלקח כסף מהוריהם שלא כדין,

אש המחלוקת, איש קם באחיו ואשה באחותה, והמשפחה הפכה לשדה קרב של

ממש. אחים ואחיות לא דיברו ביניהם כלל, ועמדו על כך שלילדיהם (כולל ילדים

קטנים) לא יהיה שום קשר עם ילדי החשוד.


בכל התחננו והם שואה, ניצולי שהיו מההורים, עצום מחיר גבה הסכסוך

על האחים טענות את קיבלו לא ההורים המריבה. את להפסיק כוחותיהם

שכספים הרי הדברים, נכונים אם שאפילו וטענו כדין, שלא כספים הוצאות

אלו הם שלהם והם מוחלים על כספם מחילה גמורה ובלבד שהאחים, החתנים

והבנות, יחדלו מהמריבה המפלגת ומסכסכת בין כל יוצאי חלציהם. אולם, דברי

ההורים נפלו על אוזניים ערלות והמריבה בערה במלא עוזה, ללא כל אפשרות

חכמים, תלמידי של במשפחה היה מדובר כאמור, הלהבות. את להנמיך

הנזהרים על קלה כבחמורה בכל הקשור בדיני שמים: הקפדה על קריאת שמע

בזמנה, תפילה אך ורק במנין, ושעות רבות ביום הוקדשו ללימוד התורה. אך,

המחלוקת, בליבוי עסקו התלהבות, באותה כך, המקום, במצוות כמעשיהם

כאילו מצוה היא מהתורה ובה הם עוסקים.

אוכל כבודו אין "מדוע ושאלתיו: האחים אחד את פגשתי הימים באחד

איסורי פחות על תעבור וטריפות נבילות תאכל אם הלא וטריפות, נבילות

אני שנמשל עלי לומר כזו? למסקנה הגעת "איך ושאל: נזדעזע הלה תורה?"

לאוכל נבילות וטריפות?" השבתי לו: "אולי ברשותכם אקרא לפני כבודו את

דברי רבינו ה"חפץ חיים" (קונטרס אהבת ישראל, פרק ד):

ואיך לא ישים ענין זה על לבו הנושא שנאה על חבירו... והלא

הכתוב צווח ואומר: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט יז)

וכשם וטריפות? נבילות בשר מהאוכל הוא עדיף ובמאי

ידי על כן פיו, את מטמא הוא אסורות מאכלות שבאכילת

השנאה הוא מטמא את לבו.

חברו, את לשנוא לפתותו היצר בא אם הנבון, האיש ועל

צריך להוכיחו בפניו ולומר לו: מה לך יצרי, שתמיד תרדפני

שהנך ורגע רגע בכל הלא חברי? את לשנוא אותי ותפתה

חזיר בשר כמכניס אתה הרי חברי, על בלבי שנאה מכניס

ממש לפי, ומה שאתה מסיתני לשנאותו, אי אפשר לי בשום

שאינו אצלי נתברר כי לשנאותו, עלי מה על להבין אופן

אשם בשום דבר כלל והנך חפץ להכשילני לחשוד בכשרים.


אותך לשנוא ועלי עליך, לי יש גדולה תרעומת להפך: רק

תכלית שנאה, על מה שהינך חפץ להכניס שנאה בתוך לבי

לי גורם אתה כי ממנו, לי שונא יותר אתה הלא שכני. על

שאהיה שנוא ומתועב בעיני, ועל כל רגע ורגע עלי לעבור על

לאו דלא תשנא.

דבריו של ה"חפץ חיים" זי"ע, שהיה ראש וראשון להקפדה על מצוות שבין

אדם לחברו בדורו, אינם טעונים שום פירושים מיוחדים; על בני אדם להבין,

אדם שבין עבירה על העובר כל לו, ובדומה חברו, על בליבו טינה שהשומר

לחברו, אין עוונו פחות מאדם האוכל חזיר. בני אדם המתקוטטים זה עם זה,

עוברים על איסור שאינו פחות חמור מאכילת נבלות וטרפות. אי היכולת שלנו

להפנים זאת, מהווה מקור לכל צרותינו.

