׳ ק כ ר פ

בעניו איסור אכילת בשר ושתיית יין ב״ביו המצרים״ ועמר־המר

ראינו לעיל (פרקים יח ו־יט) דוגמאות למנהגים שיסודם כנראה, באי־הבנת הגייה ארצישראלית. מקרה נוסף נוכל למצוא בנוהג שלא לאכול בשר ולשתות יין בתקופת בידהמצרים. ידועים הם דבריו של המחבר בשו״ע או״ח סי׳ תקנא סעי׳ ט: ויש נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בשבת זו (= שבוע שחל בו תשעה באב)... ויש שמוס-־פין מראש חדש, ויש מוסיפין מי״ז תמוז, עכ״ל. ברור מעל לכל ספק שמנהג זה לא נהג בתקופתם של התנאים והאמוראים, שהרי בסוגיא ארוכה בסוף מסכת תענית (ל ע״א) מצאנו ברייתות, וז״ל: תניא: ...הסועד ערב ט׳ באב, אם עתיד לסעוד סעודה אחרת, מותר לאכול בשר ולשתות יין. ואם לאו,.. לא . ערב ט׳ באב. . . תניא אידך: . . . ן י אסור לאכול בשר ולשתות י יאכל בשר ולא ישתה יין, דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: ישנה וממעט בבשר ויין. כיצד ממעט? אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר, יאכל חצי ליטרא. היה רגיל לשתות לוג יין, ישתה חצי, עכ״ל י. הוי אומר שאוכלים היו בשר ושותים היו יין גם בערב ט׳ באב עצמו. וא״כ, נשאלת השאלה,

מניין לנו אותו מנהג המובא בשו״ע י

והנה המקור לכך מופיע בציטוט מן הירושלמי המובא אצל כמה מן הראשונים. לדוגמא, בספר המנהיג, ה׳ תשעה באב סי׳ יז (מהדורת רפאל,. וכתב רב האי ז״ל-: אע״פ . ירושלים תשל״ח, עמי רפז) קוראים אנו: . דאמר בירושלמי דתענית ופסחים מקום שנהגו3: א״ר זעירא: נשייא דנהיגן דלא למשתא חמדא ודלא: למיכל בשרא4 מן דאב עליל עד אפוקי

1 ראה שם בסוגיא כולה. ודברים דומים מציגו במקבילה בירושלמי סוף מסכת תענית, ע״ש.

2 ראה באוצר הגאונים לתענית כט ע״ב סי׳ צח, עמי 44. 3 ירושלמי, תענית א ו, סד ע״ג, וירושלמי פסחים ד א, ל ע״ד.

4 דומה כי בכל מקום מוצאים אנו אכילת בשר קודם לשתיית יין, כגון בסוגיית

I קלח

בענין איסור אכילת בשר ושתיית יין ב׳׳בין המצרים״ ועמר־חמר

תעניתא מנהגא, שבו פסקא אבן השתייה... וכף. וכן במחזור ויטדי סי׳ רסג, עמי 225, בשינויים קלים: בתלמוד ירושלמי, אמר מר: בני נשי דידן דלא שתי חמרא משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב מנהגא הוא. ורוב.. הגאונים נהגו שלא לאכול בשר ולא לשחות יין משנכנס אב עד ט׳ באב. ויש (כצ״ל) מקדימין מי״ז בתמוז עד ט׳ באב לנהוג כך, וגו׳6. ויש אשר גירסאות שונות של הקטע הזה מן הירושלמי הובאו בחיבור אחד, כאילו הם שני מקורות שונים. כגון בכלבו ה׳ ט׳ באב, דשם איתא: ירושלמי, אר״י:ל אב מנהגא. ושם בסוף ה׳ ט׳ באב עי נשייא דנהגין דלא למשתי חמרא מו

