Nel giardino di Dan - torrossa.com · Ho voluto dar vita a questa pubblicazione in ricordo di Dan,...

Nel giardino di Dan

Dal Piemonte a Gerusalemme: Una storia di Risorgimento e Sionismo

Atti della serata in ricordo diDan Vittorio Segre

(1922-2014)

Istituto Van Leer, Gerusalemme 11 dicembre 2014

A cura di Simonetta Della Seta

Trascrizione degli interventi: Alessia Di Consiglio Traduzione: Massimo Acanfora Torrefranca

e Yehudit Shabta Revisione: Massimo Acanfora Torrefranca,

Simonetta Della Seta, Yehudit Shabta

Giuntina

Nel giardino di Dan.indd 3 08/04/16 17.19

Copyright © 2016 Casa Editrice GiuntinaVia Mannelli 29 rosso, Firenze

www.giuntina.it

Stampa: ABC Tipografia, Sesto Fiorentino, aprile 2016

ISBN 978-88-8057-649-5

Opera pubblicata con il sostegno di


Nel giardino di Dan


Indice

Introduzione . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 9

Saluti . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 11

Adin Steinsaltz . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 15

Joseph Agassi . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 21

David Cassuto . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 25

Miki Bavli . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 31

Yunes Abu Rabyiah . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 33

Emanuel Sivan . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 37

Sergio Della Pergola . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 41

Manfred Gerstenfeld . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 47

Maurizio Molinari . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 51

Uzi Eilam . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 53

Amos Oz . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 55

Simonetta Della Seta . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 57

Michael Segre . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 61


9

Introduzione

Cari lettori,

Ho voluto dar vita a questa pubblicazione in ricordo di Dan, la-sciando traccia della serata dedicata ai miei genitori a Gerusalemme, non solo per tenere viva nel tempo la loro memoria - onorando co-sì il mio dovere ebraico - ma soprattutto per condividere con chi li ha conosciuti la loro intensa esperienza di vita.

La serata organizzata l’11 dicembre 2014 presso l’Istituto Van Leer di Gerusalemme, oltre a commemorare Rosetta e Dan, si è trasformata in un avvenimento di comunicazione, che meglio di qualunque social network in voga, ha permesso di scoprire legami comuni tra le persone presenti che, senza essersi mai conosciute e senza saperlo, hanno avuto la sorpresa di essere unite da un comun denominatore: i miei genitori.

Ho voluto che questo libro fosse sostenuto dalla mia azienda, che, ben 33 anni fa, grazie alla generosità dei miei, ho avuto l’op-portunità di gestire. Dopo il servizio militare, e una certa indolenza negli studi, furono loro a intuire che fosse meglio offrire alla “pe-cora nera” della famiglia una prospettiva di lavoro. Nulla avreb-be potuto essere più adatto che inserirmi in un’azienda che avesse come oggetto i “viaggi”. Il mio sogno, come quello di mio padre, era di girare il mondo... Niente di strano per degli “ebrei erranti” come noi.

Questo libro vuole essere un altro viaggio nella vita dei miei genitori, nel loro passato, che pur nella sua complessa articolazione, ha tanti punti di contatto con le vite di molti di voi. Perciò spero che queste pagine offriranno al alcuni di voi l’occasione di tornare indietro nel tempo e ritrovare legami e avvenimenti lontani e forse dimenticati.


10

Un caro amico di papà, proprio durante quella serata, mi con-sigliò di chiedere a ciascuna delle persone presenti di scrivere un aneddoto sull’amicizia con mio padre. Purtroppo il tempo è ava-ro e la quotidianità pressante e non ho avuto modo di realizzare quest’idea. Con questo libro vorrei però lanciare questa iniziativa, e, se qualcuno di voi volesse aiutarmi a raccogliere qualche ulterio-re “storiella” su Dan, potrei riprendere questo mancato impegno e pubblicare un giorno, chissà, un vero “thriller del ‘900”.

Vorrei esprimere la mia più sentita gratitudine al compianto Presidente Itzhak Navon (zal), che ci ha onorati quella sera del-la sua amicizia e della sua presenza. Inoltre ringrazio di cuore il Presidente Shimon Peres e il Presidente Giorgio Napolitano per averci inviato un messaggio personale in ricordo di papà. La mia più sincera riconoscenza all’Ambasciata d’Italia a Tel Aviv, nel-la persona dell’Ambasciatore Francesco Maria Talò, il quale, con l’aiuto di Simonetta Della Seta e il sostegno dell’Istituto Italiano di Cultura, ha voluto fortemente far rivivere Rosetta e Dan, organiz-zando un evento di commemorazione a Gerusalemme che sembra-va una grande festa per mio padre. Sono grato a tutti gli amici che ci hanno regalato la loro partecipazione. E grazie infine a chi ci ha permesso di trasformare degli interventi parlati in testi scritti.

In questo momento così delicato e difficile per il Medio Oriente e per il mondo, auspico che l’idea di mio padre di trasformare lo Stato d’Israele in un paese “neutrale” sopra le parti, in cui potessero convivere due “cantoni”, l’uno ebraico e l’altro palestinese, da alle-ati super partes, possa germogliare.

So che Dan avrebbe voluto avere il piacere di salutarvi tutti, e ringraziare Dio per la fantastica vita di avventura che ha voluto donargli esprimendo il suo affetto per tutti coloro, famiglia, medici, infermieri, amici che lo hanno accompagnato fino all’ inizio della sua seconda vita con amore e devozione. Si è liberato dalla sua sca-tola terrena, così soleva dire del suo corpo, per volare ed esplorare nuove dimensioni che sempre aveva desiderio di conoscere, nello spirito di curiosità innata che lo contraddistingueva. Possa riposare in pace con la Sua Rosetta nel cimitero ebraico di Govone per l’e-ternità.

Emanuelgennaio 2016


11

Saluti

Mi ha molto rattristato sapere che è mancato Dan Avni Segre: un grande uomo, un grande ebreo e un grande italiano. Vittorio, o Dan: la sua personalità, come il suo nome, ha avuto molte facce. Tutte ammirevoli, e per dirla con le parole di Re Salomone: Egli ha trovato grazia e buona comprensione agli occhi di Dìio e degli uo-mini. Ha messo il suo straordinario intelletto al servizio delle cause in cui più credeva: Israele e Italia. Ricordo il forte impatto che ebbe il suo libro di memorie quando uscì in Israele. Non era che una en-nesima espressione della sua lucida comprensione del Sionismo e del nostro Popolo. Un cuore delicato, una mente acuta, un carattere di spessore. La sua natura era una rara combinazione di grazia e profondità. Mancherà molto, ma verrà anche ricordato. Possa egli riposare in pace.

Shimon Peres, Presidente Emerito dello Stato di Israele

È un dovere per ciascuno di noi rendere omaggio a quanti han-no generosamente dedicato la propria vita a ideali e valori che supe-rano l’orizzonte individuale e tendono al bene comune. Per questo è importante e bello che i familiari e tanti personaggi illustri dall’Ita-lia e da Israele si siano riuniti a Gerusalemme per ricordare la figura di Vittorio Dan Segre. L’incontro ha luogo nella stessa sala dove nel 2011 celebrammo, anche con lui, i 150 anni dell’Italia unita. Mi sembra che questa sia una coincidenza particolarmente significativa dal momento che Vittorio Dan Segre è forse l’uomo che più di ogni altro ha saputo portare lo spirito del Risorgimento nel processo di costruzione dello Stato d’Israele. Giornalista e fine analista, scritto-re, soldato, diplomatico e patriota, Vittorio Dan Segre ha coniugato


12

in sé diverse identità, culture e nobili passioni. Mi unisco al suo ricordo, riconoscendolo come un italiano di altissimo valore, che, proprio con la sua profonda italianità, ha saputo contribuire allo sviluppo di Israele.

Giorgio Napolitano, Presidente della Repubblica Italiana

È grazie a Vittorio Dan Segre che siamo riuniti per ricor-darlo: una comunità di amici, resa tale dall’amicizia di ciascuno per questo grande uomo. La nostra stella. È un grandissimo ono-re essere riusciti a mettere insieme delle personalità così illustri, così importanti. Il Presidente Navòn, il Rabbino Steinsaltz, tutti gli illustri rappresentanti delle istituzioni israeliane, del governo israeliano, della nostra comunità a Gerusalemme e della comunità proveniente dall’Italia, uniti oggi nel ricordare una persona che parla allo stesso tempo di unità e di diversità. Dan Segre è una persona dalle molteplici vite, quello che in America si definireb-be un uomo del Rinascimento: A Renaissance Man. Una persona che riuscì ad essere completa perché l’uomo è tante cose insieme e Segre è stato tante cose. Ha vissuto un’identità profondamente italiana ed un’identità profondamente israeliana nel senso più bel-lo e più nobile.

Le parole del Presidente Peres e del Presidente Napolitano, che hanno conosciuto e fortemente stimato Dan Segre credo costitu-iscano un attestato molto bello, proveniente da due grandi perso-nalità dei nostri Paesi, delle due patrie che Vittorio Dan Segre ha onorato. Ricordando Dan, compiremo un viaggio attraverso i nostri ricordi di questa persona che è tanto legata a Gerusalemme, ma ha cominciato in Piemonte, nel luogo dove è nato. E Dan in fondo era pieno di piemontesità, pieno di quel carattere particolarmente ita-liano e particolarmente ricco, di un’italianità diversa da quella, così stereotipata, che si conosce del nostro paese nel mondo. Un’Italia, quella del Piemonte, austera e fattiva, piena di culture e piena di concretezza, che ha contribuito, come sappiamo, in modo determi-nante all’unità del nostro Paese. In fondo è stato il nucleo fondante dell’Italia di oggi. E dunque non fu un caso che poi il piemonte-se Dan Segre dovesse essere parte del nucleo fondante dell’Israele moderno.


13

Nello stesso tempo Dan fu un uomo pieno di cultura classica, in profondo collegamento con l’Italia di sempre. Ma anche colmo di ebraismo, e quindi in sintonia con l’Israele di sempre.

Ho conosciuto Vittorio Dan Segre fin da bambino, leggendo i suoi articoli. Era il modo in cui un ragazzo interessato alla politica internazionale poteva iniziare ad avvicinarsi ad Israele, al Medio Oriente. Ma poi, nel prepararmi a questa missione in Israele, tra le tante tappe, volevo conoscere l’Italia vera, quella che è fuori da Roma, fuori dai palazzi del governo. E quindi mi sono volu-to recare presso le comunità ebraiche: Milano, Torino, Venezia, Trieste, Napoli. Mi sono chiesto chi potessi incontrare di interes-sante. Un amico che si trovava allora a New York e che adesso è a Gerusalemme, Maurizio Molinari, mi ha dato qualche consi-glio. Tra questi, quello di andare assolutamente a Govone – un luogo di cui non avevo mai sentito il nome, una piccola cittadina del Piemonte – a trovare Vittorio Dan Segre. Maurizio mi diede l’e-mail di questo signore che io, consideravo solo come un nome illustre. Gli scrissi e mi rispose subito con enorme gentilezza. Mi sentivo onorato di conoscerlo, lui era contento di ricevermi, e così abbiamo rapidamente organizzato un incontro in una calda gior-nata di giugno. Ci siamo incontrati nel 2012. Da allora abbiamo cominciato a risponderci, a vederci, non con la frequenza che avrei voluto, ma abbastanza spesso, qui a Gerusalemme. Ricordo in par-ticolare il piacere di averlo avuto vicino quando ho presentato le lettere credenziali al Capo dello Stato israeliano. Ebbene, quel pri-mo incontro in particolare non posso dimenticarlo perché per me è stata un’introduzione ad Israele, migliore della lettura di tanti libri. Mi ricordo che mi misi a parlare mentre eravamo a colazione in questa bellissima casa del vecchio Piemonte, e Dan Segre mi par-lava delle meraviglie tecnologiche di Israele, mi parlava di come l’esercito fosse questo luogo di spinta alla creatività, uno dei segreti della start-up nation, mi diceva dell’importanza del rapporto con le altre componenti del mosaico israeliano, a partire dai beduini, e si raccomandava di coltivare i rapporti anche con i suoi amici di varie tribù. Insomma, tanti utili suggerimenti che poi hanno costituito per me una guida veramente importante. Ed ecco che ho riconosciuto in lui un vero maestro. Cosa vuol dire essere maestro? Qualcuno che ti indica una strada per la vita, in un lavoro come il nostro che cer-tamente non è quello degli specialisti. È un lavoro in cui si tende ad essere “tuttologi”, ad occuparsi di tutto col rischio di non saper fare


14

bene niente. Ecco, lui invece il tuttologo l’ha fatto alla perfezione, perché si è occupato veramente di tutto facendo bene tutto: il gior-nalista, lo studioso, il diplomatico, il militare, ma soprattutto l’uo-mo. Vittorio Dan Segre, patriota, uomo del Risorgimento italiano che ha continuato a palpitare nelle case piemontesi. M’indicò una volta la vetrina con i ricordi di famiglia dei militari al servizio del Regno d’Italia, quel regno che poi ha tradito gli ebrei italiani: ecco quindi la scelta di andare nell’altra patria, nella patria dove poteva sentirsi veramente un uomo completo, ebreo ed israeliano, com-battendo per il “Risorgimento” d’Israele, per il Sionismo. E nello stesso tempo, facendo questo, combattere anche per la liberazione dell’Italia, cioè il nostro secondo Risorgimento che è la Resistenza. Così nella creazione dello Stato d’Israele, e così in tutte le vicende che hanno accompagnato la storia di Israele attraverso i decenni, in tante vesti. È sempre lo stesso uomo, il cavaliere, il diplomatico, il giornalista, lo studioso all’Università di Lugano, con un ultimo episodio che voglio ricordare. Un giorno gli dissi che mia figlia era andata a studiare per un periodo all’Università della Svizzera italia-na, e che sarebbe stata onorata di incontrarlo. Lui, subito, come fece con me, replicò: “Ma dille di venire a trovarmi!”. Presero rapida-mente un appuntamento ed ecco che a Lugano mia figlia Teresa fu a pranzo con lui così come io lo ero stato a Govone. Un’altra veste di Dan Segre, quella dell’insegnante, dell’educatore delle giovani ge-nerazioni. Ricordando Vittorio Dan Segre ricordiamo a noi stessi la gioia ed il privilegio di essere italiani e di essere israeliani, convinti della possibilità che essere allo stesso tempo italiani ed israeliani, amici di entrambi i Paesi, non sia solo possibile, ma anche naturale e doveroso.

Francesco Maria Talò, Ambasciatore d’Italia in Israele


15

Adin Steinsaltz*1

Penso che qui, a Gerusalemme, sia appropriato parlare di Dan in ebraico – anche in considerazione del fatto che Dan ha lavorato per alcuni anni proprio qui, all’Istituto Van Leer dove siamo riuniti stasera: un’ulteriore cosa che ci lega a lui stasera. Ho conosciuto Dan sia come cavallerizzo che come scrittore e giornalista: fra le al-tre cose compilò la voce “equitazione” per l’Enciclopedia Ebraica. Ai miei occhi, che Dan se ne sia andato è un fatto veramente curioso e bizzarro, appartiene alla categoria degli avvenimenti che non si possono accettare o concepire. Ci sono esseri umani che già da gio-vani sembrano prossimi alla morte, ma Dan non era affatto il tipo di persona che possa morire, la morte non c’entrava nulla con lui, e ciò mi rende ancor più difficile credere che non sia più tra noi. Penso sia arrivato in Paradiso e che sia occupato in una qualche missione: ne ha portate a termine così tante di missioni in vita sua! Per molti anni Dan non è stato solo un ambasciatore d’Israele: oltre ad essere contemporaneamente uno scrittore ed un giornalista, Dan lavorava anche per il Mossad. Insomma, che ci fa Dan in Paradiso? Forse è lì per intervistare il Padreterno per Il Giornale, forse sta dando vita lassù ad una sezione distaccata dell’Università, e in effetti nei suoi ultimi anni desiderava moltissimo dar vita ad un campus dell’Uni-versità della Svizzera Italiana nel Sud d’Italia: certamente tornerà fra noi e ci racconterà com’è andata.

* Il Rabbino Adin Steinsaltz Even Israel, di Gerusalemme, è il più autorevole studioso e commentatore del Talmud vivente. Scienziato, filosofo, critico sociale, autore di decine di libri, considerato uno dei più importanti Maestri dell’ebraismo dei secoli XX e XXI, ha dedicato la vita a rendere i Trattati del Talmud accessibili ad ogni ebreo.


16

Dan aveva un talento particolare, che non ho riscontrato pres-so nessun altro essere umano al mondo, cosa che gli ho detto di persona più volte, ovvero: ci sono tantissime persone che vendono autentiche bugie come se si trattasse di verità assolute, mentre Dan aveva il dono unico e fantastico di dire sempre e solo la verità, ma in un modo tale che tutti coloro che lo ascoltavano erano convinti mentisse. Devo ammettere che, quando ancora non lo conoscevo bene, controllavo di quando in quando quel che mi raccontava, e che mi pareva incredibile. Ebbene, tutto quel che mi diceva era vero al cento per cento. Ma lo raccontava in modo tale, che l’ascoltatore era convinto stesse inventando panzane.

Dan non è solo nato e morto in Italia. In un certo senso, lui impersonificava in sé l’ebraismo italiano e l’Italia stessa. La fa-miglia Segre è una famiglia antica. I documenti che la riguardano sono vecchi di secoli. In ogni enciclopedia che si rispetti v’è una voce “Segre”. Nelle prime generazioni troviamo un buon numero di rabbini fra le loro fila, ed anche in seguito persone che si sono occupate di politica, fra loro due fratelli o forse due cugini, uno dei quali sostenne Napoleone, sotto il profilo pratico, politico e lettera-rio, mentre il secondo lo combatté strenuamente. Vi sono stati fra i Segre ebrei religiosi pieni di zelo, ma pure seguaci di Shabbatai Zevi, il falso messia del Seicento. Solo in Italia si possono trovare combinazioni del genere. Scusatemi per ciò che sto per dire e per la mia totale mancanza di diplomazia, non è proprio nella mia natura comportarmi secondo determinate norme che mi sono estranee.

Vi sono molte similitudini e somiglianze fra francesi ed ita-liani, ma gli italiani sono mediamente molto più pazzi dei francesi e, tutto sommato, anche molto più gradevoli e simpatici. Il nome Italia già crea una certa impressione: il Paese della poesia, del can-to, della bellezza, di Petrarca, di Michelangelo, di Leonardo. La verità è che anche in Italia troviamo non pochi lati profondi, seri. Dal punto di vista storico, l’Italia è anche Roma, uno degli Stati più efficienti, inflessibili, di successo nel corso della storia umana, che ha costruito mezzo mondo. Nel campo della teologia troviamo fra gli altri Tommaso d’Aquino, nella scienza, Galileo. È un Paese che ha un’importante industria pesante, con tutto ciò che questo com-porta. In poche parole, l’Italia è un miscuglio di tante cose, molte delle quali non richiamano la nostra attenzione, spesso ignorate da-gli italiani stessi, che magari le ritengono scarsamente importanti. Tutto ciò è vero anche per ciò che riguarda l’Italia ebraica, che pre-


17

senta tanti aspetti, tanti personaggi e realtà particolari, meravigliosi e strani, senza pari in tutto il resto del mondo ebraico. Ad esempio: un rabbino che scrisse un libro intero contro un certo fenomeno, ed un altro libro a difesa di quello stesso fenomeno. O Emanuello Romano, Immanuel HaRomi, autore di un libro di poesia ebraica splendido a tal punto che il poeta Nachman Bialik disse di lui, con ammirazione: “Come mi ha rovinato tutta la Bibbia!”, e che era an-che medico. In Italia furono scritti non pochi commenti alla Torah e non molti sanno che proprio in Italia si ebbero i primi sviluppi di buona parte della cultura ebraica europea, come nel caso del gran-de commento alla Mishna di Rav Ovadia di Bertinoro. Anche Rav Haiim Vital, che trascrisse tutti gli insegnamenti di Yitzhaq Luria, il fondatore della Cabalà moderna, era noto in vita con il nome di Haiim Calabrese, perché veniva dalla Calabria.

Ma non è solo l’Italia, ad essere così. È anche Dan ad essere così. Dan è stato così tante cose. Spesso non ha operato secondo i soliti sistemi diplomatici dei doni omaggio e dei cocktail parties e ha scelto strade non convenzionali. Non sempre ero d’accordo con lui, ma gli sono sempre stato amico. Mi raccontò ad esempio che il capo del Mossad di allora, schierato con i laburisti, lo accolse nel servizio nonostante sapesse benissimo che Dan era stato membro dell’Irgun Zvaì Leumì di Menachem Begin. Dan era anche un mon-do intero di racconti ed esperienze molto variegati. Fu istruttore dei paracadutisti israeliani in Cecoslovacchia ma anche professore all’Università di Haifa e per un certo periodo pure all’Università Bar Ilan. Cercò di dar vita ad alcune iniziative importanti, cui nes-suno aveva mai pensato, come ad esempio riflettere su cosa sia una politica casher, ovvero conforme alla morale ed alle norme ebrai-che, ed arrivare a definirla. Dan era solito dire: “sappiamo cosa sia un cibo casher, ma come si fa a condurre una politica casher?” Questa sua iniziativa non arrivò in porto. Forse altri ci riusciran-no. Dan era una miniera di racconti particolari provenienti da tutto il mondo, dal Madagascar, dalle Mauritius, ogni luogo con i suoi racconti e con la sua trama di cose fatte o intraprese da Dan e delle quali oggi si può parlare.

Sul piano personale, quello della nostra amicizia, conversa-vamo su tutto ciò che ci toccava, che toccava le nostre anime nel profondo, le nostre vite, le nostre vicende, i nostri guai e i nostri problemi. Dan era un uomo felice? Difficile, veramente difficile dirlo con certezza. Ma ciò che è sicuro, è che Dan era pieno di


18

vita, un uomo vivo in ogni sua fibra. Dan intratteneva rapporti con ogni genere di persone, talvolta ne scriveva sui giornali per i quali lavorava, in italiano ed in francese. Mi raccontò ad esempio di una volta in cui cavalcava nei pressi delle Piramidi con l’Ambasciatore italiano al Cairo e questi lo mise a parte di un’informazione se-greta e confidenziale, che Dan naturalmente passò immediatamente a chi di dovere. Poi la faccenda del suo incontro con Sadat. Dan aveva chiesto a suo tempo un appuntamento con il Ministro della Difesa egiziano. Come sapete, agli egiziani il tempo non manca. E così Dan attese settimane su settimane, fino a che gli comunicarono luogo e data di questo sospirato appuntamento. Se non che Dan si rese conto che per recarsi a questo appuntamento avrebbe dovuto violare lo Shabbath. Dan a quel punto si scusò, spiegò le ragioni ed annullò l’incontro. In quel momento, tutte le porte dell’Egitto si aprirono per lui. L’indomani il Capo di Stato Maggiore si recò personalmente da lui, poi venne il Ministro della Difesa, ed infine si sviluppò un’amicizia personale fra Dan e Sadat, al punto che il presidente gli raccontò quel che gli passava nel cuore e nella mente mentre si accingeva a fare i primi passi verso la pace con Israele, e cosa lo avesse spinto a quella decisione. Anche questo è Dan, un uomo che non è possibile riassumere solo nell’elenco dei suoi successi, piuttosto una persona che riusciva ad essere ovunque nel mondo e a parlare con chiunque, e questo in definitiva rappresenta il suo vero e più grande compimento.

Ancora non ho trovato un’altra persona come lui, perché è im-possibile. Forse ci potranno essere delle imitazioni: magari i suoi nipoti ci riusciranno. Da un lato, Dan era un giornalista, ovvero: un uomo che scriveva sui giornali, ma accanto a questa sua attività e natura convivevano in lui, nella più assoluta tranquillità, anche al-tre anime. Dan era innanzitutto italiano, ma era anche ebreo, ebreo fin nell’intimo delle sue fibre, per tutta la vita. Il suo primo libro in effetti è la “Storia di un ebreo fortunato”. Nel corso degli anni molti aspetti della sua personalità sono divenuti vieppiù profondi, ma in realtà sono stati in lui sempre molto ben radicati e basilari. Dan ha sempre avuto un’aspirazione, quella di arrivare alla verità, di riuscire a vedere i problemi di questo Paese e di questa area del mondo, ma anche di noi stessi, in qualità di esseri umani ed ebrei, senza alcun odio o risentimento ma anche senza alcuna diffrazione o distorsione ottica.


19

Vi è un’altra caratteristica fondamentale di Dan, che non so quanti abbiano visto in lui: era un uomo la cui anima aveva una vita spirituale molto profonda. Non sto parlando della sua anima di scrittore, sto parlando proprio dell’anima. Cos’è l’anima? Cosa accade al suo interno? Questo argomento lo occupò per molti molti anni. Non si trattava di una faccenda sua personale, privata: fra di noi non abbiamo mai parlato del fatto che sarebbe andato o meno in Paradiso, o in quale Paradiso, non mi sembra che di questi aspetti gliene importasse nulla. La sua domanda personale, profonda, una domanda bellissima, per la quale non so se esista una buona rispo-sta, era: come posso parlare, comunicare, con Il Santo, Benedetto Egli sia? Questa era la domanda ultimativa di Dan, di quest’uomo così sfaccettato, ricco, complesso. Il pavone è caratterizzato soprat-tutto da una coda piena di colori; Dan invece era tutto un insieme di colori molto variegati. Colori belli, i colori della comprensione intellettuale, delle battute di spirito argute, dell’affezione, del sem-plice aiuto fornito a persone di tutti i tipi, dell’amicizia creata con esseri umani così diversi fra loro. Questo era Dan: un uccello raro, dalle mille sfumature, ciascuna delle quali era meritevole di un’at-tenta osservazione, un uomo che valeva la pena rimirare e che vale la pena ricordare.