ושאלתיו: המשכתי חיים", ה"חפץ דברי את בפניו לקרוא סיימתי כאשר

לחדול אחת לא בפניכם התחננו ההורים הרי ואם? אב כיבוד עם "ומה

בריאות הרי מכך: ויותר בקשתם. על רגע בכל עוברים ואתם מהמריבה,

חשש וקיים מאוד, גבוה דם מלחץ סובלים הם רופפת; כה הזקנים ההורים

זו תערער את בריאותם, והרי זה בחשש של 'לא תעמוד על רציני שמחלוקת

דם רעך'? ומה עם לשון הרע? ומה עם הלאו של 'לא תשנא את אחיך בלבבך'?

ומלבד זאת, הרי התורה מצווה בלאו מיוחד של 'לא תלך רכיל'; כמה רכילות

וטריפות, נבילות לאכול קל יותר לא האם משפחתו, ובני אחיך על ריכלתם

ולעבור על מעט איסורים?" אותו אדם נתן בי את מבטו הזועף, הוא לא הבין

כלל מה אני שח, ואיזו השוואה ערכתי בין גיסו הנורא לבינו, איש ירא אלוקים,

שונא שקר ורודף אמת שכמוהו.

בכל המדקדקים שאנשים יתכן, זה כיצד ותמה: עומד עצמי מצאתי שוב

רחוק חשש ואפילו איסור, חשש מכל עצמם ומרחיקים לשלמותה עד מצווה

הוראה מורי עם מתייעצים אינם לעצמם, היתר מורים זאת ובכל מאוד,

מוסמכים והישר בעיניהם עושים, מבלי שיחדור ללבם הספק, שמא מעשיהם

אינם רצויים לפני בורא עולם. ולא עוד אלא שהם בטוחים כי מעשיהם רצויים

לפני הקב"ה; מנין שואבים הם את הכח להאמין בטעות כה נוראה? ניסיתי בכל


זאת להבין, מדוע לא עולה כלל בדעת אנשים לשאול מורי הוראה בכל מחלוקת

ומריבה. מפני מה אין הם מתייעצים עם רבותיהם, כיצד עליהם לנהוג בהלכות

המרובות שבין אדם לחברו?

הרהרתי בכך ומצאתי מספר הסברים אפשריים.

א: אדם קרוב אצל עצמו

הדעת שיקול וכל בדבר, נוגע שהוא הרי חברו עם מתקוטט אדם כאשר

כדי שביכולתו כל יעשה אדם בכסף, מדובר כאשר במיוחד משתבש. הרגיל

לזכות במה שהוא סבור שמגיע לו. לא בכדי אסרה התורה על הדיין שיהא קרוב

או נוגע בדין, כי גלוי וידוע שאין הדיין הקרוב יכול לפסוק דין אמת לאמיתו,

ולמוציאים ולשוטרים לשופטים נהפכים המריבה בעלי כי מגלים, אנו וכאן

להטות עשויה לעצמו קרבתו כי יחשוב מהם שמי מבלי הדין, גזר את לפועל

ולשבש את כושר שיפוטו.

מספרים על הקצב של העיר בריסק, שבא לפני רב העיר ושאל לכשרותה של

בהמה שזה עתה נשחטה בידי שוחט העיר המפורסם ביראתו. הרב עיין בשאלה

הרהר ולא מרובה בהפסד הבהמה את מכר והקצב טריפה, זו שבהמה ופסק

ולאחד רבים, ימים עברו לא הרב. של ההלכה פסק על קלה במחשבה אפילו

מבני הקהילה היה סכסוך ממוני עם הקצב ובאו לפני הרב לדין תורה. הרב שמע

את טענות הצדדים ופסק כי הקצב אינו צודק ועליו לשלם לתובע כפי תביעתו.