תענית המובאת לעיל, חילוף השדר כמקור הזה מלמדנו כי ״למיכל בשרא״ היא תוספת שהוסיפו לאחד המימרא המקורית של ל״משתא חמר״ (ראה להלן). ו&עניין בי באשכול, מהמרת אלבק, ח״ב עמי 179, מביא: ואיכא מאן דמחמרי ונהגי דלא למיכל בשרא ודלא למשתי חמרא מראש חודש עד תענית. הרי

שבפרפרזה זו שונה הסדר בהתאם למקובל. והדי עוד דוגמא לסדר מלים ״הפור״ המצביע על הוספה. בברכות ד ע״ב אנו קוראים: כל האומר ״תהלה לדוד״ בכל יום ג׳ פעמים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא (בכ״י מינכן: ג׳ פעמים בכל יום). ר׳ אביגדור אפטוביצר, במאמרו בהצופה לחכמת ישראל ח״א, תרע״א, עמי 84—87, הוכיח שעד לתקופה מאוחרת יחסית לא היו אומרים ״אשרי״ ג׳ פעמים ביום. ואכן הדבר מפורש בסדר רב עמרם גאון, סוף ח״א (סי׳ קב, מהדורת גולדשמידט, ירושלים תשל״ב, עמי ס =אוצר הגאונים לברכות, חלק התשובות סי׳ טו, עמי 10. כל האומר תהלה לדוד בכל יום . בשינויים קלים): ...כשאמרו חכמים. מובטח לו שהוא בן עולם הבא, לא אמרו או שתים או שלוש פעמים. ומשמע אפילו פעם אחת. אלא חכמים האחרונים התקינו לישראל לומר בפסוקי דזמרא ובסידרא ובמנחה, שמא יפשעו בפעם או בשתים תשתייד אחת בידם. לא מפני שחייב לאומרה שלוש פעמים. וראיה לדבר דהא בשבת אין בה סידרא בשחרית, ואין בה תהלה לדוד אלא שתי פעמים. ואף בקדושה דסידרא בשתי ישיבות תהלה לדוד אומרין, ובבית רבינו שבבבל תהלה לדוד אנו אומרין. אבל בשאר בתי כנסיות יש אומרין תהלה לדוד, ויש אומרים יענך ה׳ ביום

צרה, וסומכין לומר שבת תוכיח שאין אומדים בה אלא שתי פעמים עכ׳׳ל. והנה גם הסגנון המשונה שבמשפט ״כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג׳ פעמים״, מוכיח על כך שמלים ״ג׳ פעמים״ תוספת הן. שהרי סדר מלים ישר היה דורש ״כל האומד ג׳ פעמים בכל יום תהלה לדוד״. וכנראה שאכן הסגנון ״הקלוקל״ תוקן בכ״י מינכן. וראה מש״כ ש״י פרידמן, במאמרו המצוין ״פרק האשה רבה בבבלי״, במחקרים ומקורות — מאסף למדעי היהדות א, חשל״ה. עמי 302, שבכללים שהגדיר (ואסף) להבחנת תוספות שנוספו על מימרות אמוראים, בלל ג, כתב: תחביר מגומגם וסגנון בלתי מאוזן. ראה שם דוגמאות

וביאור. 5 השווה: פרדס סי׳ רם. סידור רש״י סי׳ תה עמי 203 ואילך.

[קלט

מנהגי ישראל

גרס: ירושלמי: הני נשי דידו דלא שתי חמרא מז י״ז בתמוז עד ט׳ באב מנהגא״.