21

Joseph Agassi*1

Avevo preparato diverse cose da dire questa sera, ma dal mo-mento che sono arrivato qui ho capito che non erano le cose giu-ste. Ero convinto, chissà perché, di avere un legame assolutamente particolare con Dan, ora invece mi accorgo che quasi tutti i pre-senti erano legati a Dan in un modo molto personale ed unico. Ho anch’io molti amici, giovani e meno giovani, anche se devo dire che la maggior parte dei miei amici d’infanzia furono uccisi durante la Guerra d’Indipendenza, ma Dan era l’unico per me che fosse anche un membro della mia famiglia. Mi arruolai nell’esercito israeliano il 15 maggio del 1948: si accorsero immediatamente che non sono un uomo d’armi, ma piuttosto un pensatore. Così mi assegnarono al Comando responsabile dell’educazione dei soldati. Lì sostanzial-mente sprecai il mio tempo, con l’eccezione di due avvenimenti: l’incontro con il grande musicista Frank Pelleg, dal quale imparai tutto ciò che potei imparare; e il momento in cui mi giunse voce che qualcuno cercava reclute per un corso di paracadutismo. Mi misi a correre per raggiungere quella persona e offrirmi volontario. Quella persona era Dan Segre. Dan ebbe l’impressione che fossi all’altez-za del corso, ma capì anche immediatamente che non ero adatto al

* Il Professor Joseph Agassi è uno dei più importanti filosofi della scienza del dopoguerra. Fu comandante di Dan Vittorio Segre nel 1948, durante la Guerra d’Indipendenza. Fu Agassi ad accogliere Rosetta Segre quando sbarcò a Haifa nel 1948, perché Dan in quel momento era impegnato nell’addestramento al lancio con il paracadute nell’area del Monte Carmelo. Agassi fu anche testimone al matrimonio di Dan e Rosetta, una cerimonia molto particolare descritta da Dan nei suoi libri e che ci dà un’idea di chi fosse questa donna coraggiosa, al fianco di Dan per tutta la vita. Nata non ebrea, Rosetta adottò nel profondo del suo cuore non solo Dan, ma anche il destino così unico del popolo ebraico


22

paracadutismo. Mi chiese perché volessi unirmi a loro. Come che sia, mi accolse nelle loro fila. Questa era la sua grandezza: accoglie-va volentieri persone non adatte a missioni che però le avrebbero aiutate a svilupparsi umanamente e professionalmente. Ho questo debito con Dan, un debito che non potrò mai ripagare. Dan fu di grande aiuto e sostegno a mia figlia che purtroppo non è più con noi e anche questa è una cosa che non posso dimenticare.

Vi racconterò un fatto divertente relativo al corso per paraca-dutisti. Il comandante in capo dell’impresa era il poeta Haim Gouri, che era il diretto superiore di Dan, ma di fatto era Dan a tenere le redini del tutto. Il corso fu fantastico, pieno di avventure, i parte-cipanti rimasero amici fino alla fine dei loro giorni. Vi racconterò una di queste avventure. I cecoslovacchi ci avevano venduto del-le pistole. Io avevo comprato una bella Luger. Dopo aver venduto pistole a chiunque potesse acquistarne però sequestrarono tutte le armi. A quanto sembra, qualcuno aveva rubato una pistola, ci fu un grande scandalo. Il sergente ci adunò, ci mise in fila sotto un sole cocente e ci urlò ripetutamente in faccia, ordinandoci di restituire la pistola rubata. Naturalmente non si mosse nessuno. Continuammo a rimanere lì impalati sull’attenti con un caldo atroce, aspettando che accadesse qualcosa. A un certo punto notai Dan Segre, che sedeva tranquillo nel suo ufficio ed osservava la scena dalla finestra, atten-dendo con pazienza gli sviluppi. Il sergente ad un certo punto passò il comando a Dan, che ci disse: “Ora romperete le righe, per oggi non vi saranno altre attività, ciascuno di voi farà quel che gli pare. Il mio ufficio rimarrà aperto senza alcuna sorveglianza. Vi tornerò fra due ore e la pistola sarà nel mio cassetto”. Questo era Dan. Non c’è bisogno di aggiungere che tempo due ore la pistola si trovò nel suo cassetto.

Dan era un essere umano ricco di aspetti diversi. Io fui più vi-cino a lui sotto il profilo intellettuale, per le sue ricerche, per le sue pubblicazioni. Una volta eravamo entrambi a Princeton, io per un seminario sulla storia della scienza, Dan per un seminario di scien-ze politiche che si sarebbe tenuto l’indomani. Cenammo dal filoso-fo della scienza Thomas Kuhn e dormimmo nella stanza che ci era stata assegnata nella foresteria dell’Università. Il giorno dopo Dan tenne la sua conferenza durante il pranzo e cominciò a raccontare storie che interessarono moltissimo i presenti, al punto che molti cominciarono a temere che Dan non avrebbe affatto trattato il suo argomento. Ma Dan ad un certo punto interruppe i suoi racconti,


23

passò al tema della sua conferenza, che naturalmente trattò in modo impeccabile e fuori del comune.

Un altro incontro molto importante con lui fu all’Università di Lugano, in occasione del suo ottantesimo compleanno. Dan aveva molto a cuore la pace. Sosteneva che per arrivare alla pace bisogna sottolineare e tener conto non solo dell’amicizia e della fratellanza, ma anche dell’indifferenza degli uomini. Parlò in lode dell’indif-ferenza. Giosuè disse al Messo del Signore (Giosuè 5:13): “Sei a nostro favore o a favore dei nostri avversari?”, domanda più che giustificata, in una situazione di guerra. Dan in quell’occasione af-fermò che chiunque chieda “sei con noi o contro di noi?” sia in realtà un uomo di guerra, un essere bellicoso. Se si desidera vera-mente la pace, occorre capire che vi sono molte persone che non sono né a nostro favore né a favore dei nostri nemici. Come di-plomatico, Dan ha sempre avuto interesse, ha perseguito rapporti con quelle nazioni indifferenti ad Israele, quali la Cina, che non era nemmeno cosciente della nostra esistenza. Dan non ebbe un gran successo al Ministero degli Esteri, perché al fondo “non era dei nostri”. Era italiano nel profondo dell’animo, e al Ministero degli Esteri non seppero proprio apprezzare questa sua caratteristica. Dan aveva un carattere aristocratico, a tal punto che anche quando le sue affermazioni erano piuttosto rudi, ciononostante suonavano raffina-te. Io, una capacità del genere, non la posseggo proprio. Lasciò il Ministero degli Esteri dopo vent’anni, nel corso dei quali non era stato solo un diplomatico, ma aveva lavorato pure per il Mossad. Di queste sue attività non è possibile parlare ancora oggi, perché Dan fece cose molto importanti. Chiusa la fase diplomatica, insegnò a Bar Ilan. Nonostante non avesse una preparazione accademica for-male, Dan ebbe un grande successo come insegnante, perché era un uomo di cultura fuori dal comune. Naturalmente, anche a Bar Ilan Dan non si conformava all’ambiente ed era se stesso. Come tutti gli ebrei italiani, Dan indossava la kippà solo durante i pasti e durante le preghiere. In quell’università, che ha un orientamento religioso, a molti professori, la cui osservanza dei precetti era quantomeno assai tiepida e di facciata, mentre Dan era uomo rigidamente osser-vante, questa cosa non andava bene e gli chiesero perentoriamente di indossare sempre la kippà secondo l’uso ashkenazita e non se-condo l’uso italiano. Dan a quel punto lasciò l’Università Bar Ilan, per via del suo orgoglio di uomo realmente religioso. Fra parentesi, è notevole il fatto che lui ed io abbiamo sempre parlato di ogni ar-


24

gomento possibile ed immaginabile, ma mai di religione. Per Dan la religione era una cosa ovvia, naturale. Discutevamo dei partiti religiosi, ma non di religione.

Subito dopo Bar Ilan, Dan ebbe incarichi accademici sia al MIT che all’Università di Chicago, e anche a Haifa, naturalmente: la sua fu una bella carriera, perché tutto ciò che intraprendeva veniva co-ronato da successo e tutti prima o poi erano costretti a riconoscerlo. Eppure Dan era un uomo modesto, del quale rifulgeva soprattutto l’aiuto dato con generosità e nel pieno anonimato (a questo propo-sito, vale la pena andare a rileggere il racconto “Dono anonimo” di Isacco Leyb Peretz), una caratteristica quest’ultima molto ebraica, che non so quanto sia diffusa od esista ancora al giorno d’oggi. Dan trovò sempre il modo di aiutare in tempi e forme diversi persone fra loro differenti, uomini e donne che a volte lui non conosceva nemmeno.


25

David Cassuto*1

Dan per me è stato un po’ padre un po’ fratello; il legame fra noi era molto vicino a quello fra membri di una stessa famiglia. Avevamo l’uno per l’altro un profondo affetto, ci piaceva molto stare assieme. Ogni tanto ci incontravamo e le nostre conversazio-ni toccavano ogni possibile argomento. Ci sedevamo nel piccolo salotto di casa sua, in Via Ben Yehuda, con un bicchiere in mano che di tanto in tanto riempivamo, e davamo vita ai progetti più vi-sionari che si possano immaginare. Dan non rigettava nessuna idea almeno in una fase iniziale. Dan era uno di quegli uomini capaci di conversare con le domestiche, con i tassisti, e lo faceva spesso, perché le ispirazioni gli venivano da ogni direzione possibile. Le idee politiche corrette e sostenibili le conosceva alla perfezione, desiderava invece ascoltare quelle non sostenibili e non corrette. Io cercavo di fornirgliene, e dalle nostre discussioni traeva poi le sue conclusioni.

Dan Segre si considerava la continuazione israeliana dell’e-braismo italiano, si vedeva quale testimone di quegli ebrei che con-siderarono la loro aliyah il modo giusto per salvare e preservare i caratteri che rendono così particolare il nostro ebraismo, né ashke-nazita, né sefardita, né orientale, ma piuttosto antico, un ebraismo che trae la sua linfa vitale e la sua ispirazione dalla realtà ebraica della Terra d’Israele prima della Diaspora e dell’Esilio. I percorsi di pensiero del nostro ebraismo italiano potevano e possono costituire un’autentica benedizione per il popolo ebraico in Israele, così biso-gnoso di un approccio originale sul piano politico, sociale, spiritua-

* Architetto e docente universitario, a capo degli ebrei italiani di Gerusalemme per molti anni, discende da una famiglia fiorentina di studiosi dell’ebraismo e rabbini.


26

le. Sto parlando di quel piccolo gruppo di ebrei che prese parte alla costruzione dell’Italia moderna. Leader come Enzo Sereni, Bruno Savaldi, Leo Levi, Ciro Glass e Alfonso Pacifici: intellettuali come mio nonno Umberto Cassuto, Elia Shmuel Artom, Roberto Bachi, il Professor Guido Tedeschi, agli occhi di Dan tutti alfieri d’un rinnovamento che avrebbe dovuto necessariamente influenzare la formazione, la natura profonda, il profilo della società ebraica che risorgeva qui in Israele. Dan vedeva il fascismo italiano come un fertilizzante grazie al quale poteva svilupparsi un pensiero alterna-tivo, di opposizione, sano; il delinearsi di un popolo intellettuale in un ambiente sociale nel quale la maggior parte delle persone erano cresciute nei villaggi ebraici dell’Europa orientale o nelle giudec-che del mondo arabo. Gli ebrei italiani secondo Dan potevano fun-gere da catalizzatori da un lato, e da insegnanti, da esempi, dall’al-tro. Alla fine dell’Ottocento ed all’inizio del Novecento gli ebrei italiani in realtà erano perlopiù assimilati alla società circostante. Dan stesso veniva da un ambiente di questo tipo.

L’adesione al sionismo ed il concomitante ritorno all’ebrai-smo, in una mossa sola, con un solo respiro, furono un fenome-no unico nella storia del popolo ebraico in Italia – Dan in persona era parte di questo curioso, unico movimento: un uomo che ve-niva dagli strati più elevati dell’aristocrazia ebraica in Italia e da un ambiente completamente assimilato diventa ebreo osservante e un sionista nel cuore e nell’anima. Il nostro Tempio in Via Hillel a Gerusalemme era per lui un rifugio e non solo sotto il profilo liturgico: era anche il luogo che gli consentiva di essere in compa-gnia di personalità eccezionali come il Professor Riccardo Bachi o il Professor Baruch Sermoneta. Per Dan quegli incontri al Tempio costituivano esperienza formative, creative, delle quali si nutriva la sua capacità analitica, così acuta ma anche particolare ed unica. Dan vedeva nella partecipazione ebraica alla costruzione dell’Ita-lia moderna un modello che il popolo ebraico doveva imitare nella costruzione della sua Patria qui in Terra d’Israele. Figure quali il Presidente del Consiglio dei Ministri Luigi Luzzati, il Ministro del-la Difesa Giuseppe Ottolenghi, il Sindaco di Roma Ernesto Nathan, il Segretario Generale del Ministero degli Esteri Giacomo Malvano o l’alto ufficiale della Marina Levi Bianchini, i quali, al contrario di Benjamin Disraeli costretto a convertirsi al cristianesimo, svolsero i propri compiti ufficiali quali ebrei a tutti gli effetti, dovevano dive-nire fonti d’ispirazione per il popolo d’Israele che tornava ad inse-


27

diarsi a Sion. Come ebreo italiano Dan si considerava compartecipe della nascita del giornalismo israeliano. Nonostante abbia scritto sempre o quasi in italiano, Dan si sentiva il portavoce dell’Israele democratica in Italia ed in Europa, senza con ciò togliere nulla alla sua correttezza professionale. Al suo fianco per tutta la vita rimase sempre sua moglie Rosetta, che collaborò sempre con lui in ogni impresa. Di fatto, il suo nom de plume con il quale firmava i propri articoli era costituito dalle iniziali di nome e cognome di Rosetta.

I suoi ultimi anni li ha vissuti in una piccola cittadina dimenti-cata da Dio e dagli uomini di nome Govone, che si trova da qual-che parte in Piemonte. Dal suo punto di vista, Govone era una Gerusalemme piemontese. Nonostante la distanza fisica, Dan si sentiva lì come se ancora abitasse a casa sua a Via Ben Yehuda a Gerusalemme. Alla fine dei suoi giorni quando arrivava a Via Marcus, la sua ultima dimora israeliana, per Dan era come se non ci fosse stato alcun intermezzo italiano, la sua vita proseguiva esat-tamente dal punto in cui l’aveva lasciata durante il suo ultimo sog-giorno gerosolimitano. Io, che avevo un fortissimo legame affettivo con lui, lo chiamavo ogni tanto e talvolta ho indirizzato a lui perso-ne che volevano cercare una propria strada nella Penisola italiana. Uno di loro fu Daniel Fradkin, violinista di talento che ama la mu-sica italiana, in particolare quella barocca. Daniel venne da me per-ché a quel tempo ero il Presidente della Società degli Ebrei Italiani per l’Azione Spirituale: mi chiese aiuto, voleva poter mostrare il suo talento in Italia. Lo mandai da Dan Segre al Govone. Fra loro si creò subito un legame speciale e Dan gli organizzò diversi concerti in Italia. Da allora Daniel divenne un grande ammiratore di Dan, sostenitore dell’arte ed ebreo di grande influenza e capacità.

Dan era intimamente ebreo in ogni fibra del suo essere. Solo così possiamo comprendere il legame profondo che creò con Rav Adin Steinsaltz, grande talmudista. Sapeva anche sfruttare molto bene i suoi rapporti con i grandi del mondo per promuovere gli interessi d’Israele e del popolo ebraico: era straordinario nel cre-are legami che abbracciavano ed attraversavano il mondo intero. Cominciò a studiare Talmud con Steinsaltz, affascinato dall’am-piezza degli orizzonti di questo maestro, e oggi forse come ha sug-gerito Steinsaltz stesso, Dan sta studiando Talmud con Il Santo, Benedetto Egli sia.

Quando gli ebrei dell’ex Unione Sovietica erano ancora rinchiusi nella gabbia della cortina di ferro, Dan sentì da Adin


28

Steinsaltz che probabilmente i suoi metodi razionalistici di inter-pretazione potevano risultare molto congeniali a quegli ebrei, te-nuti lontani da generazioni dalle fonti della loro identità e cultura, e conquistarne il cuore. Ma come creare un legame fra Steinsaltz e gli ebrei dell’URSS? Qui entrò in gioco l’incredibile creatività di Dan. Il Presidente del Consiglio dei Ministri in Italia in quel pe-riodo era Giulio Andreotti, politico di grande intelligenza ed abi-lità ma certamente non un grande amico d’Israele, per esprimersi diplomaticamente. Proprio l’ostilità di Andreotti nei confronti di Israele aveva compromesso ogni suo rapporto con gli ebrei ame-ricani ed anche con la presidenza USA. Qui intervenne Dan in aiuto di Steinsaltz. Dan era perfettamente a conoscenza degli ot-timi rapporti che Andreotti intratteneva con il Cremlino, e quindi di rivolse a lui proponendogli di promuovere il piano di Steinsaltz in Unione Sovietica, così da migliorare sensibilmente l’immagine del politico italiano agli occhi dell’ebraismo americano. Il resto sarebbe venuto da solo. A dire il vero Dan non era particolarmente interessato ai rapporti dell’Italia con gli USA, ma in questo modo riuscì a portare Steinsaltz in URSS. Questo genere di “macchina-zioni” era tipico di Dan. Non mi parlò mai di ciò che fece al ser-vizio dello Stato d’Israele, quale diplomatico e uomo del Mossad, ma sono certo che la medesima creatività dispiegata per aiutare Adin Steinsaltz abbia caratterizzato anche le sue attività, in Europa ed altrove.

Nonostante tutte le sue imprese in giro per il mondo, Dan rima-se un ottimo padre di famiglia. Suo nipote Gabriele è costretto su una sedia a rotelle. Quando Gabriele arrivò all’età del Bar Mitzva, si posero una serie di problemi. Come farlo salire sulla Tevà ove avrebbe letto la Torah, per giunta usando una sedia a rotelle elettri-ca? Sia il rabbino di Torino di allora, Rav Alberto Somekh, che Rav Steinsaltz gli suggerirono di rivolgersi all’Istituto per la Halakhà (normativa religiosa ebraica) e la Tecnologia di Gerusalemme e un loro gruppo di esperti lavorò a lungo fino a che trovò la soluzione che consentì a Gabriele di salire alla Torah di Shabbath senza vio-lare minimamente alcun principio della Halakhà.

Dan scrisse molti libri, ma ve n’è uno che non ha fatto in tem-po a scrivere, e che forse non aveva alcuna intenzione di scrivere, ovvero una autobiografia completa e comprensiva, con tutta la sua vita, dall’a alla z. Se fosse mai stato scritto un libro del genere, avrebbe certamente rivelato tutta la saggezza, l’immaginazione fer-


29

tile e fantasiosa, la creatività, la capacità d’improvvisazione che lo caratterizzarono in ogni sua impresa ed attività. L’ultima volta che ci siamo visti, gli ho chiesto perché si fosse fatto crescere la barba. Mi rispose: “Così finalmente si accorgeranno che sono vecchio!”. Questo era Dan.


31

Miki Bavli*1

Conobbi Dan nel 1961, quando ero cadetto al corso per diplo-matici del Ministero degli Esteri. I due direttori del Dipartimento Africa, dove ero stato assegnato al principio, erano Natanel Lorch e lui. In qualità di cadetto dovevo passare da un dipartimento all’al-tro ogni sei mesi, ma quelli erano i tempi della grande fioritura nei rapporti fra Israele e i nuovi paesi africani, e quindi la divisione diretta da Dan e da Lorch era sempre a caccia di forze nuove. Il mio periodo di cadetto durò solo sei mesi, ma alla fine rimasi a lavorare con Dan per tutti e tre i miei primi anni al Ministero in qualità di diplomatico a pieno titolo. Fu allora che mi formai professional-mente e che diedi un assetto poi rivelatosi definitivo al mio modo di intendere la diplomazia e il lavoro al Ministero. Dan aveva una capacità illimitata, sia sul piano umano che su quello professionale, di rendere partecipi nello sviluppo dei rapporti israelo-africani tanto i colleghi giovani quanto quelli più esperti chiamati a rafforzare il Dipartimento, allora in perenne espansione. Condivideva le sue co-noscenze con tutti, metteva in pratica una collegialità totale.

Il legame professionale si trasformò molto presto in legame umano. Alla mia cerimonia nuziale, che ebbe luogo a casa della madre di mia moglie, erano presenti trenta persone: Dan e Rosetta erano gli unici fra gli invitati a non far parte della famiglia. Ricordo il Bar Mitzva di Michael, nel loro appartamento a Via Ben Yehuda, angolo Piazza Sion. Cercavamo di capire cosa ci facessero lì quelle

* Diplomatico israeliano al servizio del il suo Paese in numerose sedi, tra cui le Nazioni Unite e l’Italia. Figlio di Hannah Bavli, regina dell’etichetta israeliana, e padre di Ofer Bavli, terza generazione di diplomatici, ha conosciuto Dan Segre all’inizio della sua carriera come cadetto presso il Ministero degli Affari Esteri di Gerusalemme.


32

due donne mature con una grande croce sul petto che offrivano il rinfresco a quanti non indossavano kippòt – Dan non ci aveva pre-parato a quella presenza. Si trattava di sua madre e di sua sorella. Credo che Natanel Lorch ed il sottoscritto siano stati gli unici, fra quanti parteciparono al funerale della madre di Dan a Ein Karem, a non far parte della famiglia Segre.

Ma l’impressione più forte e duratura che Dan ha lasciato su di me e sulla mia vita – e capisco di non essere in questo un caso iso-lato – è tutto ciò che riguardava il suo rapporto con la religione. Vi racconterò a questo proposito un episodio. Venne in visita in Israele il Presidente della Costa d’Avorio, Houphouët-Boigny. Dapprima arrivò a Gerusalemme con tutto il suo seguito, poi il venerdì ci sa-remmo trasferiti a Tiberiade per trascorrervi il sabato. Sabato mat-tina dovevamo recarci da Yigal Allon al kibbutz Ginossar, dove il nostro statista avrebbe avuto un incontro con Houphouët-Boigny. Dopo di che saremmo tornati in albergo a Tiberiade. Dan mi disse che voleva preparare come si deve Yigal Allon a questa conversa-zione, e che quindi ci saremmo visti direttamente a Ginossar. Al termine dell’incontro, Dan disse di voler rimanere a parlare ancora un po’ con Allon, ci saremmo ritrovati nel pomeriggio a Tiberiade. In una fase successiva scoprimmo che Dan era andato a piedi da Tiberiade a Ginossar e ritorno. Non ne aveva fatto una questione pubblica, non ne aveva parlato con nessuno. Era un fatto privato fra lui e il suo Creatore. Per una persona come me, non religiosa, cresciuta in un ambiente dove della religione si aveva un’idea ben diversa, Dan aprì di fatto gli occhi alla possibilità che esista una re-ligione aperta, illuminata, comprensibile, umana. Fu in questo mo-do che esercitò su di me un’influenza destinata a durare tutta la vita.

Quando fu pubblicato il suo libro Storia di un ebreo fortuna-to nel 1985, mi dispiacqui che non fosse uscito prima, perché so-lo dopo averlo letto capii il retroterra curioso, strano, sfaccettato, ricco e certamente non convenzionale dal quale proveniva Dan. L’ambiente nel quale crebbe ebbe un peso molto grande nei rappor-ti fra Dan ed altre persone, uomini e donne che lo ammirarono per tutta la vita proprio in virtù di queste sue caratteristiche.


33

Yunes Abu Rabyiah*1

Conobbi Dan nel 1964, quando fui ammesso alla Facoltà di Medicina. A quei tempi vi erano solo venti studenti arabi di me-dicina in tutto il Paese, e tutti all’Università Ebraica. Fu allora che persone provenienti da ogni zona di Gerusalemme cominciarono ad “adottare” questi studenti per la durata del loro soggiorno di studio nella città. Dan Avni adottò me ed un altro studente proveniente dal Nord. Essere adottato da Dan significò per me visitarlo molto spesso nella sua casa di Via Ben Yehuda, al quinto piano. Entravo in casa e non appena mi ero seduto Dan chiedeva: “Yunes, un caf-fè?” Il suo espresso era già pronto, a volte lo preparava Rosetta z”l (sia benedetta la sua memoria), e fu così che imparai da Dan come si beve un espresso.

Dan mi seguiva in tutto. L’ammissione alla Facoltà di Medicina prevedeva un esame decisivo, molto diverso da quello odierno. Si prendeva l’esame per due facoltà e poi si aspettavano i risultati. Se fossi passato, sarei stato il primo beduino a studiare medicina, e in-fine il primo medico beduino. Allora, era come parlare di un UFO. Chiesi un giorno a Dan di farmi sapere se avevo superato l’esame o no. Dan allora aveva rapporti stretti con il decano di Medicina. Prese il telefono e lo chiamò. Non lo trovò, lo chiamò più tardi, poi venne da me con un gran sorriso. Sapevo quel che voleva dirmi a seconda del sorriso che aveva in viso, e quella volta capii che dietro il sorriso v’era una buona notizia. “Yunes, siediti”, mi disse. Non

* Endocrinologo e specialista di diabete all’Ospedale Soroka di Beer Sheva e presso la Cassa Malattie Generale d’Israele, fu il primo beduino a laurearsi in medicina nello Stato d’Israele. È membro di una grande e autorevole tribù: gli Abu Rabyiah.


34

mi diede subito la risposta. “Prendi un caffè”, così cominciò. “Ma ne ho già bevuto uno, voglio sapere!”, risposi. Dan mi guardò e disse: “Non fare come gli ebrei che rispondono ad una domanda con un’altra domanda, studia, ma rimani beduino, sarà meglio per te”. “Insomma, sono passato o no?”, insistei. “Te lo dirò, ad una condizione, che è anche la stessa posta dal decano. Devono saperlo solo tuo padre, tua madre, lo sceicco della tribù, e nessun altro. I risultati non sono ancora ufficiali, e se si saprà della tua ammissione al di fuori di questa cerchia ristretta, certo nella tribù cominceran-no a fare grandi feste, e questo sarà imbarazzante per la Facoltà di Medicina; che qualcuno voglio dire sia venuto a sapere i risultati prima della loro pubblicazione ufficiale”. Gli assicurai che ciò non sarebbe accaduto. Sotto casa sua vi era la stazione del servizio ta-xi Yael Daroma, salii su un’autovettura e andai dritto fino a Beer Sheva, diedi la buona notizia ai miei genitori, che ne furono molto felici, e dopo che i risultati degli esami di ammissione divennero ufficiali, facemmo una grande festa ed invitai anche Dan.

Dan aveva una cavalla, anzi, alcune cavalle, le teneva in un boschetto vicino a quelli che allora erano gli alloggi degli studenti. Ogni volta che vi si recava, mi portava con sé. Mi accorsi che era veramente innamorato delle sue cavalle. Quando venne a casa da noi, prima di sedersi, baciò la terra. Tutti noi lo guardammo e non comprendemmo, ancora oggi non so spiegarmi il significato di quel gesto. Lo onorammo e festeggiammo oltre ogni misura. Mio padre mi disse: “Ora hai un padre anche a Gerusalemme, dovrai rima-nergli leale allo stesso modo in cui sei leale con me. Non guastarti all’università, preserva il buon legame che hai con lui”. Dopo di che ci portarono tutti cavalli del villaggio: fra di loro c’era una bella cavalla e Dan cominciò ad accarezzarle al testa e la schiena. La mirava e rimirava. Mio padre si avvicinò alla sceicco della tribù, si parlarono, e vidi che lo sceicco faceva continuamente segno di sì con la testa. Mio padre e lo sceicco si recarono da Dan e gli dissero: “La cavalla è tua!” La portammo a Gerusalemme. Fra gli allevatori di cavalli, quando ne ricevi uno per regalo, è d’uso ricompensare il donatore con un figlio di quel cavallo. E così, dopo qualche anno, Dan ci diede una cavalla, figlia di quella che gli avevamo donato.