והנה, אך יצא הקצב מבית הדין, פתח פיו ודיבר סרה כנגד הרב ופסק דינו.

המחפירה התנהגותו על מאד התפלא בדיון, נוכח שהיה הרב, של שמשו

ופנה אל הרב בשאלה הבאה: "מדוע, כאשר פסק הרב על הבהמה של הקצב,

שטריפה היא, ובכך גרם לקצב הפסד מרובה, לא עלה על דעת הקצב לדבר סרה

ברב, וקיבל באהבה ובשתיקה את פסיקתו; ולעומת זאת, כאשר הפסיד בדין

תורה, סכום הקטן בהרבה מהפסד הפרה הטריפה לא חדל מלגנות את הרב?"

חייך אליו הרב וענה לו: "כאשר הבהמה הוטרפה, איש לא פגע במאומה בכבודו


דינו, הוא חש כנגד בעל והפסיד נמצא חייב ובגאוותו של הקצב. אבל כאשר

נפגע בכל רמ"ח איבריו, ועל כבודו המבוזה לא יכול היה לסלוח..."

דברים לבחון יכולת לחוסר וגורם חמור כה הוא העצמית הנגיעה ענין

לאמיתותם, עד שאף אם הנגיעה העצמית היא עקיפה, כבר מתערער שיקול

הדעת הנכון. ושמעתי שהרבי מגור בעל ה"בית ישראל" זי"ע, היה דורש את

מה שאמרה התורה בפסוק: "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שוחד

כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז יט). והסביר: בוא

בלשון מתחיל בשוחד העוסק הכתוב נגיעה. של כוחה גדול כמה עד וראה

יחיד: "לא תקח שוחד", ומסיים בלשון רבים: "כי השוחד יעוור עיני חכמים

השפעתו דין, מבעל שוחד מקבל אחד דיין כאשר צדיקים". דברי ויסלף

גולשת גם אל שאר הדיינים היושבים במשפט. אף שהשוחד ניתן ללא ידיעתם

והם לא קיבלו שמץ ממנו - בכל זאת עיניהם מתעוורות, עד שייבצר מהם לדון

דין אמת כראוי.

עד היכן מגיעה נגיעה עצמית, וכמה היא עשויה לפגוע בשיפוט ההוגן, נוכל

ללמוד מהלכה מופלאה במסכת סנהדרין (יח:). הגמרא עוסקת בקביעה כי אין

וכהן גדול בדיון העוסק בעיבור השנה והוספת חודש אדר שני. מושיבין מלך

את הכהן הגדול אין מצרפים לדיון "משום צינה", וכפי שרש"י על-אתר מסביר:

"כהן גדול - אינו רוצה שתתעבר שנה מפני הצינה, שצריך לטבול ולקדש ביום

הכפורים חמש טבילות ועשרה קידושין, ואם תתעבר שנה, הרי תשרי במרחשון,

הגדול והכהן וצינת מרחשון תהיה בתשרי". את השנה מעברים בחודש אדר.

חשוד שיתנגד לעיבור השנה, מחשש שיותר מחצי שנה אחרי כן, ביום הכיפורים,

יסבול קצת יותר מצינת החורף בעת עבודתו בבית המקדש. מכל אלה, נמצאנו

למדים עד כמה גדול כוחה של נגיעה אישית.

בעוד הזולת, עם ביחסינו הדין ומבצעי כשופטים משמשים אנחנו והנה

נגיעות אלה משפיעות על מעשינו נגיעות ישירות או עקיפות. שכולנו מלאי

ענייני דעת שיקול להפעיל מאוד לנו שקשה כך הזולת, כלפי והרגשותינו

לחלוטין. עלינו תמיד 'לחשוד' בעצמנו, שההחלטה להתייחס לזולת בנוקשות,

אומרת זאת אין נגוע. דעת משיקול נובעת כראוי, פנים לו להאיר לא או


שתמיד ההחלטה אינה נכונה, אך ודאי שהדבר טעון עיון רב והתייעצות עם

אחרים, בעלי דעת תורה.