׳ כי אין אלה הגירסאות המקוריות וכבר עמד הגר״ש ליברמן על כך בירושלמי, וכי כבר הביאו הגאונים והראשונים גירסא אחרת. ראה, לדוגמה באור זרוע ח״ב סי׳ תיד, פד ע״א: משנכנס אב ממעטין בשמחה, וכבר נהגו העם שלא לאכול בשר ולשתות יק־... משנכנס אב. ויש לנו סמך למנהג. דאמרינן בפ״ק דמכילתין (תענית א ו) בירושלמי: א״ר זעירא: נשיא דנהיגי דלא למשתי חמר מן אב עליל מנהגא, שבו פסק שתיה... ומיהו רב נסים גאת 8 לא גרס חמד, אלא גרס דלא למשתי עמדא, ופירושו מלשון בשתי או ערב, אבל בשתיית יין לא איירי כלל, וכוי״. ואכן בירושלמי דידן בפסחים ובתענית שם גרסינן (ע״פ דפוס ויניציאה): נשייא דנהגן דלא למשתייא מן דאב ע׳ליל מנהג, שבו פסק(ה) אבן שתייה. מה טעם? ״כי השתות יהרסוך (תהלים יא ג)״. וכתב הגר״ש ליברמן כי ״גירסת הדפוס היא בלי שום ספק הנכונה, ופירושה כמו שפירש ר׳ נסים גאון למישתי = לטוות לארוג. ושאר הגירסאות הוספת ופירושים״״. שהרי מנהג נשים הוא לטוות בצמר. ואבן השתייה היא שממנה הושתה מארג העולם 2ז. ואילו מדובר היה בהמנעות מאכילת בשר ושתיית יין, מה

6 למקורות נוספים בראשונים ראה מה שציין המהדיר של המנהיג בהערתו שם לשורה 30.

ד הירושלמי כפשוטו, ירושלים תרצ׳׳ה, עמי 430—431. •8 ראה מפתח למגילת סתרים סי׳ סג, מהדורת ש׳ אסף, תרביץ יא, עמי 252!

מהמרת ר״ש אברמסון, רב נסים גאון, ירושלים תשכ״ה, עמי 274. 9 והרב נסים גאון הובא בראבי״ה ח״ב, סי׳ תצה, עמי 119, וראה שם ח״ג בסי׳ תתפא—תתפב, עמי 650—652, 654—655. וראה עוד בטור או״ח תקנא. וראה עוד באגודה תענית פרק ד׳ סי׳ כב, מרדכי ה׳ ט׳ באב רמז תרלג,

הגד,״מ ה׳ תענית פ׳׳ה סי׳ ד. 10 וכן היא הגירסא בשרידי הירושלמי עמי 111, ובילקוט המכידי לתהלים יא ח,

עמי 67. 11 שם, עמי 431.

12 עיין מה שכתב על כך הגר״ש ליברמן בתוספתא כפשוטה ח״ד, נויארק תשכ״ב, עם׳ 772—773, ומש״כ אני בספרי Midi-ash Yemshaiem ירושלים 1982, עמי M 70 בביאור עניין זה, כי הגירסא הנכונה בתוספתא כפורים ב יד, מהדורת ליברמן עמי 238 שורה 118 היא: ממנה נשתה העולם (ולא נשתת). וכן במדרש הגדול בראשית, מהדורת מרגליות, עמי יב: י״א שברא עולמו שתי וערב. מאיכן התחילי מאבן שתיה שממנה הושתת (וצ״ל:'הושתה) העולם. מדובר כאן במתיחת החוטים שהיא השלב הראשון בהכנה לקראת

קמ|

בענין איסור אכילת בשר ושתיית יין ב׳׳בין המצרים״ ועמר־חמר

הסיבה שהגבילו את האיסור לנשים בלבד. ומה הקשר לביטולה של אבןז 1 השתייה 3

הא למדת כי הגירסא המקורית בירושלמי היתד.: נשייא דנהגן דלא למישתייא. והוסיפו (בהוספה עתיקה)״ כתוספת פירוש, מלת ״עמר״, שפירושו צמר. ואולם ״עמר״ זד. התחלף בזמן מן הזמנים ל״זזמר״, או ״חמרא״. עד שמצאנו באשכול, מהדורת אויערבך, ת״ב עמי 12, הנוסח:

האריגה. וזה פירושו של מדרש תהלים צא ו, עמי 400. אבן שתיה ששם טבור הארץ, ומשם נמתחה (כצ״ל, ראה ליברמן שם, עמי 773) כל הארץ. ודאה עוד בבראשית רבה י ג, עט׳ 75, וחגיגה יב ע״א, (ועיין בנספח שבסוףLegends of the Jews ,מאמר זה). וראה עוד בספרו הנפלא של ל׳ גינצבורג sheiagh Wier, חייה, עמי 15. על טוייתם של נשים ראה בחוברת של

Spinning and Weaving in Palestine (לונדון 1970), עמי 14. 13 וכדבריו של השדה יהושע בטעמו השני. מובא ע״י הגר״ש ליברמן הירושלמי כפשוטו שם (אמנם המנהג התרחב וחל אף על גברים, כידוע. ואולם עוד בשו״ת המהרש״ל, סי׳ כד, המנהג הוא של ״הנשים [שנהגו] שלא לאכול בשר(!) באותן ג׳ שבועות, ועי״ש. וראה לעיל פרק ב, בנספח: על מנהג טעות). אמנם הראשונים חיפשו להם טעמים ופירושים לעניינים אלה. ראה, למשל, בדבריו של בעל ספר המנהגות (לר׳ אשר בר שאול מלוניל), בספרן של. .״כי השתות יהרסון״. ראשונים, של ש׳ אסף ירושלים תרצ״ח, עמי 175—176 : . ונ״ב דנקראת אבן השתייה שהיתה שם שתות (= שיתין, סוכה מט ע״א) יין נסך (= ניסוך היין). וראיתי נשים יקרות שנמנעות מלשתות יין ומאכל בשד מי״ז בתמוז עד ט׳ באב ואומרות כי כן קיבלו מאמותיהן דור אחר דור. ונ״ב משום הא דאמד במשנתנו (תענית) בי״ז בטל התמיד, וכן בעוונותינו בטל ניסוך היין. ויש מן האנשים נוהגים כן. ונהגו בספרד שאין אוכלים בשר מר״ח אב עד ט׳ באב. ונוכל להביא ראיה מהא דתנו (רבנן] (ב״ב ס׳ ע״ב): כשחרב בית המקדש רבו הפרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות. וכוי. אמנם בהמשך הגמרא נאמר שם כי: נטפל להן ר׳ יהושע. אמר . . ן י י להם: בני, מפגי מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותין יין. אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל ז נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: א״כ, לחם לא נאכל, שבבר בטלו מנחות. איפשר בפירות. פירות לא נאכל שכבר במלו בכורים. אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שבבר בטל ניסוך המים. שתקו. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. ולהתאבל יותר מדי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א״כ רוב ציבור. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר . . ה יכולים לעמוד ב. וכד. וכנראה סבר בעל ספר ד,מנהגות כי המנהג לא . מ דבר מועם. לאכול בשר ולשחות יין הצטמצם לתקופת בין המצרים. ואין זה בגדר ׳להתאבל יותר מדי/ ובפרשת אבילי ציון כבר דשו רבים. ואכמ״ל. וראה להלן הערה 22.

14 ליברמן, ירושלמי כפשוטו, שם עמי 431.

[ קמא

מנהגי ישראל

דלא למשתא עמרא, ואילו במהדורת אלבק, ח״א עמי 145, גורס: דלא למשתא חמרא15. חמר־חמרא זה הובן כיין. ובילקוט שמעוני תהלים רמז חרנ״ג, גרס: דלא למישהי ייני... מן הגירסא ״חמר״ (שבאור זרוע) למד הגר״ש ליברמן13 ״שזו היא הוספה ארצישראלית... ובבל היו מוסיפים