Negli anni Sessanta abitavamo in una tenda. Anch’io vi ho abi-tato fino all’età di 21 anni. Mio padre decise di costruire una casa in muratura. Aveva appena iniziato la costruzione che vennero dei funzionari del Ministero degli Interni e gli dissero che non pote-


35

va farlo, che se avesse eretto quella casa gliela avrebbero distrutta. Tornai a Gerusalemme ed andai a trovare Dan, che nelle diagno-si era più bravo del migliore dei medici. Mi chiese: “Sei triste?” Risposi di no, che non era niente. Replicò: “No, tu sei triste, ora dimmi perché”. “Mi vergogno”, risposi. “Yunes, non ti vergognare, dimmi cosa è successo”. Gli spiegai che mio padre aveva voluto co-struire una casa in muratura, che ci eravamo trasferiti tutti in quella costruzione per vedere com’è vivere in una casa come le altre, e che ora volevano distruggercela. Dan scosse la testa. Aveva una piccola automobile, una Volkswagen credo, e stavamo seduti lì. Dan mi disse: “Aspetta qualche giorno”. Dopo qualche giorno, mi cercò e mi disse che la casa non sarebbe stata distrutta. “Ma come? Ma è possibile? Davvero? Con chi hai parlato?”. “Stai calmo, mi replicò, la casa molto semplicemente non sarà distrutta”. Molto dopo mi resi conto che Dan aveva aggirato e scavalcato l’intera amministra-zione, il Ministero degli Interni e il catasto, e aveva parlato diret-tamente con Levy Eshkol, che era il Primo Ministro e con il quale intratteneva ottimi rapporti.

Un mio cugino, Hamad Abu Rabiyah, fu eletto alla Knesset, il Parlamento, e la prima cosa che mi disse fu: “Sono beduino, non so come ci si comporta con i politici corrotti”. Gli risposi di avere per lui una cura, una medicina che si prende per libera scelta, Dan Avni. Era il consigliere della nostra famiglia e di tutta la tribù. Dan aveva una personalità eccezionale, aveva conquistato il cuore di tutti. Gli allevatori di cavalli usano talvolta un frustino particolare. Lo aveva anche Dan. Disse a Hamad: “Un cavallo che inizia il suo percorso ad una velocità folle, non va lontano. Comincia lentamente, passo dopo passo”. Purtroppo la profezia di Dan si avverò, poco tempo dopo mio cugino Hamad fu assassinato.

Passarono poi 15-20 anni nel corso dei quali non lo sentii mai, non sapevo dove fosse finito. Poi un bel giorno il telefono squillò, sollevai la cornetta e sentii la sua voce e esclamai: “Dan!” “Cosa pensavi, che fossi morto? Sono vivo e vegeto!” Gli feci vista a Gerusalemme, e ad ogni festa ci facevamo gli auguri.

Non ho mai capito cosa pensasse della morte, come la conce-pisse. Io sono un musulmano credente. Eppure, come tutti i beduini, temo la morte. Quando uno di noi se ne va, tutta la famiglia, tutta la tribù lo accompagna nel suo ultimo viaggio terreno. Poco tempo prima che morisse, lo chiamai e gli chiesi come stava. Mi rispose: “Sto aspettando di andare in un altro mondo, il mondo superiore”.


36

Così si espresse, con calma e con animo sereno. Cominciammo a parlare dell’argomento e mi accorsi che era pronto ad accogliere il suo trapasso con grande serenità. Mi disse: “Yunes, prenditi cura della tua famiglia, della tua tribù, e ricordati sempre quel che ti ho detto”.

Per me, Dan era come un padre, un uomo nobile che non di-menticherò mai. Vedere qui la foto che lo ritrae con la mia famiglia mi ha emozionato molto. Mi è difficile descrivervi tutte le sue qua-lità positive, quanto volesse sempre aiutare tutti in ogni cosa. Dan diede sempre una mano alla comunità beduina e a quella araba. Non poteva sopportare nessuna discriminazione, perché era convin-to che gli arabi dovessero avere nello Stato d’Israele uguali diritti ed arrivare così ad una piena integrazione in tutte le istituzioni dello Stato. In arabo diciamo: “Allah, sii misericordioso con lui. Allah, sii misericordioso con lui”.


37

Emanuel Sivan*1

Dan l’ho conosciuto più tardi rispetto a tutti coloro che mi hanno preceduto stasera. Alla fine di un sabato molto invernale, al principio del 1975, bussò alla mia porta il mio maestro e mentore Yehoshafat Harkabi. Con i suoi modi irruenti e tempestosi, Harkabi entrò ed esplose dicendo: “Qui abbiamo una persona che desidera intraprendere una serie di progetti molto interessanti, ma ha biso-gno di un arabista che lo consigli. Te lo raccomando decisamente”, e a quel punto trascinò dentro casa mia Dan, che attendeva con discrezione dietro di lui, lo fece sedere a forza e scomparve. Tutto quel che posso dire è che si trattava di un progetto che aveva a che fare con l’Africa, in un periodo in cui i rapporti di quel continente con Israele non erano improntati alla simpatia.

Chiunque abbia conosciuto Dan, ha vissuto anche quella sua capacità di creare immediatamente un contatto molto umano con i suoi interlocutori e di passare poi da una conversazione che sem-bra futile a qualcosa di molto più sostanziale. Dan mi conquistò subito, cosa che del resto faceva sempre anche con altri, e fu per questo motivo e grazie solo a lui che investii così tante energie in quel progetto. Durante il nostro secondo incontro mi disse qualcosa che mi ricordo molto bene, perché mi scioccò non poco. Dan si consigliò con me circa i rischi che un certo passo avrebbe potuto comportare. Gli risposi che quel che lui pensava era fattibile, ma che avrebbe potuto rivelarsi pericoloso per due motivi diversi. Dan mi rispose: “Il mio futuro è già alle mie spalle, è un rischio che

* Professore Emerito di Storia Generale e Storia dei Popoli dell’Islam presso la Hebrew University of Jerusalem, autore di numerosi libri, tra i massimi esperti al mondo dell’islam politico e delle sue fazioni radicali.


38

posso assumermi”. Quando un cinquantenne dice una cosa del ge-nere ad un trentenne, è un fatto piuttosto scioccante. Mi ci volle del tempo per capire cosa vi fosse dietro una simile presa di posizione. Non si trattava di paura, né di disperazione, ma piuttosto di ironia ed ottimismo. Ci prendiamo dei rischi perché è importante sotto un profilo pubblico, ma non ci prendiamo – noi stessi – troppo sul serio. Se non andrà, non andrà, se le prenderemo, le prenderemo. È una visione del mondo al tempo stesso cordiale, aperta, e pratica, solida, con i piedi per terra: può darsi che una simile visione delle cose abbia anche radici religiose. Di questi argomenti, della religio-ne, voglio dire, non discutemmo mai. Purtroppo io imparai da Dan sull’ebraismo assai meno di quanto lui non abbia imparato da me sull’islam, e questo credo fosse veramente tipico di lui.

Ci conoscemmo dieci anni prima che desse alla luce il suo monumento letterario, la Storia di un ebreo fortunato, un libro di grande interesse che presenta diversi episodi della sua vita: dalla sua infanzia, alla conversione al cristianesimo di sua madre, alla Guerra d’Indipendenza. È un testo che considero una perla lettera-ria, che ha avuto un grande successo di vendite in Italia e anche qui grazie alla bella traduzione di Shmaya Smilan. Quando lo regalai alle mie figlie, mi dissero: “Adesso capiamo come mai tu sia tanto affascinato da quest’uomo”, un’affermazione questa che mi hanno ripetuto più volte, in un modo o nell’altro, in occasioni diverse. Dovete sapere che ricevere un complimento dalle mie figlie è in genere piuttosto difficile.

Vi racconterò un episodio relativo ad un progetto che Dan por-tò avanti nel corso di nove anni – la sua vita fu una serie continua di buone azioni. Alla fine del 1996 era preoccupato della direzione presa da Israele dopo l’omicidio di Rabin. Si consultò con me su come si potesse creare un canale di comunicazione con coloro che formano l’opinione pubblica araba non palestinese in un periodo in cui le cose andavano in modo assai spiacevole anche con i due stati arabi con i quali apparentemente abbiamo relazioni pacifiche: Egitto e Giordania. Attraverso i buoni uffici, o con il patrocinio, del suo Istituto a Lugano, a volte anche con un finanziamento diretto da parte loro, riuscimmo piano piano a dar vita ad un gruppo formato da otto israeliani, in parte accademici, in parte pubblicisti o giorna-listi, e otto arabi di Paesi diversi, quasi tutti pubblicisti e giornalisti. Questo gruppo si è incontrato ogni sei mesi per nove anni. L’idea era che innanzitutto i partecipanti fossero sempre gli stessi, che non


39

si trattasse di quegli incontri per la pace piuttosto episodici, e che ad ogni incontro vi fossero due invitati esterni per ciascuna delle parti, secondo le circostanze e la situazione generale. Vi era un altro pun-to dei nostri accordi che è stato rispettato da tutti, ovvero mantenere un profilo basso e segreto, perché ogni forma di pubblicità avreb-be potuto nuocere gravemente ai partecipanti arabi, perfino sotto il profilo penale. In genere ci si incontrava in posti diversi in Europa. Altro punto del nostro accordo, era che gli incontri non avessero come punto focale il conflitto arabo-israeliano: di quest’ultimo si poteva parlare durante le cene o per i corridoi degli alberghi. L’idea era che ciascuno conoscesse i problemi dell’altro per tutto ciò che concerne lo status personale e la religione. E così abbiamo scoperto che i punti di contatto fra le nostre diverse realtà sono numerosi e significativi, al punto da spaventare, quasi. Fra tutti i partecipanti si sono sviluppati legami personali che sono proseguiti ben al di là dei nove anni che durò l’iniziativa, e la prova più semplice è che ho spedito agli otto arabi un messaggio di posta elettronica, attraverso un indirizzo europeo, per far loro sapere della dipartita di Dan: ho ricevuto sette risposte. Solo uno di loro non si è fatto vivo, non so per quale motivo. In tutte le risposte, due punti figuravano come salienti: il grande dispiacere per questa perdita, e la consapevolez-za di quanto siamo stati fortunati a conoscere un uomo che era un vero amico d’ogni scopo trascendente ed elevato. Chiaramente sto riportandovi fatti e ricordi in un modo volutamente vago, e capirete certamente perché.

Un altra cosa che abbiamo imparato da Dan è il donare segreta-mente, anonimamente. Senza fanfare, senza medaglie da appuntarsi al petto; dare il proprio piccolo contributo, il contributo di un uomo che era consapevole di avere il proprio futuro alle spalle (e allora era proprio vero che la maggior parte del futuro era già dietro di lui), ma che non per questo poteva considerarsi esentato dai suoi obblighi morali. In un mondo come il nostro, afflitto da un eccesso di comunicazione e da troppa pubblicità, la figura di Dan è una figura luminosa, sulla quale dovremmo riflettere. La perdita di una persona così è veramente grande e terribile.


41

Sergio Della Pergola*1

Non sono stato una delle persone realmente più vicine al caro Vittorio, alias Dan. Di Dan non sapevo un gran che e molto l’ho appreso leggendo i suoi libri, ma vi sono state ripetute intersezio-ni significative nei nostri percorsi: voglio qui ricordarne alcune. Anzitutto vado al 1962, quando Vittorio Segre pubblica un libro, Israele e i suoi problemi, con le edizioni Unità. Un libro necessa-rio, molto interessante. Ed io pochi mesi dopo, giovane studente del secondo anno di Scienze Politiche all’Università di Pavia, con alle spalle un paio di visite estive in Israele, scrivo una recensione in cui – sentite la prosopopea – affermo: “Abbastanza riuscito il tentativo dell’autore di essere obiettivo. Un libro sufficientemente illuminante sui problemi particolari di questo stato unico”. Forse dovrei chiedere scusa per la sfacciataggine. Certamente Dan avreb-be sorriso. Non so se abbia letto quella recensione, ma è certa-mente interessante ricordare quali erano i problemi di Israele nel 1962. Ovviamente il quadro geografico ingeneroso, la costruzio-ne dello Stato, in cui c’era forse anche una vaga parvenza mar-xista. Il kibbutz, i sindacati, i sindacati come proprietari e come rappresentanti dei lavoratori, l’eterogeneità della popolazione in un periodo di grande immigrazione, in particolare dai Paesi arabi e l’esercito, Tzaha’l, non solo macchinario militare, anzi, ma an-che grande meccanismo di integrazione sociale. Siamo negli an-ni Sessanta, Israele sta migliorando il tenore di vita e il rischio dell’afflosciamento morale del Paese, il logorio della leadership

* Demografo di fama mondiale, autore di numerose pubblicazioni sulla po-polazione ebraica e su Israele, è un autorevole esponente della comunità italiana di Gerusalemme.


42

politica laburista e poi un tema caro a lui, africanista, chiaro e no-to, la collaborazione coi paesi afro-asiatici che, perlomeno nella lettura del recensore, viene vista come una contropartita al diminu-ito entusiasmo dei giovani per la colonizzazione interna, essendo forse quest’ultima un’esperienza ormai abbondantemente vissuta. I rapporti con gli arabi, la distorsione revanscista da parte di alcuni di questi leader, il distacco possibile e pericoloso fra ebrei israelia-ni e diaspora, i rischi di cristallizzazione dello stato centralizzato. Ebbene: problemi che forse sono ancora molto attuali, direi che se dovessimo oggi fare una lista dei problemi di Israele non andrem-mo molto al di là, anche se certamente ce n’è qualcuno nuovo. Nel 1967, subito dopo la Guerra dei Sei Giorni, io partecipavo al viaggio estivo della Federazione Giovanile Ebraica Italiana – fu una grande esperienza formativa per coloro che l’hanno vissuta, vedo l’amico David Patsi, tra l’altro, che era il leader del gruppo e io ero una specie di suo vice: un’esperienza che si arricchiva di grandi e interessanti gite, lavoro in kibbutz, sponsorizzato dalla Sochnut, l’Agenzia Ebraica, e io ero una specie di capo-classe dei ragazzi. C’erano conferenze di alto livello, apparve perfino Moshe Sharet, e fra i conferenzieri, arriva a un certo punto questo signore assolutamente distinto, very impressive, che oltretutto era il mio recensito, parla dei problemi di Israele e dice fra l’altro – siamo nel ’67: “Dopo la guerra di quest’estate e ciò che essa comporta, lo Stato d’Israele ha ora una grande opportunità di crescere e ma-turare se saprà liberarsi della carogna della Sochnùt”. Stupore fra gli astanti, giovani... alla fine Dan con un sorriso affabile e ingenuo mi dice: “Ho detto qualche cosa che non andava bene?” E io: “Ma no professore! Molto interessante!”. E fummo tutti ovviamente scioccati e colpiti, innanzitutto dalla capacità analitica, ma anche dall’anticonformismo di quest’uomo, la capacità di fare fuori le vecchie vacche sacre intoccabili. E oltretutto penso che oggi con-dividerei il suo parere di allora sull’Agenzia Ebraica, ma questo è un altro discorso.

Parecchi mesi dopo, a Yom HaHatzmaut, il Giorno dell’In-dipendenza del 1968, si svolse la grande parata militare dopo la Guerra dei Sei Giorni. Un’impressionante sfilata di bei giovani sol-dati, maschi e femmine, di tutte le unità, una quantità incredibile di materiale bellico per le strade di Gerusalemme, nel centro della città. Scoprimmo che il luogo strategico da cui meglio vedere la parata, era il balcone al proverbiale quinto piano di Ben Yehuda


43

1, la casa di Dan Segre, da cui si dominava Kikar Tziòn, ovvero la Piazza Sion, e la salita verso la Città Vecchia: questo era il percorso di quell’imponente manifestazione. E proprio lì ci aveva invitato Vittorio Dan nella sua grande casa-ufficio, di cui io ricordo intermi-nabili corridoi e poi ancora corridoi pieni di libri e di carte... Quella parata militare fu uno dei momenti fondanti dell’identità dello Stato d’Israele contemporaneo. Chi ha visto quella scena non la può di-menticare, anche se col senno di poi si possono anche vedere in quegli attimi di euforia le radici di alcuni tragici abbagli che ne sarebbero seguiti.

Ci fu anche un’occasione mancata. Nella seconda metà degli anni Settanta Dan voleva aprire all’Università di Haifa un centro di studi sull’Italia e mi aveva offerto di svolgervi un ruolo, ma io, allora universitario precario all’Università di Gerusalemme, ero ancora troppo impegnato con la mia incipiente carriera all’Institu-te of Contemporary Jewry. Rinunciai all’onore, e forse fu un vero peccato. Sarebbe certamente nata una collaborazione interessante e proficua.

Ma vediamo ancora in alcune parole, una brevissima valuta-zione più complessiva del nostro, direi senz’altro, maestro. Dan era stato, come sappiamo, un attivo protagonista delle vicende di molti decenni drammatici, ma anche gratificanti, di storia ebraica e israe-liana. Aveva conosciuto da vicino tutti i principali attori della rina-scita del Popolo ebraico in Israele e mi aveva anche a volte parlato del loro carattere, di certe loro debolezze. Interessante sentire di famosi personaggi che erano stati suoi compagni di classe o erano stati vicino a lui, coi quali aveva vissuto e dunque conoscere più da vicino i caratteri e anche le stranezze e le debolezze di tali grandi nomi. In questa rinascita ovviamente Dan aveva svolto un ruolo concreto, anche se non sempre dichiarato, come abbiamo sentito.

Poi Dan è stato per moltissimi anni il capofila degli interpre-ti in lingua italiana delle problematiche complesse dell’esistenza ebraica contemporanea: oltre ad essere un osservatore fine e ori-ginale, era spesso imprevedibile, sorprendente. Ma quello che lo distingueva maggiormente era la lucida capacità di espressione, che compendiava la sua profonda cultura ebraica, la profonda cul-tura generale, una fede adamantina negli obiettivi ideali dell’e-braismo e una assolutamente indipendente, e a volte anticonfor-mista, analisi delle contingenze. Era molto difficile farlo rientrare in categorie di ideologia politica ed era possibile. A volte, lo si


44

sentiva deplorare il crollo inesorabile di certe strutture istituzio-nali o concezioni di partito, ma in ogni caso si sapeva di avere di fronte sempre uno strenuo e positivo difensore dei diritti e delle prerogative di Israele.

Per tantissimi anni la firma sul Corriere e poi sul Giornale di “R.A. Segre”, in cui si compendiava anche il nome della sua cara Rosetta, oltre alla firma di “R. Boduk”, che appariva su Le Figaro, ha dato a tanti ebrei italiani, non solo un’informazione, ma anche un senso di sicurezza e di empatia, di identità con lo Stato di Israele. Le persone colte, le persone intelligenti e che non lo conoscevano ci domandavano: ma chi è questo misterioso R.A.S.? Ebbene, ri-cordo mio padre dire tante volte dello sconosciuto corrispondente da Gerusalemme: “Mi piace molto come questo R.A. Segre scri-ve d’Israele”. E chiaramente l’effetto non era solo informativo, era qualcosa che costruiva un’identità più profonda. Ma, altrettanto chiaramente, dietro il pubblicista scorrevole e non privo di una sua particolare narrativa, stava sempre l’analista profondo e irreprensi-bile dei fatti e del loro significato.

Un altro suo libro apparso nel ’79, Israele e il Sionismo, poi tradotto in molte lingue, è un vero capolavoro di sintesi storica e po-litica. Abbiamo dunque un Segre non inferiore a Shlomo Avineri, come politologo, a Shmuel Eisenstadt come sociologo, e in più ose-rei dire non inferiore ad Amos Oz come narratore. Riprendiamo in mano la Storia di un ebreo fortunato. La leggiamo come un diario vero, forse un po’ romanzato, esattamente come fa Amos Oz, ol-tretutto suo grande amico, e abbiamo un grandissimo scrittore isra-eliano alla pari dei massimi. Forse se avesse pubblicato in ebraico all’inizio sarebbe stata un’altra storia.

Negli ultimi anni Dan mi onorava periodicamente di sue telefo-nate quando leggeva qualcosa di mio che gli piaceva. Era veramen-te una sorpresa e un onore sentire la sua limpida voce da Govone sul telefonino, elogiare un mio pezzo. La mia risposta invariabilmente era che forse avevo appreso da lui qualcosa: la chiarezza innanzi-tutto, la dedizione ad un ideale incrollabile, anche se a volte criti-cabile perché non ben rappresentato nelle contingenze della vita reale. Certo, nell’attuale costellazione della politica e della stam-pa in Israele, in Italia, in altri Paesi, la voce di Dan Avni Segre ci manca molto e sarà molto difficile eguagliarla. Vittorio Segre, Dan Avni, era persona troppo grande per avere un solo nome e dunque ne aveva due con tutte le loro permutazioni possibili. L’uomo di fe-


45

de, l’uomo di cultura e soprattutto l’uomo indipendente, ha saputo scrivere queste due frasi tanto diverse con cui si concludono due dei suoi libri migliori.

La prima, in Israele e il Sionismo, dice:

“Israele è forse l’unico esempio di una società che cerca di affrontare i pro-blemi del tradizionalismo senza perdere i benefici della modernizzazione. In tal senso, la crisi che attraversa il Sionismo può diventare la matrice di un nuovo Giudaismo”.

E la seconda, che conclude Storia di un ebreo fortunato:

“Non aver paura soldatino di piombo, la vita è più forte del male”.

In un caso e nell’altro, speriamo, e quindi grazie Dan, grazie Vittorio.


47

Manfred Gerstenfeld*1

Io e Dan ci siamo conosciuti 38 anni fa. L’inizio della nostra re-ciproca conoscenza fu del tutto privo di ogni significato o senso. Fra i miei molti peccati, v’è anche quello di essere stato fra i fondatori del Movimento Democratico per il Cambiamento (Shinui) e Dan si aggirava attorno ai circoli del movimento nei suoi primi giorni, ci annusava, per così dire. Questa prima conoscenza non ebbe alcun seguito. Divenimmo amici solo verso il 1980, quando cominciai ad andare spesso a Torino. Non so se Dan mi ascolti o meno in que-sto momento, ma non voglio correre rischi. Dato che per 35 anni nei nostri incontri abbiamo sempre riso e scherzato, non credo che Dan si aspetti da me questa sera una conferenza su argomenti seri e profondi. Tali argomenti non erano proprio adatti al tipo di conver-sazioni che abbiamo sempre avuto. Quindi mi concentrerò su due punti: la concezione culinaria e gastronomica di Dan; il progetto più strano e visionario nel quale fummo coinvolti entrambi.

Innanzitutto vorrei citare un passo da Storia di un ebreo fortu-nato nel quale Dan descrive la cucina del kibbutz:

“La cucina del kibbutz sfornava, a quei tempi, piatti di spaghet-ti incollati a cui probabilmente imitatori dei Borgia aggiungevano un condimento alla vaniglia che ho spesso immaginato fosse una sublimazione ebraica di antichi complessi omicidi”.

Vi racconterò anche qualcosa che mi disse Dan a proposito del mangiare. Ci incontrammo spesso, sia qui che a Torino. Una volta venne a casa da noi per cena. Si era entusiasmato della nuova ten-

* Analista israeliano di origine viennese, ex direttore del Jerusalem Center for Public Affairs e autore di numerosi saggi su Israele, è autorevole opinionista sul Jerusalem Post.


48

denza denominata Slow Food, mi spiegò che era il contrario del Fast Food, e secondo lo Slow Food bisognava mangiare molto len-tamente. Dan era capace di entusiasmarsi attorno agli argomenti più svariati. Un’altra volta mi parlò del suo cuoco, quando era in Madagascar, e della kasherut. Era molto difficile spiegare al cuoco malgascio cosa sia la kasherut. Finalmente trovò il modo giusto. Gli disse: “Io appartengo ad una tribù particolare, che ha molti tabù cir-ca una vasta varietà di cibi che non possiamo mangiare”. Poi passò a spiegargli tutte le leggi della kasherut. Tutto bene, ma il problema fu che dopo Dan venne un ambasciatore israeliano completamente laico al quale della kasherut non importava nulla, e fu ancora più difficile spiegare al cuoco malgascio che quell’ambasciatore d’Isra-ele non apparteneva alla stessa tribù di Dan.

L’ultima cosa che posso raccontarvi a proposito di Dan e del cibo fu una sua trovata geniale: importare una cuoca. Per molti anni fui un consigliere della direzione della FIAT e quindi conosco mol-to bene Mirafiori. Dan, cosa che ha dell’incredibile, riuscì a scovare nelle catene di montaggio di Mirafiori una cuoca eccezionale. Se la portò appresso qui in Israele, così che a Via Marcus, la sua ultima dimora a Gerusalemme, mangiammo sempre cibi deliziosi.

E ora, il progetto strano, visionario. Una delle tante cose fuo-ri dell’ordinario e del plausibile che ho scritto in un mio articolo in ricordo di Dan, pubblicato dal Jerusalem Post. Un giorno Dan mi raccontò di essersi incontrato con Fedele Confalonieri, uomo d’affari e fiduciario di Berlusconi, il quale gli confidò che il go-verno italiano progettava di nazionalizzare una delle reti televisive di Berlusconi con il pretesto che questi non vi trasmetteva nulla di serio. La verità era che al governo era intollerabile l’idea di avere tre reti televisive e che Berlusconi ne avesse altrettante. In realtà il governo di reti televisive non ne controllava nemmeno una, perché la prima era cattolica, la seconda socialista e la terza comunista. Dan mi raccontò tutto ciò nel corso di un pasto, naturalmente. Gli dissi: “Ho un’idea! Io e te ce ne andremo in giro per il mondo ad intervistare le persone più brillanti e geniali che esistono, queste in-terviste saranno trasmesse su una delle reti di Berlusconi alle undici di sera, così da non perderci troppi soldi di pubblicità, le undici non sono prime time. Al tempo stesso, il governo non potrà più dichiara-re che un imprenditore che mette in onda un programma del genere non si occupi mai di cose serie”. Dan, come già detto, conosceva Confalonieri, io conoscevo Gianni Letta, il consigliere politico di


49

Berlusconi che più tardi divenne sottosegretario alla Presidenza del Consiglio. Rendemmo nota la nostra proposta ad entrambi, si entu-siasmarono e ci invitarono ad un incontro ad Arcore. Ci mettemmo in viaggio per Arcore, per siglare un accordo con Berlusconi su questo splendido progetto, che ci avrebbe consentito di girare tut-to il mondo ed incontrare persone di grande interesse. Se non che il giorno prima del nostro appuntamento la polizia perquisì varie abitazioni e sedi societarie di Berlusconi per provarne il coinvolgi-mento in diversi casi di corruzione, Berlusconi decise a quel punto di entrare in politica ed in breve divenne Presidente del Consiglio. Il nostro incontro fu cancellato, il progetto svanì.