ב. מצוות שכליות

קיימת סיבה נוספת לזלזול במצוות שבין אדם לחברו, לעומת ההחמרה

את מקיימים אנו למקום, אדם שבין במצוות למקום. אדם שבין במצוות

המצוות כדי לקיים רצון ה', גם כאשר איננו מבינים, ואיננו יודעים את הסיבה

למצוה ולדיניה. איש לא יעלה על דעתו לצבוע את התפילין בצבע ירוק, או

לחברו. אדם שבין במצוות הדבר כן לא המשקוף. בתחתית מזוזה לקבוע

ושכליות. "הומניות" למצוות ונחשבות הגדול ברובן מובנות אלו מצוות

לעולם שאין הגוי, גם מבין אותה הבנה, מתוך נרצח ולא נגזול לא אנחנו

ורציחה. כל בר דעת מבין, שכדי לקיים חברה גניבה קיום במצב הפקר של

וחסד, צדקה כמו ומצוות הוגנת, משפט מערכת שתהיה חייבים נורמלית

המתאימות אוניברסליות, למצוות נחשבות הזולת, ואהבת חולים ביקור

לכל חברה ועם בעולם.

היות ואנו מבינים היטב את הצורך והחשיבות שבמצוות שבין אדם לחברו,

הרי שאנו נוטים לקיימן כפי הבנתנו ולפי התנאים המיוחדים בכל מצב. אנו הרי

יראי שמים ומבינים קצת בהלכה ומוסר, ולכן אנו רואים עצמנו ראויים לפסוק

לעצמנו הלכות בעניינים אלו. לדעתנו, מצוות אלו, למרות שהן צוויים אלוקיים,

ולכן וישר, הגון רואה עצמו כאדם כל אחד והרי ישר, ובשכל מקורן בהגינות

ראוי הוא להחליט בעניינים הנוגעים לבין אדם לחברו.

כמובן, שמבט זה על מצוות שבין אדם לחברו בטעות יסודו, כי כל המצוות

פי הבנתנו על ולא ציווי התורה פי על להיעשות חייב וקיומן ציווי אלוקי, הן

ו"שכלנו הישר". תקצר היריעה מהכיל את כל המעשים הנלוזים שנעשו ונעשים

עם כל מיני הצדקות ו"שכל ישר". עמים נאורים הצדיקו השמדת עם. ולהבדיל

רואים אנו, כיצד אנשים יראי השם עלולים להצדיק אי החזרת חובות ואפילו

האנושי לשכל ח"ו, נניח, אם אבוי ומענות. טענות מיני בכל וגזילות, גניבות


התורה ומוסרי ההלכה התורה, רק אנוש. ביחסי והראוי המותר את להגדיר

יכולים ללמדנו מה היא התנהגות נאותה ורצויה.

דברי ה"ציץ אליעזר" בחלק יג בענין זה נוקבים מאד. הגמרא במסכת סוכה

בית בשמחת שמח כשהיה הזקן, הלל על עליו אמרו "תניא אומרת: (נג.)

השואבה אמר: אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן, מי כאן". וצריך לבאר כיצד

עולים דברי הלל עם תכונתו הידועה כעניו ושפל ברך, לאמירתו בעת שמחת בית

השואבה "אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן, מי כאן", דבר המורה לכאורה על

חשיבות עצמית והבלטת ה"אני", שכל כך לא מתקבל לומר על הלל הזקן? רש"י

על דברי הגמרא מסביר: "אם אני כאן הכל כאן. דורש היה לרבים שלא יחטאו

בשמו של הקב''ה. אם אני כאן הכל כאן, כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי

שרויה בו, יהא כבודו קיים ויבואו הכל כאן, ואם תחטאו ואסלק שכינתי - מי

יבוא לכאן?". לפי פירושו של רש"י, ה"אני" באמרה זו, אין כוונתו להלל הזקן

אלא לקב"ה, והקב"ה אומר: אם אני כאן - הכל כאן וכו'.