. חמרא ולא ״חמר״. ובזה נאמנת עלינו העתקת האו״ז ומגן אבות...״ ״ אגב דיוננו בגירסאות אילה נזכרים אנו בדברי הבבלי במסכת ערובין נג ע״ב: בני יהודה דייקי לישנא... בני גליל לא דייקא לישנא. ואתר כך מובא שם סיפור על בן גליל שאמר: אמן למאן, אמן למאן ו אמרו ליה: גלילאה שוטה. חמר למרכב או חמר למישהי, עמר למלבש או אימר לאיתכסאה. מתוך סיפור זה למדים אנו כי בני הגליל לא הבחינו בין חמור ליין, ובין צמר לאימר = כבש. פרופ׳ יחזקאל קוטשר ז״ל דן ארוכות בקטע זה, ובדיונו על ״עיצורי הגרון בגליל״18, ואין צורך בכפל דברים. שם הביא שפע של עדויות לחילופים בן ח— ע וע—ח. כך לדוגמה הביא את דבריו של הגר״ש ליברמן 1B כי ״חוצד״ בירושלמי פאת א ד, ט״ז ע״ג, אינו אלא ״עוצד״ (כגירסת ״אית דגרס״ בר״ש סיריליאו שם), בהחלפת הי״ת ועי״ן, והוא עוקר במעצד. וזכורה לנו היטב דרשתו של ר׳ ברכיה בשם ר׳ לוי בבראשית רבה סג ה, עמי 681, על הפסוק (בבראשית כה כא) ״ויעתר יצחק״: לבן מלכים שהיה חותר לאביו ליטול ליטרא של זהב, והיה זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ. וכן בירושלמי סנהדרין י, כח.מה עושה לו הקב״ה? חותר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו . ע״ג: . ושומע תחינתו, הה״ד ״ויתפלל אליו ויעתר לו״ (דה״ב לג יג)... א״ר לעזר בי רבי שמעון: בערבייא צווחין וחתרתא עתרתא20. ובין דבריו כתב קוטשר שם21: מצויים באבות טכסטים סימנים נוספים רבים לחילוף זה: מכאן: תועלת— תוחלת, למשל ב״ר עמי 337, ראה ח״נ שם (דורש

15 כגירסת האור זרוע, דלעיל. 16 שם.

17 למאירי, עניין העשרים סוף צ״ח. 18 במחקרים בעברית ובארמית ענד ר״י ואילך. וראה ההוספות שנרשמו ^E. Y. Kutscher, Studies in Galilean Aramaic בעריכת ט׳ סוקולוף,

רמת־גן 1976, עמי 105. 19 תוספתא כפשוטה ח״ב, נויארק תשט״ו, עמי 190.

20 ואילו בדברים רבה, מהדורת ליברמן2, ירושלים תשכ״ה. עמי 1, איתא: ארשב״ל: בגלילא קורין לחתרתא עתדתא. ראה מש״כ קוטשר על כך שם

עמי ריא, הערה 107. וראה עוד קוסשר שם עמי ריח ובמנחת יהודה לבראשית. רבה שם. 21 עמי ריב.

קמב]

בענין איסור אכילת בשר ושתיית יין ב״בין המצרים״ ועמר־חמר

מלת ויחל נח, בר׳ ט כ) (כי״ו: תוחלת), וכן עמי 257 (אין ח״נ למקום הזה}. דומה כי = תועלת! אלא כיון שהשוט דים ידעו, כי הע׳ בהגייתה = לעתים חי, באו לכתוב גם ע׳ מקורית בחי (hyper-form)... וכר. אין תימא אפוא אם מלת ״עמר״ שבגלוסה ״המקורית׳ לירושלמי נכתבה ״חמר״, ועדיין בכוונה לצמר. ואולם עמר־חמר הארצישראלי הפך בהשפעה בבלית להיות ״חמרא״, והובן כיין. לאחר מכן הוסיפו הסופריבדהמעתיקים גם את המלים

״למיכל בשרא״, והתאריכים השונים, והכל בהתאם למנהג המקום 2-׳.

נמצאנו למדים כי ההגייה דהכתיב הארצישראלי הקדום של עמר־חמר, ואי־הבנתן על־ידי סופרים מאוחרים יותר — בבבל(?) מתקופת הגאונים — הולידו את המנהג" להמנע מלאכול בשר ולשתות יין בתקופת בין

המצרים 24.