Penso che non vi sia niente di più adatto, parlando di Dan, del sorriso. Che il suo ricordo sia benedetto.


51

Maurizio Molinari*2

Sono le emozioni che hanno segnato il mio rapporto con Dan. La prima, la più forte, quando andai a Govone, vedere fianco a fian-co la stanza con i cimeli di guerra del papà ufficiale della cavalleria reale e le mostrine di soldato di Dan dell’esercito di Israele: per me, che ho iniziato la mia carriera con Giovanni Spadolini, leggen-do i libri di Attilio Milano, toccare con mano questa identità tra Risorgimento e Sionismo, fra l’essere patriota italiano e patriota del popolo ebraico, la possibilità di essere entrambi, la possibilità che una famiglia, una stirpe, un uomo sappia rappresentare i valori di due popoli fu un momento indimenticabile. Un’esperienza elettriz-zante per un cronista, sulla base della quale si è creato con lui un rapporto da cronista. Solo nell’ultimo anno, ovunque sono stato, lo chiamavo, gli chiedevo un feedback, un’opinione. Quel che si crea-va, quel che ne ricevevo da lui era sempre impressionante, spettaco-lare. Sul tetto dell’albergo Movenpick di Gaza, durante l’operazione Tzuk Eitan chiamo Dan, gli racconto che cosa sta avvenendo e lui mi descrive ciò che io sto vedendo. E da Amman, in Giordania, uscito da una moschea salafita gli racconto quello che l’imam mi ha detto sul re, e lui mi spiega che l’avversione nei confronti del re nasce in quel clan salafita per via del fratello della moglie del re. Ed è per questo, per rendere omaggio a un uomo irripetibile, è giusto parlare dell’idea che lo emozionava e che ci ha lasciato in eredità. Ne ho già parlato spessissimo: ad esempio in occasione di una manifestazione palestinese in Cisgiordania tiravano sassi contro i soldati, parlo con uno di quelli che tirano i sassi, gli mormoro l’idea di Dan e lui mi di-

* Giornalista, già corrispondente dagli Stati Uniti e dal Medio Oriente, è Di-rettore del quotidiano La Stampa.


52

ce (risatina) “Perché no?”. L’idea della neutralità che lui elaborava, descriveva, declinava, citando dei pilastri. Perché credeva nell’idea, nella prospettiva della neutralità dello Stato d’Israele? Perché mette-va assieme una serie di tasselli. Adesso vi descriverò questi tasselli, per consegnare a voi un’idea sua che appartiene alle nuove gene-razioni. Diceva Dan: “Perché la neutralità per il Popolo d’Israele? Perché la neutralità per lo Stato d’Israele?”. Il primo tassello sicura-mente è la Bibbia. Un popolo di sacerdoti, che cosa significa esse-re un popolo di sacerdoti? Stare un po’ da soli, fondamentalmente. Primo tassello. Secondo tassello, quello militare: “Ben Gurion – di-ceva spesso – a quale modello si richiamò nella formazione di un esercito di popolo? A quello svizzero. Anche se – mi puntualizzava – Ben Gurion non era a favore della neutralità”. E poi il tassello diplomatico. Attenzione: la Bibbia, il tassello militare, il tassello di-plomatico. Il discorso di Moshe Sharet all’ONU nel 1949, quando il ministro israeliano si dichiara a favore del non-allineamento dello Stato d’Israele; poi, sul piano delle idee, il saggio che scrisse Nahum Goldman nel 1969 su Foreign Affairs, affermando che l’orizzon-te di Israele dovrà essere lontano dai blocchi, sostenendo quindi la neutralizzazione di Israele. E poi la cosa più appassionante, quando parlava del presente. Cioè, la dinamica regionale. Diceva: “Cos’è la dinamica regionale? La dinamica regionale è la contrapposizione in Medio Oriente fra grandi potenze: Iran, Egitto, Arabia Saudita e Turchia. E allora l’interesse di Israele è davvero schierarsi con una di queste o è piuttosto essere neutrale? Non è forse più opportuno difendere gli interessi di Israele con la scelta di neutralità?”. Ed è qui l’ultimo tassello quello del rapporto con i palestinesi. Perché la neutralità nel rapporto con i palestinesi? E qui la risposta era illumi-nante, avvincente e sfidava il pregiudizio, le cognizioni che ognuno di noi ha. Perché lui diceva: “Che cos’è la neutralità? È una forma di autocontrollo reciproco istituzionale”. Ripeto: una forma di auto-controllo reciproco istituzionale. Ovvero, se in una stessa comunità io autocontrollo me e tu autocontrolli te. E quindi terminava il ragio-namento dicendo che se questi tutti sei tasselli dovessero davvero andare al loro posto, l’obiettivo della neutralità sarebbe raggiunto attraverso la descrizione che ne diede Isaiah Berlin, ovvero: “L’idea che la convivenza debba essere basata soprattutto in Medio Oriente, sulla tolleranza recalcitrante”. La “tolleranza recalcitrante”. La ca-pacità, in una frase, di sommare due opposti per esprimere un con-cetto nuovo: questo era Dan Segre. Grazie Dan.


53

Uzi Eilam*1

Tre brevi aneddoti. Titolerò il primo “Un volo misterioso”, il secondo “L’autista di Dan”, il terzo “L’ultimo libro”.

Il volo misterioso ebbe luogo quarant’anni fa. Un Boeing 707 dell’Aviazione Israeliana in viaggio per il Sudafrica. A bordo, quat-tro persone in tutto: il Ministro della Difesa Shimon Peres, il suo segretario per gli affari militari, il qui presente, e un altro uomo che a quel tempo non conoscevo, Dan Segre. Peres voleva che Dan, con la sua conoscenza della stampa internazionale, contribuisse a mi-gliorare l’immagine del Sudafrica nel mondo: io, dal canto mio, do-vevo occuparmi dell’aspetto tecnologico dei nostri rapporti militari con quel Paese. Io e Dan cominciammo questo viaggio di due giorni come due perfetti estranei e lo terminammo da amici per la pelle.

L’autista di Dan: quando Dan veniva in Israele ed io non ero in grado di andare a trovarlo Gerusalemme, veniva lui a Tel Aviv. In taxi. Un giorno passò da me sulla strada per l’aeroporto, dove si sarebbe imbarcato. Mi chiese se poteva far entrare il suo autista, o almeno se si poteva dargli un bicchier d’acqua. Uscii di casa con un bicchiere d’acqua in mano, e chi era l’autista di Dan? Il professor Joseph Agassi! Tipico humour à la Dan Segre.

L’ultimo libro. Quando Dan terminò di scrivere il suo ultimo libro in italiano mi chiese l’indirizzo dell’editore inglese che aveva pubblicato il mio primo libro. Glielo diedi. Gli chiesi anche dove potessi mandargli il mio ultimo libro. Dan rispose di non spedir-glielo, ma di portarglielo. Il settembre scorso andai in Sicilia. Presi

* Già Generale dell’Esercito, poi Direttore della Commissione per l’Energia Atomica e Direttore del Dipartimento Ricerca e Sviluppo presso il Ministero della Difesa


54

con me il mio libro, scrissi una dedica a Dan: intendevo andare a Govone e consegnarglielo. Mentre ero in Sicilia, mi telefonò il figlio e mi comunicò che Dan era morto. Il libro è qui con me ora e siamo d’accordo con i figli che lo consegnerò a loro adesso. Voglio soltanto leggervi la mia dedica: “A Dan Vittorio Segre, amico di tanti anni, uomo colto, pieno di ribollente creatività, compagno caro ed amato”.


55

Amos Oz

Li abbiamo conosciuti circa cinquant’anni fa, negli anni ses-santa. Tutti noi quattro eravamo giovani, entusiasti, colmi di sogni, amavamo uno il suo prossimo ed eravamo pieni di speranze riguar-do al futuro di Israele. Rosetta ci affascinava per la sua delicatezza, la sua saggezza e l’enorme curiosità, e per la decisione coraggiosa e determinata di trovare un proprio luogo a Gerusalemme e nella società israeliana. Mi faceva domande non semplici, domande alle quali più di una volta mi è stato difficile dare risposte soddisfacen-ti. non erano domande particolarmente critiche, sicuramente non domande che celavano un dissenso, ma domande che sorgevano da una profonda sete di tentar di comprendere l’ebraismo in tutte le sue sfaccettature e contraddizioni, di decifrare l’insieme di sfumature della società israeliana assaggiando le nostre opere, delle genera-zioni precedenti come di questo tempo.

L’osservanza dei precetti di Rosetta e Dan era lontana dal fa-natismo e piena di dolcezza e calore familiare. Mi ricordo bene co-me fossi affascinato dal rapporto affettuoso e delicato che c’era tra Rosetta e Dan. Un rapporto fatto di ascolto reciproco, dedizione, e, non raramente, di compassione e rinuncia. Questo era anche il rapporto con i due figli. Con gli anni la nostra amicizia si è fatta più intima ed entrambi erano di casa da noi a Hulda, come durante l’anno sabbatico a Oxford, poi di nuovo a Hulda e in seguito anche ad Arad.

Dan Avni si è per me rivelato come una persona che aveva costruito un grandioso piano superiore sopra alla sua prima per-sonalità, l’essere Vittorio Segre. Quando in seguito ho letto il suo bel libro “Storia di un ebreo fortunato” ho capito quanto fosse teso e affascinante il dialogo, la discussione, che Vittorio Segre e Dan Avni avevano portato avanti per decenni. Dan - Vittorio è per me


56

uno dei più grandi pensatori politici di Israele, dell’Europa, del XX secolo. Ha fatto emergere una lunga serie di idee originali, innovati-ve, spesso idee rivoluzionarie e molto provocatorie. Il suo pensiero si è occupato di politica internazionale, di guerra e pace, politica e morale, e anche di questioni molto difficili sul futuro di Israele, sul futuro del popolo ebraico e persino sul significato profondo dell’e-braismo nei tempi passati e nell’epoca moderna.

Dan, Vittorio, è stata una persona che si è tracciata una propria strada in tutti questi campi. Le sue idee erano sempre fresche, sor-prendenti, e a volte fantastiche. Non eravamo sempre d’accordo, lui e io. Mi ricordo di splendide discussioni e accesi contrasti. Ma i disaccordi non ci hanno mai separato. Al contrario, hanno causato una straordinaria vicinanza di cuori.

Con gli anni siamo diventati, Dan e Rosetta, Nilli e io, quasi una famiglia. E come in tutte le buone famiglie ebraiche, spesso vedevamo la realtà in modi diversi; ma stavamo così bene in com-pagnia di entrambi. Abbiamo avuto così tanta nostalgia quando la distanza fisica e le difficoltà legate all’età e alla salute, e soprattutto l’improvvisa scomparsa di Rosetta, hanno diminuito la frequenza dei nostri incontri.

Ho sempre potuto parlare con entrambi, anche se non erano nella stanza. Perfino se erano al di là del mare. Persino adesso che entrambi sono giunti al giusto riposo, anche ora parlo con loro spes-so, ci discuto e anche con loro scherzo.

Queste parole sono espresse con amore, con profonda ricono-scenza e con nostalgia per Dan e Rosetta, e anche come un piccolo regalo per i loro figli da parte di Nilli e Amos Oz.


57

Simonetta Della Seta*1

Ci siamo riuniti per parlare di un amico, di una grande figura dell’ebraismo italiano e di Israele: Dan Vittorio Avni Segre, che ci ha lasciati. In realtà, non ci ha mai lasciati e quindi questa è una festa per lui e con lui, per ricordarlo e per ricordare anche la grande donna che è sempre stata con Dan e dietro Dan, a suo sostegno, ovvero Rosetta, mancata pochi anni prima di lui. Sposata a Dan con nozze israeliane molto spartane, Rosetta è stata la donna che lo ha affiancato tutta la vita: una donna molto coraggiosa, che non è nata ebrea, ma ha abbracciato assieme al marito, l’ebraismo, Israele e il suo destino.

L’intento è raccontare in modo corale quella che è stata la vita di Dan, anzi, le sue diverse vite. Nel suo ultimo libro ha scritto: “Cercare non è meno importante del trovare, lottare è più importan-te che vincere. Del resto, nulla di ciò che si trova perdura, mentre la ricerca, quella scientifica inclusa, non ha limiti. Può essere appa-gante come la ricerca senza fine di D-io”.

Ho conosciuto Dan molti anni fa quando venni in Israele a studiare per il mio dottorato sul sionismo italiano. Me lo presentò un altro italiano d’eccezione, Jeonathan Prato. Facevano entrambi parte di un gruppo un po’ speciale di italkim, ovvero di italiani che si erano trasferiti in Terra di Israele negli anni Trenta per sioni-smo e anche a causa delle leggi razziali. Ricordare alcune di queste persone mi provoca una forte emozione, perché sono stati la mia famiglia in Israele. Un gruppo del quale facevano parte uomini e donne straordinari, come Max Varadi, Matilde Cassin, Gad Sarfatti,

* Studiosa e giornalista, è stata Direttore dell’Istituto Italiano di Cultura a Tel Aviv e Consigliere Culturale dell’Ambasciata d’Italia in Israele.


58

Roberto Bachi, Lina Castelnuovo, Sara Pacifici, Paolo Fano e tanti altri. Attraverso di loro ho conosciuto ancora altri protagonisti, altre storie e realtà: Ada Sereni, Silvana Castelnuovo, Malkiel Savaldi, Berti Eckert e molti ancora. Era veramente un circolo di italo-isra-eliani fuori del comune, capaci, nei travagli di un tragico periodo storico, di coniugare i due Risorgimenti, i due patriottismi, le due nazionalità, dell’Italia e di Israele.

Disse Dan Segre nel 2011 di fronte al Presidente Napolitano, quando celebrammo a Gerusalemme i 150 anni dell’Italia unita e gli ultimi 150 anni della lunga storia fra l’Italia e la Terra d’Israele.

“Se c’è una cosa che Risorgimento ebraico e Risorgimento italiano provano è che i numeri contano poco nelle riscosse spirituali. Non so se gli italkìm in Israele e le nuove leve di maestri di ebraismo in Italia saranno ca-paci di far rifiorire quel gentil Stil Nuovo ebraico che li rese così differenti nel passato da quelli del resto d’Europa. So che potrebbero contribuire qualcosa di sostanziale all’Italia e ad Israele. Contribuire cioè a sviluppare il coraggio civile dei due Paesi, contribuire a mettere al centro del discorso politico, sociale, religioso, il libero dibattito contro il falso, l’immorale, l’ingiusto. Contribuire a difendere il cittadino contro la tirannia delle mag-gioranze, contro la convenienza del male minore. In un’epoca in cui lo sta-to sovrano è in crisi, in un’epoca in cui la religione rientra con forza nella politica, senza essere spesso accompagnata dalla moralità, l’appello maz-ziniano al dovere, alla sacralità del buon governo, fa eco al comandamento biblico che troviamo nell’Esodo: Non correre dietro ai più per fare il male, non testimoniare assieme alla moltitudine per pervertire la giustizia”.

Dan è stato un diplomatico, e sebbene lui si considerasse “un diplomatico un po’ fallito”, in realtà confessava talvolta che quello era il mestiere che avrebbe voluto continuare ad esercitare, più di tutti gli altri. Dan Avni, che aveva servito a Parigi e poi in Africa, fu sottoposto dal Ministero degli Esteri ad una lunghissima inchiesta interna, perché sospettato di spionaggio. In realtà era innocente, e si trattò di uno sfortunato caso di omonimia. Quando la sua posizione fu chiarita definitivamente, Golda Meir gli chiese di ritornare alla carriera diplomatica, pronta ad affidargli qualunque incarico Dan avesse voluto per sé. Dan decise invece di abbandonare la carriera diplomatica e a quel punto si dedicò al giornalismo, aiutato anche dalla moglie Rosetta. Poi più in là intraprese anche la carriera acca-demica, però la diplomazia gli rimase sempre nel cuore.


59

Dan aveva veramente bisogno di capire il mondo che lo circon-dava. Una persona molto curiosa che cercava anzitutto di compren-dere in profondità il Medio Oriente. Non so quante volte abbia in-trapreso lo studio dell’arabo, al Cairo, in Giordania e in altri luoghi, provando, riprovando, e studiando a fondo anche l’islam, facendosi affiancare da esperti mondiali.

Dan ebbe una fortuna che in realtà si costruì da solo: quella di trovarsi interlocutori molto speciali. Con la sua umiltà e la sua cu-riosità riusciva a sedersi con alcune delle menti più grandi di questo Paese, e non solo. Come giornalista, gli sono succeduta nelle corri-spondenze per Il Giornale: Dan faceva parte di una generazione che si orientava su quanto pubblicavano i quotidiani israeliani. Ricordo la sua prima lezione. Andai a casa sua in Via Ben Yehuda e mi dis-se: “Leggi ogni mattina il Jerusalem Post, seleziona quel che ritieni interessante e proponilo al giornale”. Oggi un giornalista vive e la-vora in un mondo completamente diverso. Le notizie stampate dai giornali locali sono vecchie anche per l’Italia. Molti cronisti della sua generazione hanno avuto difficoltà ad adeguarsi al cambiamen-to imposto con l’era digitale. Dan Segre seppe rivoluzionare il suo modo di essere giornalista di pari passo con i grandi sviluppi che subiva il mestiere. Non aveva mai alcun timore ad ingaggiarsi in sfide nuove: l’ho visto imparare in poche ore a fare televisione per Mediaset, ed affrontare in modo naturale l’avvento di internet. Il suo giornalismo però era orientato da sempre all’analisi, i suoi libri lo dimostrano. Così è nato anche l’Istituto di Studi Mediterranei presso l’Università di Lugano che Segre ha fondato, presieduto e mantenuto vivo fino ai suoi ultimi giorni. Lo è tuttora. Un luogo do-ve lavorare sulla neutralità e, attorno a questa intuizione, far incon-trare protagonisti di vecchi conflitti mondiali: inglesi e irlandesi, ciprioti e turchi, israeliani e palestinesi. Un messaggio e un retaggio da cogliere e mandare avanti.

Ogni essere umano, abbandonando questa vita, lascia qualcosa di non detto e porta con sé qualche segreto. Nel caso di Dan Segre, nonostante tre libri autobiografici, i segreti sono una matassa diffi-cile da dipanare. Ha provato lui stesso a farlo, prima di andarsene. Un signore bello, inquieto, che si è ingaggiato con la sua vita e con la sua anima. Prima il gioco è stato avventura, poi è diventato un lungo scavo. Infine, quando il corpo ha cominciato a distaccarsi, l’esercizio ha raggiunto un’armonia. È allora che tutte le contraddi-zioni prendono un’unica forma, diventano finalmente una sola vita.


60

Dan Segre non ha incarnato persone diverse, ma un essere solo. Di fronte a una dimensione più grande è stato unicamente se stes-so. Senza dubbi, senza interrogativi, senza bugie, senza invenzioni, senza tribolazioni. Quando compì ottanta anni lo descrissi come un funambolo, in equilibrio su più fili tesi tra realtà tanto diverse, inve-ce mi sono accorta che ha solo anticipato l’uomo moderno, l’uomo fortunato, capace di vivere con diverse identità, con differenti no-mi e numerose patrie, l’uomo in grado di pensare in più lingue, di sedere a più feste, di combattere battaglie su fronti diversi, l’uomo che sa cambiare, pur mantenendo dentro tutto il suo bagaglio. L’ho osservato, silenzioso e veloce, passare da un articolo a un incontro, da una preghiera a una conferenza. Non amava dilungarsi, tirava dritto. Preferiva stupirsi e stupire piuttosto che inanellare troppe pa-role. Bastava uno sguardo, posato non troppo a lungo. La contem-plazione lentamente è diventata solo interiore, fino a raggiungere la grande consapevolezza, ed è stata questa alla fine ad unire come un cemento il complesso mosaico della sua esistenza. La sua storia trasmette il coraggio di vivere. La sua vita insegna che si può corre-re sui ponti. Il suo messaggio è quello di non fermarsi mai, perché la vita è meravigliosa, nonostante i fallimenti, gli errori, i torti, gli abbagli. Basta non mentire a se stessi. Guardo quella sua espres-sione severa e critica, rivolta così spesso alla propria stessa azione. Riconosco la volontà di riscatto, cercata in un modo instancabile in un infinito percorso fisico e dell’anima. Alla fine del viaggio è riuscito perfino a mettersi a nudo. La matassa è forse ancora aggro-vigliata, ma è partito leggero. Sia il suo ricordo di benedizione e di ispirazione per tutti noi. Arrivederci Dan.


61

Michael Segre

Desidero ringraziare tutti coloro che hanno partecipato a questo magnifico incontro, nonché coloro che l’hanno organizzato, in par-ticolare l’Ambasciatore d’Italia e Simonetta Della Seta.

Su nostro padre ci sono molte cose da dire. Curioso è che men-tre aspettavamo, alcune persone mi hanno ricordato: “Tutti i presen-ti conoscevano tuo padre, ma non ci conosciamo l’uno con l’altro”.

Tante cose che, appunto, si possono dire su nostro padre ri-cadono su una sua virtù fondamentale: la capacità di vivere sia da conformista, sia da non conformista. Quando dico “non conformi-sta”, non intendo anti-conformista (che è la stessa cosa che essere conformista). Nostro padre aveva la dote straordinaria di adattarsi a tutte le situazioni, senza mai, tuttavia, vendere la propria anima. Per riuscire a vivere una vita autenticamente sua dovette fare uno sforzo enorme, che io ho potuto osservare e ammirare. Se leggete il suo ultimo libro, apparso tre giorni prima della sua morte (ha avuto la fortuna di vederlo), noterete questo sforzo trapelare da tutte le pagine, anche se mai esplicitamente. Io gli sono grato di non aver-mi chiesto di seguirlo in questa strada. Non mi ha chiesto di essere conformista o non conformista. Mi ha lasciato libero di scegliere e lo ringrazio. Coloro di voi che mi conoscono bene sanno qual è la via che ho scelto, ma questa è un’altra storia.

Grazie tante. Grazie a tutti.


63

Dan bambino con il suo cane.דן הילד עם כלבו.

Dan in kibbuz, al suo arrivo in Terra d’Israele.דן בקיבוץ, סמוך להגעתו לארץ ישראל.


64

Dan studente di legge.דן כסטודנט למשפטים.


65

Dan a Gerusalemme.דן בירושלים.

Tra i soldati ebrei in missione in Cecoslovacchia.עם עוד חיילים יהודים בשליחות בצ'כוסלובקיה.


66

Dan nell’uniforme dell’esercito britannico davanti alla sinagoga di Torino nell’aprile 1945, all’indomani della Liberazione.

דן במדי הצבא הבריטי בפתח בית הכנסת של טורינו באפריל 5491, למחרת השחרור.


67

All’aeroporto di Lod accompagna una delegazione africana.בנמל התעופה בלוד מקבל משלחת מאפריקה.

Con Golda Meir, allora Ministro degli Esteri, e una delegazione africana.עם גולדה מאיר, שרת החוץ דאז, ומשלחת מאפריקה.


68

Con la moglie Rosetta e il loro ‘Suami’ nella casa di Ben Yehuda.עם אשתו, רוזטה, ועם ה"סוואמי" שלהם בבית ברח' בן יהודה.

Con il Negus Hailè Selassié.עם קיסר אתיופיה היילה סילאסיה.


69

Con Zalman Shazar, Presidente di Israele, e Golda Meir.עם זלמן שזר, נשיא ישראל, וגולדה מאיר.

Firma le credenziali a Parigi.חותם על כתב ההאמנה שלו בפריס.


70

Al seguito di David Ben Gurion.הולך אחרי דוד בן גוריון.

Dan con i capi della tribù beduina Abu Rabiah.דן ביחד עם ראשי השבט הבדואי אבו רביעה.


71

Con Giovanni Agnelli.עם ג'יובאני אניילי.


72

Con la moglie Rosetta.עם אשתו רוזטה.


73

Alla circoncisione del nipotino Gabriele.בטקס ברית המילה של נכדו גבריאל.


74

Con i nipoti Gabriele ed Elisabetta.עם הנכדים גבריאל ואליזבטה.


75

Nella sua biblioteca.בספרייה שלו.


76

Con l’amico Rabbino talmudista Adin Steinsaltz.עם חברו הרב עדין שטיינזלץ.


77

Con Luigiterzo Bosca e l’Ambasciatore Francesco Maria Talò.עם לואיג'יטרצו בוסקה ושגריר איטליה בישראל פרנצ'סקו מריה טאלו.


78

Dan.דן.


49

מיכאל סגרה*1

ברצוני להודות לכל אלה שלקחו חלק במפגש מופלא זה, וכל שכן לאלה שארגנו אותו, במיוחד לשגריר איטליה בישראל ולסימונטה דלה סטה.

על אבא שלי אפשר לומר הרבה מאוד. מעניין לציין שבשעה שחיכינו לתחילת האירוע כמה אנשים אמרו לי: “כל האנשים שנמצאים כאן הכירו את אבא שלך,

אבל אנחנו לא מכירים אלה את אלה”.מהותית אחת בתכונה כולם נוגעים אבי על לומר הדברים שאפשר מן הרבה “נון- באומרי יחד. גם וכנון-קונפורמיסט כקונפורמיסט לחיות היכולת שלו:

קונפורמיסט” איני מתכוון לומר “אנטי-קונפורמיסט”, כי בעצם זה בדיוק כמו קונפורמיסט. לאבא שלנו, הייתה יכולת יוצאת מגדר הרגיל להסתגל לכל המצבים אבל תמיד בלי למכור את נשמתו; כדי להצליח לחיות את חייו באופן אותנטי לחלוטין היה עליו לעשות מאמץ עצום, מאמץ שעקבתי אחריו בהשתאות. מי זכה הוא – מותו לפני ימים שלושה לאור שיצא האחרון, ספרו את שקורא לראותו – רואה שכל דף ודף בספר ספוג במאמץ הזה, אם כי אף פעם זה לא נאמר במפורש. אני, כבנו, מודה לו בכל לבי על כך שהוא לא ביקש ממנו ללכת בעקבותיו בדרכו זו. הוא לא ביקש ממני להיות קונפורמיסט ונון-קונפורמיסט. הוא הותיר בידי את חופש הבחירה, ועל כך אני מודה לו. אלו מכם המכירים

אותי יודעים באילו חיים בחרתי, אבל זה כבר סיפור אחר.תודה רבה, תודה לכולכם.