אבל בעל ה"ציץ אליעזר" מציע הסבר נוסף, והנה דבריו:

חז"ל מספרים על הלל הזקן (שבת לא.) מעשה בנכרי אחד

כל שתלמדני מנת על "גיירני א''ל: שמאי, לפני שבא

לפני בא וכו'. אחת" רגל על עומד כשאני כולה התורה

תעביד. לא לחברך סני "דעלך לו: אמר גייריה. הלל,

גמור" זיל הוא, פירושה ואידך כולה התורה כל היא זו

הוא השאר וכל וכו', לחברך תעשה לא עליך, [השנוא

שהלל מה את שמעו אנשים כאשר ולמד]. לך הפירוש,

אפשר כי ואמרו, שטעו היו נכרי, לאותו אמר הזקן

ודי התורה, מצוות לקיים מבלי גם טוב יהודי להיות

על לחברו. אדם בבין שנאמרו דברים על שישמרו בכך

לומר: וכוונתו כאן". הכל כאן אני "אם הלל: אמר כך

בפסוק שמצווה התורה על אהבת החבר, נאמר: "ואהבת

עלינו חובה ה'". "אני נאמר בהמשך אבל כמוך", לרעך

בתורה, לנו המסורה ה' דעת רק ה'", "אני כי לדעת


היא הקובעת כיצד תיראה מצות "ואהבת לרעך כמוך",

ומצוה זו אינה מסורה לכל אדם ואדם, לקבוע את תוכן

וצורת קיום המצוות.

וה"ציץ אליעזר" מסיים בלשונו המיוחדת:

"ואהבת דכתיב: מה בשלמות, הפסוק את מקיימים ואם

כאן", "אני גם אם אז, ודוקא אזי ה'", אני כמוך לרעך

ה', אני גם בקרבם ונמצא משותף רעך שבאהבת דהיינו

אזי הכל כאן. וה"אני ה'" שהוא סוף הפסוק, מכריז גם על

ראש הפסוק, שה"ואהבת לרעך" מקויים בכנות ובנאמנות.

אבל אם "איני כאן", אם אין "אני ה'" משותף בזה, אזי, מי

אהבה זה אין כי לכלום, הריע אהבת כל נחשב לא כאן?!

הכל עצמית, נגיעה איזה ובבוא קיימא. ובר אמיתית

מתנפץ לרסיסים ויכולים להתדרדר עד הדיוטא התחתונה

ולהגיע אפילו לידי שנאה ומלחמה.

יבין, שמצוות כלומר, קיום מצוות שבין אדם לחברו מותנה בכך שהאדם

אלו ניתנו לנו בסיני מפי הגבורה, וצורת קיומן אינה תלויה בהבנתנו, אלא הן

נעשות ככל מצוות התורה, כפי שניתנו לנו בסיני וכפי המסורת מדור לדור.

ג. חשיבות משנית

עילה נוספת המסבירה את הקפדת היתר במצוות שבין אדם למקום לעומת

המצוות שבין אדם לחברו, נעוצה בכך, שבני אדם אינם מייחסים למצוות שבין

אדם לחברו את אותה חשיבות שמייחסים למצוות שבין אדם למקום. אנשים

רבים חושבים שעיקר הקפדת התורה היא על מצוות שבין אדם למקום. אלו

המצוות המבדילות בינינו לבין העמים, וחלילה לנו לזלזל בהן. אבל על מצוות

לכל אותן מקיימים לא אם גם רבה, הקפדה כביכול אין לחבירו אדם שבין

כל בה ואין פסול, מחשבת היא כזו שמחשבה בוודאי ודקדוקיהם. פרטיהם


רש"י, התורה, מפרשי גדול ידי על נכתבו כבר אלו דברים ועיקר. כלל ממש

וכנגד טענתם הוא אומר כך:

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא א) כל מקום

על מוסיף - 'ואלה' הראשונים; את פסל - 'אלה' שנאמר

הראשונים; מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.