* בנו של דן

Nel giardino di Dan ebraico.indd 127 11/04/16 15.04

48

לחשוב ביותר שפות, להשתתף ביותר חגים, ללחום בכל מיני חזיתות, אדם היודע להשתנות תוך שהוא שומר בתוכו פנימה את כל משא הידע והניסיון שלו.

הייתי מתבוננת איך הוא, שתקן ומהיר, עובר מכתיבת מאמר לפגישה, מתפילה להרצאה. הוא לא אהב להכביר מילים, אלא צלף ישר למטרה. הוא העדיף להיות מופתע, ולהדהים אחרים, מאשר להתעטף ביותר מדי דיבורים. די היה לו במבט אחד, לא ממושך מדי. בהדרגה הלכה ההתבוננות הזו ונעשתה פנימית לחלוטין, עד שהגיעה למדרגה של מודעות עצמית אשר בסופו של דבר איחדה, כמו מלט,

את הפסיפס המורכב של קיומו.הסיפור של דן משדר את האומץ לחיות. חייו מלמדים שאפשר לרוץ על גשרים. למרות הם, מופלאים שהחיים משום להיעצר, לא לעולם הוא שלו המסר הכישלונות, המשגים, העוולות, הטעויות. די בכך שלא נשקר לעצמנו. אני מביטה על הבעת פניו הרצינית, אל הביקורתיות אשר לעיתים כה קרובות הופנתה אל מעשיו-שלו. אני מזהה אצלו את השאיפה לגאולה, שאותה הוא ביקש ללא לאות במסע פיזי ונפשי אינסופי. בסופו של המסע הזה הוא הצליח אפילו להתערטל. הפקעת אולי עודנה סבוכה, אבל הוא הלך מכאן משוחרר מכל משא. יהי זכרו

מקור של ברכה והשראה לכולנו. להתראות, דן.


47

שם בעלי במומחים עצמו את מקיף שהוא תוך האסלאם, את לעומק ללמוד עולמי. ובכלל, לדן היה מזל מיוחד, שבעצם הוא יצר במו ידיו: למצוא לעצמו בני שיח יוצאי דופן. הענווה והסקרנות שלו אפשרו לו לשבת לצדם של כמה מחשובי

האינטלקטואלים בישראל ומחוצה לה.כעיתונאית מילאתי את מקומו ב-Il Giornale. דן היה חלק מדור של עיתונאים שביסס את עבודתו על מה שהתפרסם בעיתונים היומיים הישראליים. אני זוכרת את השיעור הראשון שלו. הלכתי לביתו ברחוב בן יהודה והוא אמר לי: “קראי לעיתון ושלחי מעניין לך בחרי את מה שנראה פוסט, הג’רוסלם יום את מדי שלך”. כיום עיתונאים פועלים באופן שונה לחלוטין. החדשות הנדפסות בעיתונים המקומיים הן ישנות אפילו בשביל איטליה. עיתונאים רבים בני דורו של דן לא הצליחו להסתגל לשינויים שחולל העידן הדיגיטלי; אך דן סגרה התאים את עצמו לתמורות המשמעותיות שהתחוללו במקצוע העיתונאות, ושינה לחלוטין את דרך העבודה שלו כעיתונאי. הוא מעולם לא התיירא מפני אתגרים. במו עיני ראיתי ,Mediaset-איך בתוך שעות ספורות בלבד הוא למד להכין תכניות טלוויזיה ל

להתמודד בטבעיות עם האינטרנט.הכתיבה העיתונאית שלו הייתה תמיד כתיבה מנתחת, כפי שמשתקף גם בספרים נולד גם המכון ללימודי המזרח התיכון שליד אוניברסיטת לוגאנו, וכך שכתב. שאותו דן הקים, ניהל והמשיך לקיים עד ימיו האחרונים. וגם עכשיו המכון הוא כזה: מקום שבו מתנהלת עבודה על הניטרליות, ואשר אפשר לפגוש בו דמויות מרכזיות שלקחו חלק בקונפליקטים עולמיים בעבר: אנגלים ואירים, קפריסאים ולהפיץ ומורשה שעלינו לאמץ יש כאן מסר ופלסטינאים. וטורקים, ישראלים

הלאה.כל אדם, שעה שהוא עוזב את החיים בעולם הזה, משאיר אחריו משהו שלא זה שהוא כתב שלושה כל עם סגרה, דן סוד. אצל איזשהו ולוקח אתו נאמר, ספרים אוטוביוגרפיים, הסודות הם פקעת סבוכה שאין דרך להתירה. הוא עצמו ניסה לעשות זאת לפני שהלך מכאן. איש יפה תואר, לא שקט, שהתעסק בחייו שלו ובנשמתו. בתחילה הייתה זו הרפתקה, לאחר מכן הפך המשחק הזה לעבודת חפירה ממושכת. ולבסוף, כאשר הגוף התחיל לכבות, זה הגיע למידה כלשהי של הרמוניה; כל הסתירות קיבלו צורה אחידה והפכו סוף-סוף לסיפור חיים אחד. דן סגרה לא היה עוד כמה דמויות שונות, אלא מהות אחת. אל מול האינסוף הוא היה אך ורק הוא עצמו: ללא ספקות, ללא סימני שאלה, ללא שקרים, ללא

המצאות, ללא זעזועים.דק, חבל על המהלך כלהטוטן עצמו את תיאר הוא שמונים לו מלאו כאשר תוך שמירה על איזון בין הרבה חבלים המתוחים בין מציאויות שונות מאוד זו מזו. מכל זה אני הבנתי שהוא בעצם היה מבשרו של האדם המודרני, האדם בר המזל המסוגל לחיות בזהויות שונות, עם שמות שונים והרבה מולדות, המסוגל


46

עוד סיפורים ומציאויות: עדה סרני, סילבנה קסטלנואובו, מלכיאל סבלדי, ברטי אקרט ועוד ועוד. היה זה חוג של איטלקים-ישראלים בעלי שיעור קומה, אנשים שני בין לאחד הצליחו טרגית היסטורית תקופה של התהפוכות בתוך אשר כפולה: לאומית השתייכות בין מולדות, לשתי פטריוטיות בין הריסורג’ימנטי,

לאיטליה ולישראל.בשנת 2011 נשא דן דברים בפני הנשיא נפוליטנו כאשר חגגנו בירושלים 150 שנה לאיחודה של איטליה תוך ציון 150 השנים האחרונות בהיסטוריה הארוכה

של הקשר בין איטליה לארץ ישראל. וכך אמר:

אם יש משהו שהריסורג’ימנטו היהודי והריסורג’ימנטו האיטלקי מוכיחים, הרי האיטלקים אם יודע אינני למספרים. משמעות שום אין רוחנית שבתחייה זה בישראל, והדור החדש של מורים ליהדות באיטליה, יהיו מסוגלים להקים לתחייה את אותו Stil Novo יהודי אצילי, אשר בעבר כל כך ייחד אותם משאר ]יהודי[ אירופה; אך אני יודע שהם יכולים לתרום משהו ממשי הן לאיטליה והן לישראל. היינו: לפתח את האומץ האזרחי בשתי המדינות, לעזור להציב במרכז את הדיון הפוליטי, החברתי והדתי ואת העימות החופשי עם כל מה שהוא מזויף, בלתי מוסרי, בלתי צודק, לסייע לאזרח להתגונן מפני הרודנות של הרוב, מפני הנוחות שברע במיעוטו. בתקופה שבה המדינה הריבונית נתונה במשבר, בזמן שבו הדת – במוסריות מלווה להיות בלי פעם לא – הפוליטיקה לתוך בעוצמה חודרת קריאתו של מאציני למילוי החובה, לקדושתו של הממשל הטוב, היא מעין הד למצווה הכתובה בספר שמות )כג, ב(: “לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה

על רב לנטת אחרי רבים להטת”.

דן היה דיפלומט, והגם שהחשיב את עצמו ל“דיפלומט שנכשל במקצת”, הוא הייתה התחום שבו הדיפלומטיה עיסוקיו כל בכך שמבין מודה פעם מדי היה היה רוצה יותר מכל להמשיך ולעסוק. דן אבני, אשר שירת בפריז ולאחר מכן באפריקה, עבר חקירה פנימית ממושכת מאוד במשרד החוץ משום שחשדו בו שהוא מרגל. למעשה הוא היה חף מכל פשע, ולמרבה הצער לא היה זה אלא צירוף מקרים בלתי מוצלח של שני אנשים שונים בעלי שם זהה. אחרי ששמו הדיפלומטית, הקריירה אל לחזור מאיר גולדה ממנו ביקשה לחלוטין טוהר והייתה מוכנה לתת לו כל תפקיד שיבקש. ואולם דן החליט לעזוב את הקריירה של בעזרתה לעיתונות, עצמו את הקדיש הוא הראשון בשלב הדיפלומטית. אשתו רוזטה, ובהמשך הוא גם בנה קריירה אקדמית, אבל הדיפלומטיה נשארה

תמיד קרובה ללבו.דן חש צורך עמוק להבין את העולם הסובב אותו. הוא היה אדם סקרן מאוד, אשר יותר מכל ביקש להבין לעומק את המזרח התיכון. אינני יודעת כמה פעמים הוא ניסה, וחזר וניסה, ללמוד ערבית: בקהיר, בירדן ובמקומות אחרים, כמו גם


45

סימונטה דלה סטה*1

התאספנו כאן כולנו כדי לדבר על חבר, אישיות איטלקית וישראלית דגולה: דן ויטוריו אבני סגרה ז”ל. דן הלך מאתנו, אבל באמת הוא מעולם לא עזב אותנו, ולכן זוהי חגיגה לכבודו ואתו, כדי לזכור אותו, ולזכור גם את האישה הגדולה לעולמה כמה שנים רוזטה, שהלכה בו: ותמכה ומאחוריו הייתה אתו שתמיד לפניו. היא נישאה לדן בחתונה ישראלית ספרטנית ביותר, ועמדה לצדו כל חייה: אישה אמיצה מאוד שלא נולדה יהודייה, אבל אשר אימצה אל ליבה לא רק את

בעלה אלא גם את היהדות, את מדינת ישראל ואת גורלה.באנו הנה כדי לספר ביחד, במעין מקהלה, על חייו של דן, החיים השונים שחי.

בספרו האחרון הוא כתב:

“לחפש חשוב לא פחות מאשר למצוא, המאבק חשוב לא פחות מן הניצחון. מה גםלחיפוש גם זה ובכלל שלחיפוש, בעוד לעד, נשאר אינו ממה שמוצאים דבר ששום אחרי האינסופי החיפוש כמו בסיפוק אותנו למלא יכול והוא גבולות, אין המדעי,

האלוהים”.

את דן הכרתי לפני שנים רבות, כאשר הגעתי לישראל ללימודי הדוקטורט שלי בפני אישיות אחר, איטלקי יהודי בינינו הפגיש האיטלקית. הציונות בנושא שעלו איטלקים של מיוחדת לקבוצה השתייכו שניהם פראטו. יהונתן עצמה: לארץ ישראל בשנות השלושים, הן מטעמים ציוניים והן בגלל חוקי הגזע. כשאני נזכרת בכמה מן הדמויות הללו עולים בי רגשות עזים, משום שהאנשים האלה היו המשפחה שלי בישראל. עם הקבוצה הזו נמנו אנשים ונשים יוצאים מן הכלל, ובהם מקס ורדי, מטילדה קצין, גד צרפתי, רוברטו בקי, לינה קסטלנואובו, שרה פצ’יפיצ’י, פאולו פיאנו ועוד רבים אחרים. דרכם הכרתי עוד דמויות חשובות,

* סימונטה דלה סטה – אקדמאית ועיתונאית, בעבר ניהלה את המכון לתרבות איטליה בתל אביב

ושימשה כיועצת תרבות בשגרירות איטליה בישראל.


44

היו תמיד רעננות, מפתיעות, ולעיתים אף מדהימות. לא תמיד הסכמנו בינינו, הוא ואני. זכורים לי ויכוחים נפלאים ומחלוקות לוהטות. אבל, חילוקי הדעות מעולם השנים, במרוצת מופלאה. לבבות קירבת יצרו הם להיפך. בינינו. הפרידו לא הפכנו, דן ורוזטה, נילי ואני, להיות כמעט בני משפחה. וכמו בכל משפחה יהודית טובה, לא פעם ראינו את המציאות בדרכים שונות. אבל, כל כך טוב היה לנו בחברת שניהם. כל כך התגעגענו כאשר המרחק הפיסי וקשיי הגיל והבריאות,

ובעיקר פטירתה בלא עת של רוזטה היקרה, מיעטו את תדירות פגישותינו.יכולתי לדבר עם שניהם, אפילו כשהם אינם בחדר. אפילו כשהם מעבר תמיד עמם משוחח אני עדיין נכונה, למנוחה הגיעו כששניהם עכשיו, ואפילו לים.

לעתים קרובות, ואפילו מתווכח, ואפילו מתבדח ומתלוצץ איתם.וגם ורוזטה דן אל ובגעגועים עמוקה בהוקרה באהבה, נכתבו האלה הדברים

כמתנה קטנה לילדיהם מאת נילי ועמוס עוז.


43

עמוס עוז

צעירים, היינו ארבעתינו השישים. בשנות שנה, כחמישים לפני אותם הכרנו עתידה לגבי תקוות ומלאי רעהו את איש אוהבים חלומות, מלאי נלהבים, של ישראל. רוזטה הקסימה אותנו בעדינותה, בתבונתה, בסקרנותה העצומה, ובהחלטתה האמיצה והנחושה למצוא את מקומה בירושלים ובחברה הישראלית. היא הייתה שואלת אותי שאלות לא פשוטות, שאלות אשר לא פעם קשה היה לי לתת עליהן תשובה מספקת. לא היו אלו שאלות ביקורתיות במיוחד, ובוודאי להיטיב לא שאלות המצפינות הסתייגות, אלא שאלות שנבעו מצימאון עמוק להבין את היהדות על כל גווניה ועל כל סתירותיה, לפענח את שלל הגוונים של החברה הישראלית ולטעום מן היצירה שלנו בדורות קודמים ובזמן הזה. שמירת המצוות של רוזטה ודן הייתה רחוקה מקנאות ומלאת רוך וחמימות משפחתית. אני זוכר היטב עד כמה הקסימו אותי היחסים הרכים והעדינים בין רוזטה לדן. יחסים של הקשבה הדדית, מסירות, ולא פעם, גם התחשבות וויתור. כאלה היו ושניהם בינינו, הידידות יחסיהם עם שני הבנים. במרוצת השנים התהדקה גם ושוב באוקספורד, המשותפת השבתון ובשנת בחולדה, אצלנו בית בני הפכו לי כאדם אשר הקים קומה שנייה דן אבני התגלה גם בערד. ולבסוף בחולדה, מפוארת מעל לאישיותו הראשונה, בהיותו ויטוריו סגרה. ברבות הימים, כאשר קראתי את ספרו הנפלא, “יהודי בר מזל”, הבנתי כמה מתוח וכמה מרתק הוא הדיאלוג, הויכוח, אשר ויטוריו סגרה ודן אבני ניהלו ביניהם במשך עשרות שנים. אירופה, ישראל, של הוגי הדעות המדיניים של בעיניי מגדולי הוא ויטוריו, דן של המאה העשרים. הוא העלה על הפרק שורה ארוכה של רעיונות מקוריים, חדשניים, לעתים קרובות רעיונות מהפכניים ופרובוקטיביים מאוד. הגותו עוסקת שאלות ושלום, מלחמה של שאלות לאומית, בין מדיניות של בשאלות הן ישראל, והן בשאלות קשות מאוד הנוגעות לעתידה של ופוליטיקה, של מוסר לעתיד העם היהודי ואפילו למשמעותה העמוקה של היהדות בימים עברו ובעידן

המודרני.דן, ויטוריו, היה אדם שפילס לעצמו דרך משלו בכל השטחים האלה. מחשבותיו


41

עוזי עילם*1

אביא שלוש אנקדוטות קצרות. לראשונה אני קורא “טיסה מסתורית”, לשנייה – “הנהג של דן”, ולשלישית “הספר האחרון”.

הטיסה המסתורית התרחשה לפני ארבעים שנה. מטוס 707 של חיל האוויר טס ועליו ארבעה אנשים בלבד: שר הביטחון שמעון פרס, מזכירו לדרום אפריקה הצבאי, עבדכם הנאמן, ועוד איש אחד שלא הכרתי: דן סגרה. פרס רצה שדן יתרום מההבנה שלו בעיתונות בינלאומית כדי לעזור לדרום אפריקה לשפר את תדמיתה בעולם, ושאני אטפל בכל הטכנולוגיות והדברים האחרים. יצאנו למסע

בן היומיים הזה כזרים גמורים וחזרנו חברים בלב ובנפש.הנהג של דן: כשדן היה בארץ ואני לא הייתי יכול להגיע לירושלים הוא היה מגיע לתל אביב במונית. יום אחד הוא בא לבקר אותי בדרכו לשדה התעופה, נכנס אלי הביתה ואמר: “תגיד, אפשר להכניס אליכם את הנהג שלי? או שתביא לו כוס מים?” אני יצאתי החוצה עם המים, ומי היה הנהג? פרופסור יוסף אגסי. זה

היה ההומור של דן. הספר האחרון: כשדן הוא סיים לכתוב את ספרו האחרון באיטלקית הוא ביקש ממני את כתובתו של המו”ל הבריטי שהוציא לאור את ספרי הראשון. נתתי לו את הכתובת ואמרתי: “דן, יש לי ספר שסיימתי לכתוב. לאיזו מהכתובות שלך לשלוח אותו?” הוא אמר: “אל תשלח אותו. תביא לי”. בספטמבר האחרון נסענו סיציליה אחרי והתכוונתי הקדשה, כתבתי הספר, את אתי לקחתי לסיציליה. ואז, כשהיינו בסיציליה, התקשר אלי הבן לעלות לגובונה כדי לתת אותו לדן. שלו והודיע: “אבא נפטר”. הספר נמצא בידי כעת, וסיכמתי עם הבנים שאתן להם אותו. אני רק רוצה לקרוא את ההקדשה שכתבתי: “לדן ויטוריו סגרה, ידיד

משנים רבות, איש אשכולות, יצירתי ותוסס, חבר יקר ואהוב”.

עוזי עילם – אלוף במילואים, שימש כמנכ”ל הוועדה לאנרגיה אטומית ולאחר מכן כראש מחח *

לקת מחקר ופיתוח במשרד הביטחון.


40

ניטרליות? בשביל מה מדינת ישראל צריכה את זה?”. הוא האמין ברעיון הזה, בסיכוי לניטרליות של מדינת ישראל, משום שהוא צירף יחדיו חלקים של פסיפס.

כעת, כדי להעביר לכם רעיון אחד של דן ששייך לדורות הבאים, אמנה בפניכם את אבני הפסיפס הללו. אבן הפסיפס הראשונה היא, ללא ספק, התנ”ך. מה להיות פירושו דבר של ביסודו כוהנים”? “ממלכת להיות דבר של פירושו מבודדים. האבן השנייה היא המרכיב הצבאי. דן אמר לעיתים קרובות: “איזה מודל שימש את בן גוריון כאשר הוא עיצב את דמותו של צבא העם? המודל גוריון לא תמך בניטרליות. אחר כך וזה, הוא הדגיש, למרות שבן השוויצרי”. בא המרכיב הדיפלומטי למשל, נאומו של משה שרת באו”ם בשנת 1949, שבו הוא תמך באי-ההזדהות של מדינת ישראל עם אף אחד משני הגושים הגדולים. המרכיב הבא הוא המרכיב האידיאולוגי, כפי שהוא משתקף במסה שכתב נחום גולדמן בשנת 1969 על משרד החוץ, אשר בה ציין כי האופק של מדינת ישראל חייב להיות רחוק משני הגושים, היינו: ניטרליות. ולבסוף הדבר המרתק ביותר: כאשר הוא דיבר על ההווה, היינו על הדינמיקה האזורית, הוא אמר: “הדינמיקה האזורית היא הימצאותו של המזרח התיכון בין כוחות גדולים: איראן, מצרים, וטורקיה. האם האינטרס של ישראל הוא לצדד באחד הכוחות ערב הסעודית להגן על האינטרסים יותר וראוי זה מתאים ניטרלית? האין הללו או להישאר של ישראל על-ידי בחירה בניטרליות?”. והמרכיב האחרון הוא מערכת היחסים עם הפלסטינאים. למה לנו להיות ניטרליים מול הפלסטינים? תשובתו לכך היא מאירת עיניים, מרתקת וקוראת תיגר על הדעות הקדומות ועל התפיסות שהיו שליטה של צורה זוהי ניטרליות? בעצם, “מהי, אמר: הוא מאתנו. אחד לכל עצמית הדדית ממוסדת”. ובמלים אחרות: כאשר בקהילה מסוימת אני שולט בעצמי ואתה שולט בעצמך. וכאן סיים את מהלך החשיבה שלו באומרו שאם ניטרליות יושג היעד הזה של יגיע למקומו, כל אחד מששת המרכיבים האלה בדרך שתיאר ישעיהו ברלין: “הרעיון של קיום ביחד צריך להיות מבוסס, בראש ובראשונה במזרח התיכון, על הסובלנות הסרבנית”. סובלנות סרבנית! היכולת לצרף שני ניגודים במשפט אחד כדי לבטא תפיסה חדשה זה היה דן סגרה. תודה

לך, דן.


39

מאוריציו מולינרי*1

דן. את הרגש הראשון, העז ביותר, זה מה שאפיין את הקשר שלי עם - רגש חשתי כשנסעתי לגובונה וראיתי את החדר ובו מזכרות מן המלחמה של האב, שהיה קצין בחיל הפרשים המלכותי, בצד תמונותיו של דן כחייל בצבא ישראל: בשבילי – שהתחלתי את הקריירה שלי עם ג’ובאני ספדוליני תוך קריאת ספריו של אטיליו מילנו – לגעת בידיי בזהות הזו שבין ריסורג’ימנטו לציונות, בין להיות שני להיות האפשרות היהודי, העם של פטריוט להיות לבין איטלקי פטריוט ייצגו את יחד, האפשרות שמשפחה אחת, מוצא אחד, איש אחד, גם הדברים הערכים של שני עמים - זה היה רגע בלתי נשכח, חוויה מחשמלת, שעל בסיסה

נרקם ביני לבינו קשר בין שני עיתונאים.ממנו לבקש כדי בו, שהייתי מקום מכל אליו, התקשרתי האחרונה בשנה רק מעורר תמיד היה ממנו, שקיבלתי מה שנוצר, מה דעתו. את לשמוע משוב, השתאות, מרהיב. על המיטה במלון מובנפיק בעזה, במהלך מבצע צוק איתן, התקשרתי אל דן, סיפרתי לו על המתרחש, והוא תיאר לי את מה שראיתי. ברבת עמון, ירדן, אחרי שיצאתי ממסגד סלפי, סיפרתי לו מה שאמר לי האימאם על המלך, והוא הסביר לי שהשנאה התהומית שחשים בפלג הסלפי הזה כלפי המלך

נוצר בגלל אחיה של אשת המלך.בגלל זה, וכדי לחלוק כבוד לאדם שאין שני לו, אני רואה לנכון לדבר על הרעיון שריגש אותו, הרעיון שעליו הוא דיבר לעיתים קרובות מאוד ואותו הוא השאיר פניתי ואני בחיילים, אבנים יידו הירדן בעבר פלסטינית בהפגנה כירושה. לנו לי השיב והוא דן, של הרעיון את באוזניו לחשתי האבנים, ממיידי אחד אל )בצחקוק(: “למה לא?”. כוונתי לרעיון הניטרליות שדן פיתח, תיאר אותו והצהיר עליו, תוך שהוא מצטט גדולי עולם. דן היה אומר: “בשביל מה צריך עם ישראל

* מאוריציו מולינארי – עיתונאי, בעבר שימש ככתב בארצות הברית ובמזרח התיכון וכיום עומד

בראש העיתון היומי האיטלקי “לה סטמפה”.


38

לאכול לאט-לאט. דן היה מסוגל להתלהב מהמון נושאים. פעם אחרת הוא סיפר לי על הטבח שלו במדגסקר והכשרות. היה לו מאוד מאוד קשה להסביר לטבח המדגסקרי מה זה כשרות. אז הוא מצא שיטה; הוא אמר לו: “אני שייך לשבט מסוים, ובשבט הזה יש טאבו על כל מיני דברים שאסור לנו לאכול”. ואז הוא הסביר לו את כל חוקי הכשרות. הבעיה הייתה שאחריו בא שגריר חילוני, והיה מאוד קשה להסביר לטבח איך זה שהשגריר החדש לא שייך לאותו שבט שדן

שייך אליו. הדבר האחרון על דן והאוכל היה דבר גאוני: להביא מבשלת. היות והייתי יועץ של הנהלת פיאט הרבה שנים הכרתי את מירפיורי היטב. דן שלף מאחורי פס הייצור של מירפיורי איזו גברת שהייתה טבחית מעולה. הוא הביא אותה אתו ארצה, ואכלנו אוכל מעולה ברחוב מרקוס, שם היה הבית האחרון שלו. כל אלה

הן, לדעתי, דוגמאות יפות מאוד על דן והאוכל.במאמר שכתבתי הזויים סיפורים וכמה מכמה אחד ההזוי, לפרויקט ועכשיו שהוא דן לי סיפר הימים מן ביום פוסט. בג’רוזלם דן של לזכרו שפרסמתי סיפר אשר ברלוסקוני, של מנאמניו עסקים איש קונפלוניירי, אדון את פגש של הטלוויזיה תחנות משלוש אחת להלאים רוצה האיטלקית שהממשלה לו ברלוסקוני באמתלה שברלוסקוני לא עושה שום דבר רציני עם התחנות האלה שלו; ובאמת – מפני שלא ייתכן שלממשלה יהיו שלוש תחנות ולברלוסקוני יהיו הייתה בעצם אפילו תחנה שלוש תחנות. האמת היא שלממשלת איטליה לא אחת, מפני שאחת משלוש התחנות שלה הייתה קתולית, השנייה סוציאליסטית והשלישית קומוניסטית. הוא סיפר לי את זה בארוחה, כמובן. אני אמרתי: “יש לי רעיון! אתה ואני נלך לראיין את האנשים הכי מבריקים והכי מקוריים בעולם, הוא אחד מצד בלילה; ב-11 שלו באחת מהתחנות זה את ישדר וברלוסקוני זה לא פריים- יותר מדי כסף על פרסומות, מפני ש-11 בלילה יוציא כאן לא טיים; ומצד שני הממשלה כבר לא תוכל לטעון שמישהו שיש לו תכנית כזאת ג´אני את טוב הכרתי אני קונפלוניירי, את כאמור, הכיר, דן רציני”. לא הוא לטה, מי שהיה יועצו הפוליטי של ברלוסקוני ואחר כך סגן שר. הצענו להם את הרעיון, ושניהם התלהבו והזמינו אותנו לפגישה בארקורה. נסענו כדי לסגור עם ברלוסקוני את הפרויקט הנפלא הזה, שהיה אמור לאפשר לנסוע בכל העולם אל הגיעה המשטרה הפגישה לפני אחד שיום אלא מבריקים. אנשים ולפגוש ברלוסקוני כדי להתחיל לבדוק כל מיני שחיתויות, ואז ברלוסקוני החליט ללכת

לפוליטיקה ונהפך לראש ממשלה. הפגישה שלנו בוטלה, והפרויקט ‘הלך’.אני חושב שמתאים לדן שנחייך כשאנחנו מדברים עליו. יהי זכרו ברוך.


37

מנפרד גרסטנפלד*1

דן ואני הכרנו לפני 38 שנים. תחילת ההיכרות שלנו הייתה חסרת משמעות: אני, בעוונותיי, הייתי בזמנו בין מקימי התנועה הדמוקרטית לשינוי )ד”ש( של ידין, ודן קצת רחרח את התנועה הזאת בימיה הראשונים. להיכרות הזו לא היה המשך. רק לקראת שנת 1980, כשהייתי מגיע לעיתים קרובות לטורינו, התיידדנו. אני לא יודע אם דן שומע אותי עכשיו או לא, אבל אני לא רוצה לקחת סיכון. מאחר ששנינו חייכנו וצחקנו יחד כמעט 35 שנה, אני לא חושב שדן היה מצפה ממני לדבר הערב על נושאים מאוד רציניים. זה לא היה מתאים לשיחות שלנו. ולכן אני רוצה לדבר על שני נושאים: על תפיסת האוכל של דן, ועל הפרויקט הכי הזוי

ששנינו היינו מעורבים בו.

ראשית ברצוני להביא קטע מתוך זיכרונותיו של יהודי בר מזל, שבו מתאר דןאת המטבח של הקיבוץ:

המטבח של הקיבוץ באותו זמן שלח, בעצם חילק, ספגטי שהיה דבוק עם דבקהם המורעל האוכל את בורג’ה. משפחת של מעריציה ע”י הומצא וכנראה המתיקו עם איזה שהוא רוטב של ונילה, שאני תמיד חשבתי שזה התוצר של

הסובלימציה של כל התסביכים של ההתאבדות של היהדות.

כך דן עצמו, על האוכל.ועכשיו אספר משהו שדן סיפר לי פעם על אוכל: אנחנו נפגשנו פעמים רבות, גם בטורינו וגם פה. בשבת אחת הוא בא אלינו לסעודה. הוא התלהב מהטרנד SLOW FOOD, והסביר לי שזה ההפך מ-FAST FOOD: צריך החדש של

* מנפרד גרסטנפלד – אנליסט ישראלי יליד אוסטריה, לשעבר מנכ”ל המרכז הירושלמי לענייני

ציבור ומדינה, מחברם של מאמרים רבים על ישראל ופרשן מרכזי בג’רוסלם פוסט.


36

אינו נופל משלמה אבינרי כאיש מדעי המדינה, משמואל אייזנשטט כסוציולוג, והייתי אף מעז לומר שמעמוס עוז כמספר. נחזור לרגע אל “זיכרונותיו של יהודי עיבוד ספרותי מסוים, יומן שעבר אולי יומן, כמו נקרא הזה מזל”: הספר בר יצירה של זוהי ידיד קרוב שלו. בדומה למה שעושה עמוס עוז, שגם הוא היה סופר ישראלי מן השורה הראשונה. ייתכן שאם הספר הזה היה יוצא לאור קודם

כל בעברית, הכל היה נראה אחרת. פעם בכל מדן, טלפון שיחות לקבל מזומנות לעיתים זכיתי האחרונות בשנים היה ולכבוד הופתעתי, תמיד בעיניו. חן שמצא עטי מפרי משהו קרא שהוא לי, לשמוע בנייד שלי את קולו הצלול מגובונה, כשהוא חולק שבחים למשהו שכתבתי. תמיד הגבתי בכך שאמרתי שאולי אני הוא זה שלמד ממנו משהו: מעל יש מקום לכל בהירות, והתמסרות לאידיאל בלתי מעורער – גם אם לפעמים לביקורת עליו משום שהוא לא מומש כראוי בנסיבות החיים הממשיים. אין ספק ובארצות באיטליה בישראל, העכשווית והעיתונאית הפוליטית שבקונסטלציה למצוא מאוד, קשה קשה, ויהיה מאוד, חסר סגרה אבני דן של קולו אחרות מישהו דומה לו. ויטוריו סגרה, דן אבני, היה אדם גדול מכדי שיהיה לו שם אחד בלבד, ולכן היו לו שניים, עם כל ההטיות האפשריות שלהם. איש אמונה, איש תרבות, ומעל לכל אדם עצמאי, אשר מעטו יצאו את שני המשפטים הכל כך

שונים האלה, שבהם מסתיימים שניים מספריו הטובים ביותר.המשפט הראשון הוא משפט הסיכום של הספר “ישראל והציונות”:

“ישראל היא אולי הדוגמה היחידה לחברה המנסה להתמודד עם בעיות המסורת בלי לאבד את היתרונות של המודרניזציה. המשבר העובר על הציונות יכול אפוא

להיות הקרקע שממנה תצמח יהדות חדשה”.

והמשפט השני הוא משפט הסיום של “זיכרונותיו של יהודי בר מזל”:

“אל פחד, חייל עופרת קט, החיים חזקים מכל פגע”.

על שני המשפטים הללו אנו אומרים: לו יהי! תודה דן, תודה ויטוריו.


35

העברית באוניברסיטה צעדי המהוססים הראשונים אז את אני, שעשיתי אבל במכון שלי המתחילה האקדמית בקריירה שקוע מדי יותר הייתי בירושלים, ליהדות זמננו. ויתרתי על הכבוד, ואולי חבל שכך. אין ספק שיכול היה להיוולד

מכך שיתוף פעולה מעניין ופורה.בהחלט שאני מי של כוללנית יותר להערכה מילים כמה עוד אקדיש כעת במשך מרכזיים תפקידים מילא דן יודעים כפי שאנו “מורנו”. לו לקרוא יכול הרבה עשורים דרמטיים, אך גם מאתגרים ומלאי סיפוק, בהיסטוריה היהודית והישראלית. הוא הכיר מקרוב את כל הדמויות המרכזיות בתחיית עם ישראל בארצו, ופעמים שהיה מדבר אתי על אופים, על כמה מחולשותיהם. היה מעניין לשמוע ממנו על אישים מפורסמים שהיו חבריו לכיתה, או שהיו קרובים אליו, או כאלה שהוא חי יחד אתם, ולכן גם על מוזרויות וחולשות של כמה וכמה אישים מפורסמים. ברור שדן מילא תפקיד ממשי מאוד בתחייה הזו, גם אם לא תמיד

הוכרז עליו רשמית, כפי שכבר שמענו.לאחר מכן היה דן במשך שנים רבות הפרשן האיטלקי המוביל בכל הנוגע לבעיות המורכבות של הקיום היהודי העכשווי. נוסף על היותו משקיף מקורי ובעל הבחנה דקה הוא לא פעם היה גם בלתי צפוי, מפתיע. אך מה שייחד אותו יותר מכל היה כושר הביטוי הבהיר שלו, תמצית של התרבות היהודית העמוקה שלו, התרבות ובאידיאלים במטרות מעורערת הבלתי אמונתו של שלו, הרחבה הכללית אנטי-קונפורמיסטי, של גם פעם לא לחלוטין, עצמאי ניתוח ושל היהדות של האירועים. היה קשה מאוד להכניס אותו לקטגוריות של אידיאולוגיה פוליטית. לעיתים הוא ביכה את קריסתם הבלתי נמנעת של מבנים מוסדיים או תפיסות מפלגתיות, אך תמיד ידענו שעומד לפנינו שומר נאמן ובלתי נלאה על זכויותיה

של מדינת ישראל.במשך שנים רבות הוא חתם על מאמריו – בתחילה ב-Corriere ולאחר מכן ב-Il Giornale בשם R.A. Segre חתימה ששילבה בתוכה גם את שמה של רוזטה היקרה שלו, נוסף על החתימה R. Boduk שהופיע ב-Le Figaro. השם הזה נתן להרבה יהודים איטלקים לא רק מידע אלא גם תחושת ביטחון ואמפתיה, אינטליגנטים, שלא ישראל. אנשים משכילים, עם מדינת הזדהות תחושה של R.A.S. מסתורי?” אבא שלי אמר לא הכירו אותו, שאלו אותנו: “מיהו אותו פעם על אותו כתב בלתי מוכר מירושלים: “מאוד מוצא חן בעיני איך שאותו R.A. Segre כותב על ישראל”. ואין ספק שלכתבותיו נודעה השפעה לא רק במישור המידע: הן גם בנו זהות עמוקה יותר. אבל לא פחות ברור היה שמאחורי אותו כתב נודד, אשר בוודאי היה לו גם נרטיב משלו, נמצא אדם שידע לנתח

בצורה מעמיקה וללא דופי את העובדות ואת משמעויותיהן.ספר נוסף שלו, שיצא לאור בשנת 1979, “ישראל והציונות”, שתורגם לשפות רבות, הוא לא פחות מאשר יצירת מופת של סינתזה היסטורית ופוליטית. סגרה


34

הנתק מנהיגים; מאותם כמה של מצדם הרבנשיסטי העיוות הערבים, עם הפוטנציאלי, והמסוכן, בין היהודים בישראל ובתפוצות; והסיכונים שבהתגבשות מדינה ריכוזית. ובכן, אלו הן בעיות אשר ייתכן שעודן אקטואליות ביותר; הייתי אומר שאם היינו מתבקשים היום לערוך רשימה של בעיותיה של מדינת ישראל

היינו מגיעים לרשימה די דומה – הגם שיש, כמובן, פה ושם בעיות חדשות.בשנת 1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, לקחתי חלק במסע הקיץ השנתי של פדרצית הנוער של היהודים האיטלקים, מסע שהיה חוויה מכוננת לכל מי ששהשתתף בו; ידידי דוד פטסי היה ראש הקבוצה, ואני הייתי פחות-או-יותר ומעניינים הזה הועשר בטיולים ארוכים סגנו, מעין מדריך של הנערים. המסע גבוהה, ברמה הרצאות ושמענו היהודית, הסוכנות במימון בקיבוץ ובעבודה יום אחד הופיע לו אדם שונה בתכלית, מרשים מאוד, אפילו מפי משה שרת. שנוסף על הכל היה אותו אדם שעליו כתבתי את מאמר הביקורת שלי, ודיבר על הבעיות של מדינת ישראל. בין השאר הוא אמר - ויש לזכור שמדובר בשנת 1967 - “אחרי המלחמה שהייתה פה בקיץ הזה, וכל מה שכרוך בה, יש למדינת ולהתבגר – אם תדע להשתחרר מן הפגר הזה ששמו לגדול ישראל הזדמנות הסוכנות היהודית”. הדברים עוררו תדהמה בקרב המאזינים הצעירים, ודן אמר לי, בחיוכו הידידותי וגלוי-הלב: “מה, אמרתי משהו לא בסדר?” ואני: “לא, לא, פרופסור, זה היה מעניין מאוד!”. כולנו היינו מזועזעים והמומים בראש ובראשונה מן הכושר האנליטי של האדם הזה, אבל גם מהאנטי-קונפורמיזם שלו, מיכולתו לבעוט במה שנחשב מקדמת דנא לפרות קדושות. היום אני מסכים אתו לחלוטין

ביחס לסוכנות היהודית, אבל זה כבר נושא אחר.כמה חודשים לאחר מכן, ביום העצמאות 1968, נערך בירושלים המצעד הצבאי הגדול שאחרי מלחמת ששת הימים: צעדה מרשימה של חיילים וחיילות צעירים ויפים מכל היחידות, כמות בלתי תאומן של כלי נשק במרכזה של העיר. גילינו שהנקודה האסטרטגית הטובה ביותר לראות ממנה את המצעד הייתה לא אחרת מאשר המרפסת שבקומה החמישית של רח’ בן יהודה 1, ביתו של דן סגרה, שמשם הייתה תצפית מעולה על כיכר ציון ועל כל העלייה לעיר העתיקה – בדיוק המסלול שבו עבר המצעד המרשים הזה. ויטוריו דן הזמין אותנו לשם, לביתו-

מסדרונות ועוד האינסופיים המסדרונות את זוכר אני שממנו הגדול, משרדו המכוננים הרגעים אחד היה הזה הצבאי המצעד ובניירות. בספרים מלאים בהיווצרות זהותה של מדינת ישראל בת זמננו. מי שראה את המחזה הזה לא מעשה שלאחר בחוכמה הדברים את נבחן שאם אף על אותו, לשכוח יוכל נוכל לגלות באותם רגעי אופוריה את שורשיהן של כמה וכמה טעויות טרגיות

שעתידות היו להיעשות בהמשך.דן רצה שנות השבעים השנייה של במחצית הזדמנות. יותר החמצתי מאוחר לפתוח באוניברסיטת חיפה מרכז ללימודי איטליה, והציע לי למלא שם תפקיד;


33

סרג’יו דלה פרגולה*1

אני לא נמניתי עם האנשים הקרובים ביותר לוויטוריו, הלוא הוא דן; לא ידעתי עליו יותר מדי, והרבה למדתי עליו מתוך קריאת ספריו. אבל היו לנו כמה וכמה חוזר לשנת אני כל קודם כאן. לדבר נקודות מפגש, שעל אחדות מהן ברצוני 1962, שבה פרסם ויטוריו סגרה ספר )באיטלקית( בשם “ישראל ובעיותיה”, ואני, חודשים ספורים לאחר ביותר. ומעניין זהו ספר חשוב .Unitá בהוצאתמכן, בהיותי סטודנט צעיר בשנה השנייה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת פאוויה עם ‘רקורד’ של שני ביקורים קייציים בישראל, כתבתי ביקורת על הספר, שבה אמרתי בין השאר ושימו לב לסגנון היהיר: “הכותב הצליח לא רע בניסיונו להיות אובייקטיבי. הספר שופך די הרבה אור על הבעיות הייחודיות של מדינה יחידה במינה זו”. אולי מן הראוי שאתנצל על חוצפתי, אך אין ספק שעל פניו של

דן זה היה מעלה חיוך.יודע אם הוא קרא את אותו מאמר ביקורת, אבל בהחלט מעניין להיזכר איני מה היו בעיותיה של מדינת ישראל בשנת 1962: כמובן, המצב הגיאוגרפי הלא פשוט, וגם עצם בנייתה של המדינה, שייתכן שהיה בה גם קורטוב של מרקסיזם; של ההטרוגניות העובדים, וכנציגי כבעלים המקצועיים האיגודים הקיבוץ, האוכלוסייה בתקופה של עלייה המונית, בעיקר מארצות ערב, והצבא – צה”ל לא רק כגוף צבאי אלא גם ככור היתוך, מנגנון אדיר של שילוב חברתי; רמת החיים שהלכה ועלתה בשנות השישים, תוך סכנה של ניוון מוסרי של המדינה; שחיקת ההנהגה המדינית של מפלגת העבודה; ולבסוף – נושא היקר ללבו של דן האפריקניסט, כמובן – שיתוף הפעולה עם מדינות אפרו-אסיאתיות אשר, לפחות בעיניו של המבקר, נתפס כמשקל נגד להתפוגגות התלהבותם של הצעירים מן ההתנחלות הפנימית שאולי כבר החלה להפוך לחוויה שחוקה. מערכות היחסים

על רבים ופרסומים ספרים של ומחברם עולמי שם בעל דמוגרף – פרגולה דלה * סרג’יו

האוכלוסייה היהודית בישראל ובעולם כולו, מראשי קהילת יהודי איטליה בירושלים.


32

נפגשנו כעשר שנים לפני שהתפרסם המונומנט הספרותי העיקרי שהוא השאיר אחריו: “זיכרונותיו של יהודי בר מזל”, ספר מעניין מאוד ובו אפיזודות מתולדות חייו: מילדותו דרך התנצרותה של אמו ועד סביבות מלחמת השחרור, שאני רואה אותו כפנינה ספרותית, ובאמת היה רב-מכר באיטליה וזכה גם לתרגום מעולה לעברית שנעשה בידי שמעיה סמילן. כשנתתי את הספר הזה לבנותיי הן אמרו: “עכשיו אנחנו מבינות למה אתה מוקסם מהאדם הזה”, והן חזרו על כך בצורות

שונות גם בהזדמנויות אחרות. ולקבל צל”ש מהבנות שלי זה קשה, בדרך כלל.אספר סיפור אחד על דבר שהוא עשה במשך כתשע שנים ובעצם, סדרה של 1996 דן היה מודאג מאוד מאוד מהכיוון שמדינת מעשים טובים. בסוף שנת ישראל הולכת בו לאחר רצח רבין. הוא התייעץ אתי איך אפשר ליצור קשר עם מעצבי דעת קהל בעולם הערבי הלא-פלשתינאי בתקופה שהייתה בלתי נעימה ביותר אפילו עם שתי הארצות שלכאורה יש לנו אתן חוזה שלום. באמצעות, הוקמה במימונו, גם מסוימת ובמידה בלוגאנו, המכון של הכסות תחת או פובליציסטים וחלקם אקדמאים חלקם ישראלים, שמונה של קבוצה אט-אט ועיתונאים, ושמונה ערבים מארצות ערביות שונות, כמעט כולם פובליציסטים ועיתונאים. הקבוצה הזו נפגשה פעם בחצי שנה במשך תשע שנים. הרעיון היה קודם כל שהמשתתפים יהיו קבועים, כדי שהמפגשים הללו לא יהיו מפגשי שלום אפיזודאליים, ובכל פגישה השתתפו תמיד גם שני אורחים מכל צד, לפי הנסיבות. היה עוד הסכם שנשמר, אני חושב, על-ידי כולם: לשמור את העניין בסוד, מפני שזה היה יכול לסבך כמה מהמשתתפים הערבים אפילו מבחינה פלילית. בדרך כלל היינו נפגשים בנקודות שונות באירופה. הסכם נוסף שנשמר על-ידי כולם היה שלא משוחחים על הסכסוך הישראלי-ערבי; על זה אפשר לדבר בארוחות הערב או במסדרונות. המטרה הייתה להכיר איש את בעיות רעהו בכל מה שנוגע לסטטוס אישי ולדת. ופה מגלים שנקודות הדמיון הן לא רק רבות ומשמעותיות, אלא אפילו מבהילות. בין המשתתפים נטוו קשרים שנמשכו גם מעבר לאותן דוא”ל השמונה לכל היא ששלחתי לכך ביותר הפשוטה והראיה שנים, תשע וקיבלתי שבע - כמובן דרך כתובת אירופית - כדי להודיע על פטירתו של דן, תשובות. רק אחד לא הגיב, אינני יודע מדוע. ובכל התגובות חזרו שתי נקודות: כל של אמת ידיד שהיה אדם להכיר שזכינו שמחים אנחנו וכמה חבל, כמה

המטרות הנעלות. אני בכוונה אומר את הדברים בנוסח מעורפל.דבר נוסף שלמדנו ממנו היה מתן בסתר: לא להתרברב, לא ללכת בראש, לא לקבל נקודות, אלא לתרום את התרומה הקטנה שלך – תרומה של בן אדם שיודע שעתידו אמנם כבר מאחוריו )אז רוב עתידו באמת כבר היה מאחוריו(, אך אין זו סיבה להיות פטור מקיומה של המצווה. בעולם מוכה תקשורת ופרסומת כעולם

שלנו דמותו של דן היא דמות מאירה, שראוי לחשוב עליה. חבל על דאבדין.


31

עמנואל סיון*1

הכרתי את דן מאוחר יותר מקודמיי. במוצאי שבת חורפית בראשית 1975 צלצל בדלת ביתי מורי ורבי יהושפט הרכבי, שנכנס בסער ובפרץ כדרכו, ואמר: “יש כאן בן אדם שרוצה לעשות דברים מאוד מעניינים, אבל הוא צריך איזה ערביסט שייעץ לו. אני ממליץ בהחלט. הנה הוא”. משך פנימה את דן, שעמד בצניעות מאחוריו, הכניס אותו, הושיב אותו ונעלם. כל מה שאני יכול לומר הוא שהעניין

נגע לאפריקה בתקופה שהייתה מאוד מאוד לא סימפטית למדינת ישראל.כל מי שהכיר את דן הכיר גם את היכולת שלו ליצור מגע אנושי מידי, ולעבור מתוך מה שנראה לכאורה כשיחה בטלה אל העניין העיקרי. כדרכו עם אחרים – בזכותו רק בעצם, – מאמץ הרבה השקעתי ואני לבי, את כבש מיד הוא בפרויקט הזה. בפגישה השנייה שלנו הוא אמר לי משהו שאני זוכר היטב, מפני שהוא קצת זעזע אותי. הוא התייעץ אתי על סיכונים בנקיטת צעד מסוים. אמרתי משתי מסוכן להיות יכול שזה לך תדע אבל ללכת, יכול שזה לי “נראה לו: סיבות”. ואז דן אמר: “העתיד שלי כבר מאחורי, אני יכול לקחת את הסיכון”. זה השלושים, בשנות לאדם כזה דבר אומר לחייו החמישים בשנות כשאדם קצת מזעזע. לקח לי זמן להבין מה מסתתר מאחורי האמרה הזאת: לא פחד, לא ייאוש, אלא דווקא אירוניה ואופטימיות. אנחנו לוקחים את הסיכון כי זה חשוב מבחינה ציבורית, אבל אנחנו לא לוקחים את עצמנו יותר מדי ברצינות; אם זה לא ילך, זה לא ילך, ואם נחטוף – נחטוף. זוהי תפיסת עולם מאירת עיניים ובו-

בזמן גם פרקטית, שייתכן שיש לה שורשים דתיים. אנחנו מעולם לא דיברנו על הנושאים האלה. הוא למד ממני על האסלאם יותר משלימד אותי על יהדות, ואני

חושב שזה מאפיין אותו.

* עמנואל סיון – פרופסור אמריטוס בהיסטוריה כללית ובתולדות עמי האסלאם באוניברסיטה

ולקבוצות הפוליטי לאסלאם המומחים מגדולי רבים, ספרים של ומחברם בירושלים העברית הרדיקאליות שבו.


29

במהירות מופרזת הוא נכשל. אל תמהר, לך לאט-לאט”. למרבה הצער הנבואה שלו התממשה, ובן-הדוד שלי ז”ל נרצח זמן-מה אחרי כן.

אחר כך עברו 15 או 20 שנה שלא שמעתי ממנו בכלל, לא ידעתי לאן הלך. באחד הימים הטלפון בבית שלי צלצל, וכשעניתי הכרתי את הקול שלו וצעקתי: “דן!” והוא אמר: “מה, חשבת שאני מת? אני חי וקיים”. ביקרתי אותו בירושלים, ובכל

החגים היינו שולחים ברכות זה לזה.אף פעם לא הבנתי איך הוא תפס את המוות. אני מוסלמי מאמין; אבל אנחנו, הבדואים, מפחדים מהמוות, כי כשמישהו הולך למות כל המשפחה, כל השבט, מלווים אותו. זמן-מה לפני שהוא נפטר טלפנתי אליו לשאול מה שלומו, והוא אמר: “אני מחכה לעולם האחר, לעולם העליון”. ככה, בשקט ובשלווה. פיתחתי אתו שיחה וראיתי שהוא באמת קיבל את זה בשלווה רבה. הוא אמר לי: “יונס,

תשמור על המשפחה, תשמור על השבט, ותזכור תמיד מה שאמרתי לך”.אותו. אשכח לא לעולם אציל, בן-אדם היה הוא אבא, היה הוא בשבילי התרגשתי מאוד לראות כאן את התמונה שלו עם המשפחה שלי. קשה לי לתאר כמה תכונות טובות היו בו, כמה הוא רצה לעזור בכל דבר. הוא תמיד עזר גם האמין שהוא משום האפליה, עניין לו חרה והערבית. הבדואית לאוכלוסייה שהערבים במדינת ישראל צריכים לקבל זכויות שוות ולהגיע לאינטגרציה בכל

המוסדות במדינת ישראל. בערבית אומרים: “אללה ירחמו, אללה ירחמו”.