האמורים המקדש, בית ובניית הדיברות שעשרת כשם כי למדים, נמצאנו

בפרשת יתרו, נאמרו בסיני, כך גם כל המשפטים ודיני הממונות, שהם מצוות

שבין אדם לחברו - שנכתבו בפרשת משפטים ופזורים בכל התורה כולה, נאמרו

בסיני וכולם מיקשה אחת הם. בפרק הבא נרחיב בדברי רש"י אלו, המבהירים

למקום אדם שבין מצוות בין הבדל חלילה יש שאכן לחשוב היא טעות כי

למצוות שבין אדם לחברו.

ד. ״נעשית לו כהיתר״

לעבור ההרגל הוא לחברו, אדם שבין במצוות לזלזול הרביעית הסיבה

עבירות אלו פעמים רבות בכל יום. הגמרא במסכת יומא (פו:) מביאה את דברי

רב הונא על הפסוק: "ככלב שב על קיאו, כסיל שונה באולתו" (משלי כו יא):

מה אני מקיים "ככלב שב על קיאו" וגו' - כדרב הונא, דאמר

לו. הותרה - בה ושנה עבירה אדם שעבר כיון הונא: רב

הותרה לו סלקא דעתך? [וכי עולה על דעתך שהעבירה אכן

הותרה לו] אלא אימא: נעשית לו כהיתר.

וה"מצודת דוד" כותב על הפסוק במשלי:

ככלב - כמו הכלב אשר דרכו לחזור ולאכול את המאכל אשר

קאה מגופו ולא יבין כי בעבור רוע המאכל קאה אותו ומה לו

לאכלו שוב, כן הכסיל שונה לעשות שוב אולתו אשר נכשל

על ידו ולא יבין.


המלבי"ם בפירושו שם על הפסוק, גומר ואומר: "ומה יועיל הוויכוח" ונראה

שכוונתו לומר שלא רק ההרגל לעשות מעשה נלוז, מקהה את חומרת העבירה,

אלא שהאדם משכנע את עצמו שאין זו עבירה, ובמקרים רבים אף מחשיב את

את מחייב הוא זו, בדרך שיתמיד ככל ולמצוה. חיובי למעשה הזולת שנאת

עצמו לחשוב שמעשהו נכון וצודק; מפני שאם לא כן, הרי שהוא מתנהג זמן רב

בצורה נלוזה ועובר עבירות רבות. מסיבה זו "לא יועיל הוויכוח", מפני שהאדם

יסרב לראות את האמת ובכך להרשיע את עצמו.

הזלזול במצוות שבין אדם לחבירו כדבר מובן ורגיל, עלול להיות נחלת כולם,

גם אלו המקפידים במצוות, כדברי ה"חפץ חיים" באגרותיו (סימן לה):

ובאתי לעורר רק לנבונים שבאומה, שיש להם ידיעה בתורה

ומכל מקום לא שוו בדעתם איסור זה לאיסור מרק נבילה

וטריפה... וסיבת הדבר הוא, מפני שאיסור זה נעשה הפקר

בעיני ההמון ואינם משימים לבם עליו כלל, וממילא על ידי

משימים שאינם להנבונים גם קל, לענין האיסור נעשה זה

לבם הרבה לאיסור זה.

לחברו, אדם שבין מצוות של הגדולה החשיבות על נעמוד הבאים בפרקים

למי המצפה הרב השכר על אלו, מצוות על שבהקפדה הגדולות המעלות על

שבין במצוות למזלזלים החמור העונש ועל בהן, עצמו על ומחמיר שמקפיד

אדם לחברו.

Shkop book compiled

Documents

Transcript of Shkop book compiled