28

באותו רחוב היו מוניות “יעל דרומה”. לקחתי מונית ישר לבאר-שבע, ואמרתי גדולות, חפלות והיו זה על הכריזו כך ואחר מאוד, שמחו וההורים להורים,

והזמנתי את דן.לדן הייתה סוסה, או סוסות, על יד חורשה לא רחוק ממעונות הסטודנטים דאז, ותמיד הוא היה לוקח אותי לשם, וראיתי שהוא ממש מאוהב בסוסות. כשהוא ולא הסתכלו כולם האדמה. את נישק הוא להתיישב ובא הביתה אלינו הגיע הבינו, ועד היום אני לא יודע למה הוא עשה את זה. כיבדו אותו מעל ומעבר. אבא שלי אמר לי: “יש לך אבא בירושלים, אבל תשמור על הנאמנות לאבא ההוא כמו שאתה שומר על הנאמנות שלך אלי. אל תתקלקל באוניברסיטה, תשמור על יחסים טובים אתו”. אחר כך הביאו לו את כל הסוסים, והייתה איזו סוסה יפה שהוא התחיל ללטף לה את הראש והגב, והסתכל והסתכל. אבא שלי דיבר עם השייח’ וראיתי אותו מהנהן בראש, ושניהם אמרו לו: “זו הסוסה שלך”. הבאנו את הסוסה לירושלים. אצל מגדלי סוסים נהוג שאם אתה לוקח סוס, אתה צריך להחזיר לנותן אחד מהצאצאים שלו; ובאמת אחרי כמה שנים הוא החזיר לנו

סוסה. בשנות השישים היינו גרים באוהל; אני גרתי באוהל עד גיל 21. אבא שלי החליט לבנות בית מאבן. אבל איך שהוא התחיל לבנות את הבית באו ממשרד הפנים ואמרו: “אתה לא יכול לבנות בית, אם תבנה אנחנו נהרוס”. חזרתי לירושלים ופגשתי את דן, ודן ידע לעשות דיאגנוזה טוב יותר מהרופא הקלינאי הכי טוב. הוא הסתכל עלי ואמר: “אתה עצוב?” אמרתי לו: “לא, אני לא עצוב, זה שום “אני לו: אמרתי למה”. לי תגיד ועכשיו עצוב, “אתה לי: אמר הוא דבר”. רוצה”. “יונס, אל תתבייש, תגיד מה שאתה והוא אמר: לך”. להגיד מתבייש אמרתי: “אבא שלי בנה בית, ואנחנו כולנו עברנו לשם ורצינו ליהנות, לראות מה זה לגור בבית, ועכשיו רוצים להרוס אותו”. הוא הנהן בראשו. הייתה לו מכונית קטנה, פולקסוואגן אולי. ישבתי על-ידו והוא אמר לי: “חכה כמה ימים”. אחרי כמה ימים הוא בא ואמר לי: “הבית לא ייהרס”. אמרתי לו: “איך?! מה?! עם מי דיברת?”, הוא אמר: “פשוט תהיה בשקט, הבית לא ייהרס”. ובאמת הבית לא נהרס. אחר כך התברר לי שהוא עקף את כל האדמיניסטרציה של משרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל ודיבר עם אשכול, ראש הממשלה, שהיו לו יחסים טובים

אתו.אמר שהוא הראשון והדבר לכנסת, נבחר רביעה, אבו חמאד שלי, בן-דוד היה: “אני בדואי, אני לא יודע איך להתנהג עם הפוליטיקאים המושחתים. מה היה דן אבני”. דן :a drug of choice תרופה, לי “יש לו: אמרתי אעשה?” היועץ של המשפחה ושל השבט בכל דבר. אישיות יוצאת מן הכלל, כולם ‘מתו’ עם מקל היה מסתובב הוא וגם מיוחד, לפעמים מקל יש סוסים למגדלי עליו. הדרך את מתחיל הוא אם לדרך, שיוצא “סוס לחמאד: ואמר בא הוא כזה,


27

יונס אבו רביעה*1

בכל היו אז לרפואה. לבית-הספר כשהתקבלתי ,1964 בשנת דן את הכרתי ואנשים העברית, באוניברסיטה כולם בלבד, ערבים סטודנטים עשרים הארץ שונים מכל רחבי ירושלים התחילו לאמץ סטודנטים. דן אבני אימץ אותי עם עוד סטודנט מהצפון. האימוץ הזה פירושו היה שהייתי מבקר אצלו בבית, ברח’ בן יהודה בקומה החמישית. הייתי נכנס לבית, ומיד כשהתיישבתי על הכיסא הוא אמר לי: “יונס, קפה?”. האספרסו שלו כבר היה מוכן, לפעמים גם רוזטה ז”ל

הייתה מכינה, וממנו למדתי איך לשתות אספרסו.אז בחינה. עשינו לרפואה שהתקבלתי לפני שעשיתי. דבר כל אחרי עקב דן אני לתוצאה. ומחכה מקצועות שני עושה היית מהיום: שונה הייתה הבחינה והרופא לרפואה לבית-הספר שהתקבל הראשון הבדואי להיות אמור הייתי הראשון באוכלוסייה הבדואית, וזה היה אז בערך כמו להיות עב”ם, משהו שלא יאומן. ישבתי אז בבית של דן ואמרתי לו: “דן, אני רוצה לדעת אם התקבלתי או לא”. לדן היה קשרים עם דיקן בית-הספר לרפואה. הוא ניגש לטלפון והתקשר. בפעם הראשונה כנראה שהוא לא תפס אותו, אבל מאוחר יותר הוא חזר אלי עם חיוך. תמיד ידעתי מה הוא רוצה להגיד לפי החיוך שלו, וראיתי שמאחורי החיוך הזה יש משהו טוב. הוא אמר לי: “יונס, בוא שב”. אבל הוא לא נתן את התשובה מיד; קודם הוא אמר: “תשתה קפה”. אמרתי: “כבר שתיתי, אני רוצה לדעת!”. והוא אמר לי: “אל תהיה כמו היהודים שעונים על כל שאלה בעוד שאלה. תלמד, אבל תישאר בדואי, יותר טוב בשבילך”. אמרתי: “עברתי או לא עברתי?” והוא ענה: “אני אגיד לך בתנאי אחד, שגם הדיקן התנה”. אמרתי: “מה הוא?” אמר: “שרק אבא ואמא והשייח’ של השבט ידעו שהתקבלת, מכיוון שהתוצאות עדיין לא התפרסמו, ואם הדבר הזה יצא החוצה יעשו אצלכם חפלות, ולבית-הספר לרפואה לא יהיה נעים כשיגלו שמישהו הודיע לך לפני כולם”. הבטחתי לו בחיי.

* אנדוקרינולוג ומומחה לסוכרת בבית החולים סורוקה בבאר שבע ובקופת החולים הכללית.


26

היינו אמורים לעשות בטבריה. בשבת בבוקר היה עלינו להתייצב בגינוסר אצל יגאל אלון, לשיחה בינו לבין הופואט בואני, ולחזור בצהריים למלון בטבריה. דן אמר: “אני רוצה להכין את יגאל אלון לשיחה הזו מראש, אז ניפגש שם”. בסיום יגאל אלון על ההמשך, אז הפגישה הוא אמר: “אני רוצה לדבר עוד קצת עם ברגל מטבריה הלך גילינו שדן מכן לאחר הצהריים”. בארוחת אפגוש אתכם לגינוסר ומגינוסר לטבריה. הוא לא עשה מזה עניין, הוא לא הסביר לאף אחד מדוע הוא אינו נוסע; הוא פשוט עשה את זה כעניין שבינו לבין בוראו. לאדם העיניים את פתח דן שונה, דת תמונת על ושצמח דתי איש שאיננו כמוני, לאפשרות של דת פתוחה, נאורה, מובנת, אנושית. בכך הוא השפיע עלי ועל

יחסי לדת לכל החיים. הצטערתי שספרו האוטוביוגרפי “סיפורו של יהודי בר מזל” יצא לאור כל כך מאוחר, רק ב-1985, משום שרק אחרי שקראתי אותו הבנתי את הרקע המוזר, המגוון, העשיר והלא-קונבנציונלי שעליו צמח דן, ושנודעה לו השפעה כל כך גדולה על יחסיו של דן לאחרים, שהעריצו אותו כל חייהם בדיוק בגלל התכונות

האלה.


25

מיקי בבלי*1

את דן הכרתי ב-1961, כשהתקבלתי כצוער למשרד החוץ. הוא ונתנאל לורך היו שני ה‘בוסים’ של מחלקת אפריקה, שאליה התקבלתי בתחילה. כצוער החלפתי מחלקה כל שישה חודשים; אבל מאחר שהיו אלה השנים של הצמיחה הגדולה וכך, נוספים; כוחות גייסה הזמן כל אפריקה ישראל-אפריקה, מחלקת ביחסי יצא שבפועל עבדתי בלבד, חודשים נמשכה שישה למרות שתקופת הצוערות למשרד יחסי את שנים שעיצבו הראשונות שלי במשרד, השנים בשלוש אתו ולמקצוע. לדן הייתה יכולת בלתי מוגבלת, גם מהבחינה האנושית וגם מהבחינה כתגבורת, שגויסו המבוגרים, את וגם הצעירים את גם לשתף המקצועית, בפיתוח יחסי ישראל-אפריקה. הוא חלק את הידע שלו עם כולם, בידידות ומתוך

קולגיאליות מוחלטת.שלי, הנישואין בטקס אישיים: ליחסים מהרה עד הפכו המקצועיים הקשרים שנערך בדירתה של אם רעייתי ונכחו בו כשלושים איש, היו דן ורוזטה היחידים דן זוכר את בר-המצווה של מיכאל, בדירה של היו קרובי משפחה. אני שלא ברחוב בן יהודה פינת כיכר ציון, כשניסינו להבין – דן לא הכין אותנו לזה – מה גדול על החזה, שהגישו תקרובת לקהל פשר שתי הנשים המבוגרות, עם צלב שלא חבש כיפות: היו אלה אמו של דן ואחותו. אני חושב שנתנאל לורך ואני גם היינו פחות או יותר היחידים, מלבד בני המשפחה, שליווינו את אמו של דן

למנוחתה האחרונה בעין כרם.ועל חיי ומסתבר שלא הייתי היחידי אבל הרושם הגדול ביותר שדן עשה עלי בעניין זה – הוא העניין של דן והדת. אספר אפיזודה אחת: נשיא חוף השנהב, הופואט בואני, הגיע לירושלים עם פמלייתו, ואת יום שישי בערב ושבת בבוקר

* מיקי בבלי – דיפלומט ישראלי ששירת במקומות רבים בעולם, ובהם ארצות הברית ואיטליה.

בנה של חנה בבלי, הכוהנת הגדולה של נימוסים והליכות בישראל, ואביו של עופר בבלי, שהוא דור שלישי בשירות הדיפלומטי. הכיר את דן בהיותו צוער במשרד החוץ בירושלים.


23

לקדם את ענייני ישראל ועם ישראל. היה מומחה ביצירת קשרים חובקי עולם וסובבי עולם. הוא החל ללמוד תלמוד עם עדין, שרוחב האופקים שלו קסם לו,

וכמו שהרב שטיינזלץ אמר, אולי הוא ממשיך בזה היום עם הקב”ה.בזמן שיהודי ברית המועצות לשעבר היו עדיין כלואים מאחורי מסך הברזל הוא היהודים, של לבם את לרכוש עשויה הבהירה ששיטתו עדין של מפיו שמע שמזה דורות נותקו ממקורותיהם. אבל איך יוצרים קשר ביניהם? כאן התגלתה היה הימים באותם איטליה ממשלת ראש דן. של הפנטסטית היצירתיות אנדראוטי, מדינאי מבריק אך לא תומך ישראל מובהק; אדרבה, העוינות שלו כלפי ישראל חיבלה בקשריו עם יהדות ארה”ב, ועקב כך גם עם ארה”ב הנשיאותית. על קשריו של אנדראוטי עם ידע עדין. מאחר שהוא לעזרתו של דן וכאן בא השלטון הסובייטי, הוא פנה אליו בהצעה: אתה, אדוני ראש הממשלה, תקדם לידיעת תובא הזאת ההתפתחות בבריה”מ; ושיטתו שטיינזלץ עדין הרב את יהדות ארה”ב, והיתר כבר יתרחש מעצמו. האמת היא שהיחסים של איטליה דן במיוחד, אך בדרך הזאת הוא הצליח להביא את עניינו את עם ארה”ב לא את אפיינו הללו ה‘קומבינות’ היסטוריה. הוא והשאר לבריה”מ, שטיינזלץ האיש. הוא מעולם לא שוחח אתי על שירותו בשירות המדינה ובמוסד, אך אני משוכנע שאותה יצירתיות שהוא הפגין בעניינו של עדין אפיינה גם עת העשייה

שלו באירופה, בעת שירותו שם.עם כל עיסוקיו חובקי העולם, דן היה איש משפחה מדהים. לדן נכד, גבריאל, המרותק לכיסא גלגלים. כשהילד הגיע לגיל מצוות הוא היה אמור לעלות לתורה בבית הכנסת של טורינו. אך איך יעלה לבימה הגבוהה והוא בכיסא גלגלים, אשר והללו ולרב שטיינזלץ, סומך בטורינו לרב פנה דן גם חשמלי? הוא לכל נוסף במאמץ הצליחו, אנשיו אשר בירושלים וטכנולוגיה להלכה למכון אותו הפנו אינטלקטואלי משולב, ליצור מתקן מיוחד להפעלת כיסא גלגלים חשמלי בשבת

על-פי ההלכה. וכך נתאפשר לגבריאל לעלות לתורה כדת וכדין. דן כתב מספר לא מבוטל של ספרים, אך יש ספר אחד שאותו הוא לא הספיק, ואולי גם לא רצה, לכתוב: הספר של כל סיפור חייו מתחילתו ועד סופו. ספר ויכולת הפורה הדמיון היצירתיות, החוכמה, את מגלה היה נכתב, אילו כזה, האלתור שאפיינו אותו בכל אשר פנה. בפעם האחרונה שראיתי אותו שאלתי אותו: “דן, מדוע החלטת לגדל זקן?” והוא אמר: “אחרת לא ידעו שאני זקן!”.

זה היה דן.


22

בסוף גיסא. מאידך הוראה ומורי גיסא מחד קטליזטור להיות לדעתו, יכלו, המאה התשע-עשרה ובראשית המאה עשרים היו יהודי איטליה ישות שרובה

מתבוללת. הוא עצמו צמח מתוך סביבה שכזו.עם של בתחייתו יחידאית תופעה היו אחד, בהינף ליהדות, והשיבה הציונות משכבות שבא אדם הזאת: מהתופעה חלק היה עצמו ודן באיטליה, ישראל האצולה היהודית האיטלקית, מסביבה מתבוללת לחלוטין, והפך ליהודי שומר מצוות וציוני בלב ונפש. בית הכנסת שלנו ברחוב הלל היה בשבילו מקום מפלט של במחיצתן לשהות לו שאיפשר מקום זה היה הליטורגי: מההיבט רק לא דמויות יוצאות דופן כמו פרופסור ריקרדו באקי או פרופסור סרמונטה. מפגשים אלו היו עבורו חוויה בונה, יצירתית, שגם ממנה שאב את יכולות הניתוח הכל-

ראה המודרנית איטליה בהקמת היהודים של שיתופם את שלו. מקוריות כך דן כמודל לחיקוי עבור עם ישראל היושב בארצו. דמויות כמו ראש הממשלה לואיג´י לוצטו, שר הביטחון ג´וזפה אוטולנגי, שר החוץ סונינו, הרמטכ”ל לוי ג´קומו מלוואנו – שמילאו את או המזכיר הכללי של משרד החוץ ביאנקיני, תפקידיהם כיהודים לכל דבר, שלא כמו ד’ישראלי שנאלץ להמיר את דתו – היו דגם ומקור השראה לעם המתחדש בציון. כיהודי איטלקי הרגיש דן את עצמו שותף לייסודה של הכתיבה העיתונאית הישראלית. אמנם הוא כתב תמיד, או הדמוקרטית ישראל של כדוברה עצמו חש הוא אך באיטלקית, תמיד, כמעט באיטליה ובאירופה, וזאת – בלי לוותר על הקורקטיות המקצועית. לצדו עמדה כל הדרך רעייתו רוזטה, ששיתפה עמו פעולה לכל אורך דרכו; אכן, שם העט

שלו היה, בעצם, ראשי התיבות של שמה.אי-שם גובונה, בשם אל ושכוחת קטנה בעיירה דן חי האחרונות בשנותיו בפיימונטה; אך מבחינתו גובונה הייתה “ירושלים דפיימונטה”. למרות המרחק הוא חש גם בעיירתו הפימונטזית כאילו הוא נמצא ברחוב בן יהודה בירושלים. ובסוף ימיו, כשהיה מגיע לרחוב מרקוס, מקום מגוריו בשנים האחרונות, הוא חש כאילו לא היה שום אינטרמצו איטלקי: הוא פשוט המשיך את מהלך חייו מאותה אהבה, בעבותות אליו קשור שהייתי אני, הקודם. בביקורו בה שהיה נקודה הייתי מצלצל אליו מפעם לפעם, ויש שהייתי מפנה אליו אדם זה או אחר כדי שיעזור לו למצוא מדרך כף רגל בארץ המגף. אחד מאלה היה דניאל פרדקין, כנר מוכשר שאוהב מוזיקה איטלקית, בעיקר מוזיקת בארוק. דניאל הגיע אלי משום ששימשתי אז כיו”ר חברת יהודי איטליה, וביקש שאעזור לו להגיע לאיטליה כדי נוצר ביניהם ‘קליק’ יכולותיו. הפניתי אותו לדן סגרה בגובונה. להפגין בה את מידי, ואכן דן ארגן לו מספר לא מבוטל של הופעות בצפון איטליה. מאז הפך

דניאל למעריץ גדול של דן כתומך באמנות וכיהודי כל-יכול.דן חש עצמו יהודי בכל רמ”ח ושס”ה. רק כך אפשר להבין את החיבור שהתחבר לעדין שטיינזלץ, פרשן התלמוד. הוא גם ידע לנצל את קשריו עם גדולי עולם כדי


21

דוד קסוטו*1

היה כמעט משפחתי. אהבנו בינינו וקצת אח; הקשר היה קצת אב עבורי דן שבעולם. נושא כל על ומשוחחים נפגשים היינו פעם מדי מאוד. זה את זה היינו יושבים בסלון הקטן בביתו שברחוב בן יהודה על כוסית משקה, ששבה ונתמלאה מפעם לפעם, ומעלים את הרעיונות ההזויים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הוא מעולם לא פסל לכתחילה שום רעיון. הוא גם היה אחד מאותם אנשים שמשוחחים עם נהגי מוניות, עם עוזרות בית; הוא שאב השראה מכל מי שעבר לידו. את הרעיונות התקינים פוליטית הוא הכיר על בורים, ורצה לשמוע את הלא תקינים. אני השתדלתי לספק לו אותם, והוא הסיק מהדיונים הללו מה

שהסיק. של כמתעד איטליה, יהדות של הישראלי כהמשך עצמו את ראה סגרה דן אותם יהודים שראו בעלייתם את הדרך להציל את המאפיינים הייחודים כל כך בזכות תופעה אלא מזרחית או ספרדית הייתה אשכנזית, זו, שלא יהדות של עצמה, ואשר שאבה את השראתה עוד מארץ ישראל הטרום-גלותית. באורח לחשיבה זקוק כך כל שהיה הזה, לעם ברכה להביא זו יהדות יכלה חשיבתה מקורית הן מההיבט המדיני והן מההיבט הרוחני והחברתי. מדובר באותו פלג סרני, אנצו כמו מנהיגים המודרנית. איטליה של להקמתה שותף יהודי שהיה ברונו סבלדי, ליאו לוי, צ´ירו גלס ואלפונסו פצ´יפיצ´י, והוגי דעות כדוגמת סבי, אומברטו קסוטו, וכן אליהו שמואל הרטום, רוברטו באקי וטדסקי, נראו בעיניו והישות האתנית כנושאי בשורה שחייבת הייתה להשפיע על התהוות החברה של ישראל הקמה לתחייה. את התנועה הפאשיסטית האיטלקית הוא ראה כמעין דשן שעליו יכולה לצמוח חשיבה אופוזיציונית בריאה, התהוות מודרנית של עם יהודי איטליה או במלאח. גדלה בשטייטל אינטלקטואלי בתוך סביבה שרובה

* דוד קסוטו – ארכיטקט ומרצה באוניברסיטה וממנהיגי הקהילה היהודית בירושלים זה שנים

רבות, צאצא למשפחת מלומדים ורבנים מפירנצה.


19

דיבר על שבעולם, רק לא על דת. בשבילו הדת הייתה דבר מובן מאליו. הוא המפלגות הדתיות, אבל לא על הדת.

מיד אחרי בר-אילן הוא קיבל משרות גם ב-MIT וגם בשיקגו, וכמובן גם בחיפה, והייתה לו קריירה מוצלחת מאוד, משום שכל מה שהוא עשה היה כל כך מוצלח עד שכולם הכירו בזה מיד. למרות זאת הוא היה אדם צנוע, והצטיין בעיקר במתן בסתר )מעין מה שכתוב בסיפור בשם זה של י.ל. פרץ( - תכונה יהודית חשובה מאוד, שאינני יודע עד כמה היא קיימת גם כיום. דן תמיד מצא את הדרך לסייע, בזמנים שונים ובצורות שונות, לאנשים שונים, שחלק מהם הוא אפילו לא הכיר.


18

לו כסף לקנות הם החרימו את כל האקדחים. שהם מכרו נשק לכל מי שהיה מישהו כנראה הרגיש מקופח וגנב אקדח, והיה סקנדל. הרב-סמל העמיד אותנו בסך בשמש הקופחת, צעק עלינו ודרש שהאקדח יוחזר. כמובן שאף אחד לא זז: כולנו המשכנו לעמוד בשקט בחום הגדול וחיכינו שייגמרו לו הכוחות. ואז ראיתי יקרה. ומסתכל בסבלנות לראות מה ליד החלון, דן סגרה עומד במשרדו, את ודן אמר: “אתם עכשיו והעביר אליו את הפיקוד, סיים בסופו של דבר הסמל תתפזרו, היום לא תהיה עוד פעילות וכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. המשרד שלי יישאר פתוח וללא פיקוח. אני אחזור למשרד בעוד שעתיים, והאקדח יהיה

במגירה”. זה דן. אין צריך לומר שהאקדח היה שם.האינטלקטואלי, בצד אליו קרוב יותר הייתי אני רב-צדדי. מאוד אדם היה דן במחקריו, בספריו. פעם אחת הוא ואני היינו בפרינסטון, אני בסמינר לתולדות הערב ארוחת את המחרת. ביום שהיה המדינה למדעי בסמינר והוא המדע סעדנו אצל טום קון, ואחר כך לנו בחדר האורחים של האוניברסיטה. למחרת הוא הרצה בארוחת הצהריים, והוא התחיל לספר סיפורים שכל-כך עניינו את כולם עד שהיה חשש שהוא לא ירצה את ההרצאה שלו. במאמץ רב הוא הפסיק

את הסיפורים ועבר להרצאה, שכמובן הייתה יוצאת מן הכלל.מפגש חשוב נוסף היה לי אתו באוניברסיטה בלוגאנו ביום הולדתו השבעים. היה לו עניין מיוחד בשלום, והוא טען שבשביל השלום צריך להדגיש לא את הידידות אמר יהושע האדישות. בשבח דיבר הוא האדישות. את אלא האדם ואחוות למלאך ה’ )יהושע ה, ו(: “הלנו אתה אם לצרינו?” וזה, כמובן, מוצדק ביותר, כי היה אז מצב מלחמה. דן אמר שכל מי שאומר “הלנו אתה אם לצרינו” הוא איש מלחמה. אם רוצים שלום צריך להבין שיש הרבה מאוד אנשים שהם לא לנו ולא לצרינו. כדיפלומט הוא תמיד חיפש את הארצות שאתן ישראל יכולה ליצור קשרים בגלל שהן אדישות כלפינו – כמו סין, למשל, שאפילו לא ידעה על קיומנו. נראה שהוא לא כל כך הצליח במשרד החוץ מפני שהוא לא היה מ“אנשי לו היה זה. את העריכו לא ממש החוץ ובמשרד איטלקי, היה הוא שלומנו”: אופי אריסטוקרטי כזה, שגרם לכך שגם כאשר הוא אמר דברים מחוספסים הם

נשמעו מעודנים. לי אין כישרון כזה.הוא עזב את משרד החוץ אחרי עשרים שנה, שבהן הוא היה גם במוסד ועשה דברים שעד היום אי אפשר לדבר עליהם, מפני שהם עדיין חשובים. אחרי כן הוא לימד בבר-אילן. אמנם לא הייתה לו הכשרה אקדמית מיוחדת, אבל כאיש תרבות יוצא מן הכלל הוא לימד שם והצליח מאוד. אלא מאי – כאיטלקי הוא חבש כיפה רק בארוחות ובתפילה, וכל מיני אנשים בבר-אילן שהיו שומרי מצוות ככה-ככה – בניגוד לו, שהיה שומר מצוות למהדרין – דרשו ממנו לחבוש כיפה לפי מנהג אשכנז ולא לפי מנהג איטליה, ולכן הוא עזב את אוניברסיטת בר-אילן: מתוך גאווה של אדם דתי. אגב, מעניין לציין שהוא ואני דיברנו על כל מיני דברים


17

יוסף אגסי*1

הכנתי כמה דברים לקראת הערב הזה, אבל כבר כשהגעתי לכניסה הבנתי כמה ומיוחדים אישיים מאוד יחסים לי שהיו משום הנה שהוזמנתי חשבתי טעיתי. עם דן, וכעת אני רואה שכמעט לכל אחד כאן היו יחסים מאוד אישיים ומאוד מיוחדים אתו. לדן היו הרבה ידידי משפחה. גם לי יש הרבה ידידים, צעירים ולא כל כך צעירים )אם כי מרבית ידידי הנעורים שלי נהרגו במלחמת השחרור(, אבל בשבילי דן הוא הידיד היחיד שהיה בבחינת משפחה. אני עצמי התגייסתי לצה”ל ב-15 במאי 1948, ומיד ראו עלי שאני לא איש חרב אלא איש ספר, ולכן הציבו אותי אצל קצין חינוך שם בזבזתי, למעשה, את הזמן, למעט שני דברים: האחד היה שפגשתי שם את פרנק פלג הגדול, ולמדתי ממנו מה שיכולתי; והשני הוא ששמעתי שמישהו אוסף מתנדבים לקורס צנחנים ורצתי לתפוס אותו. זה היה דן סגרה. הוא התרשם ממני כראוי, וגם הוא ראה מיד שאני לא מתאים לזה ושאל אותי מדוע רציתי להצטרף. ובכל זאת הוא קיבל אותי. וזאת הייתה גדלותו: הוא קיבל אנשים לא מתאימים למשרות שעשויות לעזור להם להתפתח. זהו חוב שיש לי לדן, חוב שלעולם לא אוכל להחזיר. הוא גם תמך בבתי המנוחה, וגם את זה

אני לא אשכח. אספר רק פרט אחד משעשע בקשר לקורס. אמנם חיים גורי היה המפקד העליון של הקורס הזה, אבל דן היה זה שפיקד עליו בפועל. הקורס היה פנטסטי ומלא ימיהם. חוויה אחת אספר: ידידים עד סוף בו נשארו וכל המשתתפים חוויות, הצ’כים מכרו לנו אקדחים; אני עצמי קניתי אקדח לוגר יפה מאוד. אבל אחרי

* הפרופ’ יוסף אגסי, מגדולי הפילוסופים של המדע בדורנו, היה פיקודו של דן בשנת 1948, בזמן

מלחמת העצמאות. הוא גם היה זה שקיבל את פניה של רוזטה כאשר ירדה מן האונייה בחיפה בשנת 1948, משום שדן התאמן אז בצניחה במקום כלשהו בהר הכרמל, והיה עד קידושין בחתונה של דן ורוזטה – אותה חתונה ספרטנית ומיוחדת מאוד שדן מספר עליה בספריו, ואשר גם נותנת נולדה שלא אישה חייה, כל לצדו שעמדה הזו האמיצה האישה של מהותה על כלשהו מושג יהודייה ואשר אימצה אל לבה לא רק את דן, אלא גם את כל היהדות ואת הגורל היהודי הייחודי.


16

יופי, של הבנה, של בדיחות הדעת, של חיבה, של עזרה פשוטה צבעים של לאנשים, של התיידדות עם אנשים שונים. זה היה דן: ציפור בעלת אלף גוונים, אשר כל אחד מהם הוא גוון שכדאי להסתכל עליו, שווה לראות אותו ושווה

לזכור אותו.


15

מותר דן שכבר כל המעשים של עם שלו, ההלוויות עם שלו, הסיפורים עם לספר אותם.

נגעו לו, שנגעו דברים על משוחחים היינו בינינו הידידות של האישי במישור בנפשו, על החיים, על סיפורי החיים, על הצרות, על הבעיות. האם דן היה איש בן היה דן חיים, היה מלא הזה לדעת. אבל האיש שמח? קשה, באמת קשה אדם שכולו חי. חלק מזה שהוא היה אדם חי הייתה היכולת שלו לשוחח עם כל וגם כתב בעיתונים באיטלקית יהיה, אחד. והוא באמת שוחח עם כל מי שלא ובצרפתית. הוא סיפר לי, למשל, איך הוא רכב ליד הפירמידות עם שגריר איטליה במצרים, קיבל ממנו אינפורמציה שאסור היה לו לתת, וכמובן גם העביר אותה הלאה. או סיפור הפגישה שלו עם סאדאת: הוא רצה להיפגש עם שר ההגנה המצרי. אבל למצרים יש זמן, הרבה זמן. ובכן, הוא חיכה במשך שבועות רבים יוכל עד שסוף-סוף קבעו לו זמן. אלא שאז הוא עשה חישוב וראה שהוא לא יוכל להגיע להגיע לפגישה הזו בלי לחלל שבת, ולכן הוא התנצל, הודיע שלא והסביר מדוע; ובאותה שעה שערי מצרים נפתחו בפניו: כבר למחרת היום בא ידידות פיתח והוא גם שר ההגנה, וכמוהו לפגוש אותו הרמטכ”ל המצרי בא קרובה עם הנשיא סאדאת, ידידות שכללה שיחות שבהן סיפר לו סאדאת קצת על מה שהתרחש בתוך נפשו-שלו, מדוע הגיע למה שהגיע. זה היה חלק מדן: שהוא מקום בכל להיות היה יכול שהוא זה אלא שלו, ההצלחות דווקא לאו

בעולם ולדבר עם כל אחד ואחד, וכך להצליח.יהיה, אולי, למצוא אין עוד אדם כזה, אי-אפשר למצוא עוד דן כזה. אפשר כלומר: עיתונאי, היה דן בכך. מצד אחד יצליחו הנכדים שלו אולי חיקויים; אדם שכותב בעיתונים, ועם זה, בצד זה, היו בתוכו, בשקט גמור, גם כל מיני היה הוא מזה יותר אבל איטלקי, ובראשונה בראש היה דן אחרים. דברים יהודי, הוא היה יהודי כל חייו. ובאמת, הספר הראשון שלו היה על קורות חייו של יהודי בר מזל. במהלך חייו הדברים הלכו והעמיקו, אבל תמיד הם היו מאוד ימיו הוא שאף להגיע לאמת, לראות את הבעיות שיש כאן בלי יסודיים. כל

שנאה ובלי הטיה.נוסף על זה היה בדן משהו שאינני יודע אם גם אנשים אחרים ראו אותו: דן היה איש עם חיי נשמה עמוקים מאוד. ב“חיי נשמה” אינני מתכוון לחיי הנפש של דן הסופר, איש הספרות, אלא לחיים של נשמה: מהי הנשמה? מה קורה לה? זה היה נושא שהעסיק אותו במשך שנים ארוכות. שאלת הנשמה לא הייתה בשבילו בעיה אישית-פרטית; מעולם לא דיברנו על השאלה האם הוא ילך לגן עדן, או לאיזה גן עדן הוא יגיע; לא נראה לי שזה היה באמת אכפת לו. השאלה שלו השאלה היפה הזו, שאינני יודע אם יש עליה תשובה טובה הייתה: איך הוא הרבגוני דן, האדם הייתה השאלה של זו הקדוש-ברוך-הוא? עם לדבר יכול הזה. לטווס יש בעיקר זנב צבעוני, אבל דן היה כל-כולו צבעים וגווני-גוונים:


14

תיעוד בן כמה מאות שנים, ובכל אנציקלופדיה טובה אפשר למצוא ערך “סגרה”. בדורות הראשונים הייתה בה כמות הגונה של רבנים, והיו בה גם אנשים שעסקו בפוליטיקה, וביניהם שני אחים, או בני דודים, שאחד מהם תמך באופן פוליטי, מעשי וספרותי בנפוליאון, והאחר לחם בו. היו אנשים שהיו שומרי אמוני ישראל צירופים להיות יכולים באיטליה רק שבתאים. שהיו ואחרים גדולה, בקנאות כאלה. סליחה על חוסר הדיפלומטיות, אבל אני “צבר”, כך שאני ממש לא יכול

להיות מנומס.יותר הרבה האיטלקים אבל לצרפתים, האיטלקים בין דמיון מאוד הרבה יש מסוים: רושם עושה איטליה נחמדים. יותר ערוך ולאין מהצרפתים משוגעים שיש היא האמת אבל לאונרדו. מיכלאנג’לו, פטררקה, יופי, שירה, של ארץ רומי, גם זו איטליה היסטורית ועמוקים: מבחינה רציניים צדדים גם באיטליה אחת המדינות הכי יעילות, נוקשות ומצליחות בהיסטוריה, שבנתה חצי מהעולם; בתיאולוגיה יש תומס אקווינס, במדע גליליאו; ויש בה גם תעשייה כבדה. במילים אחרות, איטליה היא תערובת של דברים שלא תמיד שמים לב אליהם, ושגם האיטלקים עצמם אינם מדגישים אותם כי הם סבורים שהם בלתי חשובים. זה נכון באותה מידה גם ביחס לאיטליה היהודית, שיש בה כל מיני דברים מיוחדים, מופלאים ומוזרים שאין בשום מקום אחר בעולם היהודי. למשל: רב שכתב ספר אחד בעד עניין מסוים וספר שני נגד אותו עניין עצמו; או עמנואל הרומי, שכתב ספר שירה בעברית יוצאת מן הכלל, ושביאליק אמר עליו: “איך הוא לכלך לי את כל התנ”ך!”, ושהיה גם רופא. באיטליה נכתבו גם פירושים לתורה, ולא רבים יודעים שבאיטליה היו חלק מההתחלות של התרבות היהודית של אירופה, כמו פירושו הגדול למשנה של רבי עובדיה מברטנורה. גם רבי חיים ויטל, שהעלה על הכתב את כל ספריו של האר”י הקדוש, נקרא בחייו בשם “רבי חיים קלברזה”,

כי הוא בא מקלבריה.אבל זה לא רק איטליה: זה גם דן. דן היה כל כך הרבה דברים. הרבה פעמים הוא לא פעל בדרכים הרגילות של מתן כיבודים ומתנות, אלא היה הולך בדרך לי, סיפר הוא אתו. מיודד הייתי אתו, אבל לא תמיד הסכמתי לא שגרתית. ידוע שהיה אף על למוסד אותו קיבל המפא”יניק ה”מוסד” שראש למשל, שהוא היה חבר באצ”ל. דן הוא גם עולם שלם של סיפורים ושל הוויות שונות: הוא גם היה מדריך של צנחנים ישראלים בצ’כיה וגם פרופסור באוניברסיטת ליזום ניסה הוא בר-אילן. באוניברסיטת גם מסוימת תקופה ובמשך חיפה, שם כמה דברים חשובים, שאף אחד אחר לא חשב עליהם: למשל, הוא עסק בשאלה “מהי פוליטיקה כשרה”. הוא אמר: אנחנו יודעים מה זה אוכל כשר, מה זו סוכה כשרה, אבל איך עושים פוליטיקה כשרה? את זה הוא לא הצליח יהיו אחרים שיעשו זאת. היו לו גם סיפורים מכל העולם, כמו לעשות; אולי מהמקומות המיוחדים שבהם הוא היה שגריר: מדגסקר, מאוריציוס, כל מקום


13

1עדין שטיינזלץ*

פה, בירושלים, מתאים לדבר על דן בעברית מה גם שבמקום הזה, מכון ון ליר, דן עבד במשך שנים אחדות, וגם זה סוג של קשר וחיבור אתו. הכרתי את דן גם כשרכב על סוסים וגם כשכתב; בין השאר הוא כתב, למשל, את הערך על רכיבה על סוסים באנציקלופדיה העברית. זה ממש תמוה בעיני שדן נפטר; זה פשוט לא מתקבל על הדעת. יש אנשים שכבר בגיל צעיר נראים קרובים למוות, אבל דן לא היה בן אדם שמת; זה בכלל לא מתאים לו, ולכן קשה לי להאמין שזה באמת נכון. אני חושב שהוא פשוט הגיע לגן עדן ועכשיו הוא עסוק שם באיזושהי שליחות; הרי הוא עשה כל מיני שליחויות בחייו. שנים רבות הוא לא רק היה שגריר של מדינת ישראל: מעבר להיותו חייל ודיפלומט הוא היה גם איש המוסד. הקדוש-ברוך-הוא את לראיין בא רק הוא אולי עדן? בגן עושה הוא מה אז בשביל Il Giornale, ואולי הוא בונה שם סניף של האוניברסיטה, כמו שהוא מאוד רצה לעשות בשעתו – לבנות סניף של לוגאנו בדרום איטליה, והוא בוודאי

יחזור אלינו ויספר מה היה ואיך היה.לדן היה כישרון אחד שלא מצאתי אצל שום אדם אחר בעולם, וגם אמרתי לו את זה פעמים רבות. יש הרבה מאוד אנשים ש’מוכרים’ שקרים בתור אמת, ואילו לדן היה כישרון פנטסטי לספר רק אמת באופן שכולם יחשבו שהוא משקר. אני מוכרח להודות שכשעדיין לא הכרתי אותו כל כך טוב הייתי מדי פעם בודק את הסיפורים שלו, וכלם תמיד היו מאה אחוז בסדר; אבל תמיד זה היה נשמע כאילו

הוא משקר. כך הוא סיפר דברים.יהדות התגלמות של היה הוא מסוים במובן באיטליה: ונפטר נולד רק לא דן איטליה וגם של איטליה עצמה. משפחת סגרה היא משפחה עתיקה. יש עליה

במאות הרבנים ואחד מחשובי ימינו של התלמוד פרשני גדול – ישראל שטיינזלץ אבן * עדין

ה-XX וה-XXI; מדען, פילוסוף, מבקר חברתי ומחברם של עשרות ספרים, אשר הקדיש את חייו להנגשת ספרי היסוד של היהדות לכל יהודי באשר הוא.


11

הטכנולוגיה של נפלאותיה על אתי דיבר סגרה ודן פעם, של שבפיימונטה הישראלית, הוא תיאר לי כיצד הצבא הוא בית יוצר ליצירתיות, אחד הסודות של אומת הסטרט-אפ, הוא דיבר אתי על חשיבותם של קשרי הגומלין עם המרכיבים האחרים בפסיפס הישראלי, החל בבדואים, והוא הציע לי לטפח קשרים גם עם ידידיו בשבטים השונים. בסך הכל הוא העניק לי הרבה עצות והדרכות שבהמשך דרכי הועילו לי מאוד. וכך ראיתי בו מורה אמיתי. מה זה מורה? מורה הוא אדם אשר מתווה דרך בחיים – בעיקר בעבודה כמו שלנו, שבוודאי איננה עבודה של מומחים אלא עבודה שבה צריך לדעת קצת מכל דבר ולהתעסק בכל מיני דברים מתוך הסיכון שלא נדע לעשות שום דבר כראוי. אבל דן עצמו היה מין “הנדימן” היטב: עשה הכל ואת הדברים, בכל עסק באמת הוא בשלמות; הכל שעשה

עיתונאי, אקדמאי, דיפלומט, איש צבא, ומעל לכל – בן אדם.לפעם שהמשיך האיטלקי הריסורג’ימנטו איש פטריוט, היה סגרה דן ויטוריו בבתיהם של בני פיימונטה. הוא הראה לי פעם את הוויטרינה המכילה מזכרות מבני המשפחה ששירתו בצבא בשירות ממלכת איטליה, אותה ממלכה שעתידה הייתה לבגוד ביהודי איטליה. ומכאן גם נבעה החלטתו ללכת אל מולדתו השנייה, המולדת שבה יכול היה להרגיש עצמו באמת כאדם שלם, יהודי וישראלי הנלחם למען הריסורג’ימנטו של ישראל, למען הציונות. אך תוך כדי כך הוא לחם גם ה”רזיסטאנס”, הריסורג’ימנטו השני שלנו, היינו: איטליה, למען שחרורה של ושונים, רבים בלבושים וכך, ישראל, מדינת בהקמת עשה כך המרי. תנועת עשרות במשך ישראל מדינת של תולדותיה את שליוו ההתרחשויות בכל גם שנים. אך תמיד היה זה אותו אדם עצמו: האביר, הדיפלומט, העיתונאי, המרצה

באוניברסיטת לוגאנו.וכאן אני מבקש לספר אפיזודה אחרונה. יום אחד אמרתי לו שהבת שלי נסעה ללמוד במשך סמסטר אחד באוניברסיטה שבשוויצריה האיטלקית, ושיהיה לה לכבוד להיפגש אתו. והוא מיד, כמו שתמיד עשה, אמר: “אז תגיד לה שתבוא לבקר אותי!”. הם קבעו פגישה, וכך קרה שבתי, טרזה, סעדה יחד אתו ארוחת צהריים בלוגאנו, כמו שאני אכלתי אתו בגובונה. אכן, כובע נוסף של דן סגרה היה הכובע של המורה, של המחנך של הדורות הצעירים. כאשר אנו זוכרים את ויטוריו דן סגרה אנו עצמנו נזכרים בשמחה ובזכות שבלהיות איטלקים ולהיות ישראלים, המשוכנעים בכל לבם שלהיות איטלקים וישראלים בעת ובעונה אחת, ידידים של שתי המדינות, הוא לא רק אפשרי, אלא גם טבעי ומחויב המציאות.

פרנצ’סקו מריה טאלו, שגריר איטליה בישראל


10

גם יחד. דן סגרה הוא אדם שחי חיים רבים, אדם שבארצות הברית היה מוגדר הוא אדם, כל שהאדם, משום שלם, להיות שהצליח אדם הרנסנס”, כ”איש זהות עם חי הוא דברים. מאוד הרבה היה וסגרה ביחד, דברים מאוד הרבה

איטלקית עמוקה ועם זהות ישראלית עמוקה, במובן היפה והנאצל ביותר.אני סבור כי מילותיהם של הנשיא פרס והנשיא נפוליטאנו, אשר הכירו והעריכו דגולים אישים משני המגיעה ביותר נפלאה עדות הן סגרה, דן את מאוד עד מאיטליה ומישראל, שתי המולדות שוויטוריו דן סגרה כל כך כיבד. אנו עומדים לירושלים, אך כך קשור כל על האיש הזה שהיה זיכרונות לצאת כעת למסע מלא דבר, של ביסודו היה, דן הולדתו. מחוז בפיימונטה, החלה דרכו אשר באיטלקיות עשיר וכל-כך איטלקי הכל-כך באופי כולו מלא בפיימונטזיות, שהיא שונה מאוד מן הסטריאוטיפ האיטלקי המוכר בעולם הרחב. איטליה של כידוע אשר וממשות, תרבויות מלאה ופעילה, צנועה איטליה היא פיימונטה לכולנו תרמה תרומה מכרעת לאיחודה של איטליה שלנו. המחוז הזה היה הגרעין המייסד של איטליה של היום, ואין זה מקרי שדן סגרה, בן פיימונטה, היה חלק מן הגרעין המייסד של ישראל המודרנית. בו-בזמן דן היה אדם מלא וגדוש בתרבות קלאסית, הקשור לאיטליה של כל הזמנים, ועם זה הוא גם היה מלא ביהדות,

ובתור שכזה חי בהרמוניה עם ישראל של כל הדורות.המאמרים את לקרוא נהגתי שכן בילדותי, כבר הכרתי סגרה דן ויטוריו את בינלאומית, בפוליטיקה המתעניין כנער יכולתי, שבה הדרך הייתה זו שלו. ההכנה יותר, אחד משלבי התיכון. מאוחר למזרח לישראל, להתקרב להתחיל שלי לשליחותי בישראל היה להכיר את איטליה האמיתית, זו שמחוץ לרומא, מחוץ למשרדי הממשלה. משום כך ביקשתי להגיע לקהילות היהודיות השונות: אנשים איזה עצמי, את שאלתי נאפולי. טריאסטה, ונציה, טורינו, במילאנו, בניו היה עת שבאותה מולינארי, מאוריציו ידידי לפגוש. יכול אני מעניינים ובין השאר הוא אמר שאני רעיונות, לי כמה נתן כאן, נמצא הוא וכעת יורק פשוט חייב להגיע לגובונה – מקום שמעולם לא שמעתי את שמעו, עיירה קטנה בפיימונטה – כדי לבקר את ויטוריו דן סגרה. הוא גם נתן לי את כתובת המייל של האדון הזה, שבשבילי לא היה יותר מאשר שם מוכר וידוע. שלחתי לו מייל והוא ענה לי מיד באדיבות רבה. הרגשתי שיהיה לי לכבוד להכיר אותו. הוא שמח לארח אותי, וכך ארגנו במהירות רבה פגישה ביום חם אחד בחודש יוני 2012. מאז ואילך היינו מתכתבים ומתראים זה עם זה – לא בתדירות שהייתי רוצה, אבל לעיתים קרובות למדי, כאן בירושלים. במיוחד זכור לי כמה שמחתי על כך שהוא היה נוכח בשעה שהגשתי את כתב ההאמנה שלי לנשיא מדינת ישראל.

את המפגש הראשון בינינו אינני יכול לשכוח, משום שבשבילי הייתה זו עריכת היכרות עם ישראל, היכרות שהייתה הרבה יותר מועילה מקריאתם של ספרים יפהפה בית באותו בוקר ארוחת שסעדנו שעה שיחתנו את זוכר אני רבים.


9

ברכות

גדול יהודי גדול, הצטערתי מאוד לשמוע על פטירתו של דן אבני סגרה: איש וכולן רבות, פנים היו לשמו, כמו לאישיותו, – דן או ויטוריו, גדול. ואיטלקי ושכל חן מצא הוא ד(: ג, )משלי המלך שלמה כדברי השתאות, מעוררות למטרות דופן שלו היוצא האינטלקט רתם את הוא ואדם. אלוקים בעיני טוב שבהן האמין בכל לבו: ישראל ואיטליה. אני זוכר את הרושם העז שעורר ספר הזיכרונות שלו כאשר יצא לאור בישראל. היה זה עוד גילוי של האופן הבהיר שבו הבין את הציונות ואת אומתנו. לב עדין, שכל חריף, אישיות עמוקה. הוא היה צירוף נדיר של חן ועמקות. הוא יחסר לנו, אך נזכור אותו. יהי רצון שינוח

בשלום על משכבו.שמעון פרס, נשיא ישראל לשעבר

על כל אחד ואחד מאתנו מוטלת החובה לחלוק כבוד לאותם אנשים שהקדישו את חייהם בנדיבות לאידיאלים ולערכים שהם מעבר לאופק האישי של חייהם ועסקו בטובת הכלל. משום כך חשוב וגם יפה שבני המשפחה, ועוד הרבה אנשים זכרו את להעלות כדי בירושלים היום מתאחדים ומישראל, מאיטליה דגולים של ויטוריו דן סגרה. המפגש הזה מתקיים באותו מקום עצמו שבו חגגנו ביחד מקרים צירוף שזהו לי נראה איטליה. לאיחוד שנה 150 ,2011 בשנת אתו, משמעותי במיוחד, שכן ויטוריו דן סגרה, יותר מכל אחד אחר, ידע להכניס את ואנליסט עיתונאי ישראל. בנייתה של מדינת רוח הריסורג’ימנטו לתוך תהליך דן סגרה איחד באישיותו שלל ויטוריו ופטריוט, מבריק, סופר, חייל, דיפלומט זהויות, תרבויות ושאיפות נאצלות. אני מצטרף למעלים את זכרו משום שאני רואה בו איטלקי מן הסוג הנעלה ביותר, אשר דווקא בגלל האיטלקיות העמוקה

שלו יכול היה לתרום להתפתחותה של ישראל.

ג’ורג’ו נפוליטנו, נשיא איטליה

של קהילה - זכרו את להעלות כדי כולנו התאספנו סגרה דן לויטוריו הודות חברים המאוחדים כולם סביב הידידות שכל אחד ואחד מהם רחש לאיש הגדול הזה, הכוכב שבשמינו. כבוד גדול הוא להצליח לאסוף יחדיו אישים כה בולטים וחשובים: הנשיא לשעבר נבון, הרב שטיינזלץ, כל הנציגים החשובים של המוסדות הישראליים, של ממשלת ישראל, של הקהילה האיטלקית בירושלים ושל קהילת יוצאי איטליה, שהתאחדו היום כדי לדבר על אדם שדיבר על האחדות ועל השוני


8

המוכנים לעזור לי לאסוף עוד כמה סיפורי מעשיות נוספים על דן, אוכל לחזור אל המשימה הזו, שנזנחה לעת עתה, ומי יודע, אולי יום אחד אפילו אוציא לאור

את “ספר המתח והמסתורין הגדול של המאה ה-20”.ברצוני להביע הכרת תודה עמוקה ביותר לנשיא לשעבר יצחק נבון, עליו השלום, אשר כיבד אותנו בידידותו ובנוכחותו בערב זה. כמו כן אני מודה מעומק לבי האיגרות על נאפוליטאנו ג’ורג’ו איטליה ולנשיא פרס שמעון לשעבר לנשיא האישיות לזכרו של אבא ששלחו אלינו. תודה מיוחדת מעומק הלב לשגרירות איטליה בתל אביב, ובמיוחד לשגריר פרנצ’סקו מריה טאלו אשר, בעזרתה של סימונטה דלה סטה ובתמיכתו של המכון האיטלקי לתרבות, ביקש להחיות את כך שהוא שנראה כמו מסיבה בירושלים הזיכרון אירוע וארגן את ודן, רוזטה גדולה לכבודו של אבי. אני אסיר תודה לכל החברים אשר העניקו לנו את מתנת נוכחותם. ולבסוף תודה לכל אלו שהפכו את הדברים שנאמרו בעל-פה לדברים

שבכתב.בתקופה כה רגישה וקשה במזרח התיכון ובעולם כולו אני מייחל ומאחל שהרעיון של אבא שלי – להפוך את מדינת ישראל למדינה “נייטרלית” על-מפלגתית, אשר במסגרתה יתקיימו זה בצד זה שני “קנטונים”, האחד יהודי והאחר פלסטיני,

שאינם משתייכים לשום גוש, יוכל להתחיל להתגשם.אין לי ספק שדן היה שמח מאוד לברך את כולכם, להודות לקב”ה על החיים המופלאים ומלאי ההרפתקאות שהעניק לו, ובכך לבטא את אהבתו לכל אותם אנשים – בני משפחה, רופאים, אחים ואחיות וידידים, אשר ליוו אותו באהבה ובמסירות עד תחילתם של חייו השניים. הוא השתחרר מן ה“קופסה הארצית” מאז אשר חדשים ממדים ולתור לעוף כדי – גופו את לכנות נהג כך – שלו ומעולם שאף להכיר, באותה רוח של סקרנות מולדת שכל-כך אפיינה אותו. יהי רצון שינוח בשלום על משכבו, ביחד עם רוזטה שלו, בבית העלמין היהודי של

גובונה, לנצח.

עמנואלינואר 2016


7

מבוא

לקוראים היקרים,

רציתי להוציא לאור פרסום זה לזכרו של דן, ובו רשמים מכינוס שנערך בירושלים ואשר הוקדש להוריי, לא רק כדי לשמר את זכרם לאורך זמן – ובכך לקיים את חובתי כיהודי – אלא בעיקר כדי לחלוק עם מי שהכיר אותם את סיפורי החיים

האינטנסיביים שלהם.ושנועד בירושלים ליר ון במכון 2014 בדצמבר ב-11 שהתקיים הזה, הערב להיות ערב זיכרון לרוזטה ולדן, הפך להתרחשות תקשורתית אשר חשפה, הרבה יותר טוב מכל רשת חברתית עכשווית, קשרים משותפים בין הנוכחים. אנשים שמעולם לא פגשו זה את זה ולא ידעו זה על זה הופתעו לגלות מכנה משותף

המאחד את כולם: הורי.זכיתי ויותר שנים 33 לפני אשר שלי, העסק ידי על ימומן זה רציתי שספרון להקים הודות לנדיבות לבם של הורי. אחרי השירות הצבאי שלי, ולנוכח מידה מסוימת של עצלות בלימודים, היו הם אלה שהבינו שאולי מוטב יהיה להציע ל“כבשה השחורה” של המשפחה אפשרות לעבוד. שום דבר בעולם לא יכול היה להתאים לי יותר מאשר להשתלב בסוכנות שמטרתה לארגן נסיעות. חלומי, כמו חלומו של אבי, היה לנסוע בכל העולם... מה שאיננו תמוה כלל אצל “יהודים

נודדים” כמונו.בגלל הורי, מסע אל עברם, אשר עוד מסע בחייהם של להיות זה אמור ספר המורכבות שלו יש בו הרבה נקודות מגע עם חייהם של רבים מכם. משום כך אני מקווה כי דפים אלה יעניקו לכמה מביניכם הזדמנות לחזור לאחור בזמן, ולמצוא

קשרים והתרחשויות מן העבר הרחוק שאולי כבר נשכחו.אחד מכל לבקש עצמו, ערב אותו במהלך לי, הציע אבא של אחד יקר ידיד מהנוכחים לכתוב אנקדוטה כלשהי על קשרי הידידות שלו עם אבי. אלא שהזמן הוא קמצן וחיי היומיום לחוצים, ולא התאפשר לי להוציא את הרעיון הזה אל הפועל. הייתי רוצה להתחיל ביוזמה זו בעזרת הספר הזה; ואם יש ביניכם כאלה


תוכן העניינים

7 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מבוא

ברכות . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 9

עדין שטיינזלץ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 13

17 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . יוסף אגסי

דוד קסוטו . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 21

25 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מיקי בבלי

27 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . יונס אבו רביעה

עמנואל סיון . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 31

סרג’יו דלה פרגולה . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 33

מנפרד גרסטנפלד . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 37

מאוריציו מולינרי . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 39

עוזי עילם . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 41

עמוס עוז . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 43

45 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . סימונטה דלה סטה

49 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מיכאל סגרה


בבוסתן של דן

מפימונטה לירושלים:סיפור של ריסורג’ימנטו וציונות

ערב לזכרו שלדן ויטוריו אבני סגרה

)1922-2014(

מוסד ון ליר, ירושליםי”ט בכסלו התשע”ה, 11 בדצמבר 2014

ג׳ונטינה


Nel giardino di Dan - torrossa.com · Ho voluto dar vita a questa pubblicazione in ricordo di Dan,...

Documents

Transcript of Nel giardino di Dan - torrossa.com · Ho voluto dar vita a questa pubblicazione in ricordo di Dan,...