ל אופן כ ב . . . : י 22 ואמנם הגר״ש ליברמן סבר (הירושלמי כפשוטו עמי 431) כ נראה שבא״י היו באמת נוהגים שלא לשתות יין ב״תשעת ימים״, וע״כ הוסיפו כן בירושלמי וגו׳. אולם עדויות להשערה זו טרם מצאתי. ועוד כי ההוספה הבטוחה הארצישראלית היחידה בירושלמי אינה אלא מלת עמר־חמר. שאר ההוספות נראות כבבליות. אפילו אם נאמר שהיה מנהג כזה, ואולי בהשפעת ׳האבילי ציון׳, קשירת העניין בירושלמי דידן אינה אלא במעות יסודה. עי האיסור הקראי לאכול בשר, ואף עוף בירושלים עיין מש״כ י׳ מאן, בספרו הגדול Texts and Studies: Karaltica ח״ב: (פילדלפיה 1935), עמי 65—66, 71—72, 108—110, 323 הערה 12, 722, 1209. וראה להלן. שמנהג זה ידוע היה בימי

רב סעדיה גאון,א: ואית נוסחות 23 או חזקו, ראה בהערה הקודמת. ודאה לשון הטור, או״ח סי׳ תקנ דגרסי דלא למיכל בשרא ולמשתי חמרא, ומזה נהגו במקומות שלא לאכול

בשר ולא לשתות יין בשבת, ויש מוסיפין מר״ח עד התענית. 24 באשר למנהג המקורי אשר בירושלמי, שבו נמנעו הנשים מלארוג צמר בתקופה זו. יש לקשרו לנוהג הרווח בין העמים שבימים המיועדים לפורענות אין עוסקים באריגה (אולי משום שהיא ראשית עשיית הבגד, ואין לעסוק בכך בימים ״רעים״), ראה J• Frazer, The New Golden Bough בעריכתEbeling KARI סטנפורד 1964, עמי 173, עפ״י ,Theodor M. Gaster ii 75 178 שבאשור בכ׳׳א בניסן צריך להפסיק כל מלאכת הטויה (דאה בספרו שלS. Langdon, Babylonian Menologies and the Semitic Calender לונדון 1934, עמי 79). ובמ״כ בגרמניה של ימי הביניים אסרו את הטויה בי״ב

הימים שבין חג המולד וחג האפיפניה, ואכמ״ל.

: נשי דנהיגי דלא למשתיי המנהג המקורי אף הוא נמצא בשו״ע, או׳׳ח תקנא ח (פי׳ לסדר ולערוד חוטים שהולכין לארבו של בגד והוא מלשון שתי וערב). וכוי. דוגמה נוספת לשיטה הלכתית אשר מבוססת . עמרא מדעייל אב מנהגא . על אי הבנת ההגיה הארץ־ישראלית כבר הובאה לעיל עמי מז הערה 4. שם הבאנו את לשון צוואתו של ר׳ ירמיה בירושלמי כתובות יב ג, שבשעת פטירתו

(קמג

מנהגי ישראל

עוד כעניין הנ׳׳ל:

אכן מצינו אף מקור נוסף שהובא למנהג האוסר אכילת בשר ושתיית יין ב״בין המצרים״, והוא מן הפסוקים שבספר דניאל י, ב—ג שם נאמר: ״בימים ההם אני דניאל הייתי מתאבל שלשה שבחגים ימים. לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך ׳לא סכתי עד מלאת שלשת ימים״. פסוקים אלו שבספר דניאל שימשו כאילו מקור מפורש למנהגנו זה, כפי

שיתבהר לנו מלשון הטור באו״ח סי׳ תקנא:

ויש פרושים שמתענין מי״ז בתמוז ואילך, ויש מתענין מבשר ויין, וגרסינן בירושלמי: מה יש ביניהם, בין י״ז בתמוז לט׳ באב? כ״א יום, משהובקעה העיר עד שחרב הבית, וי׳׳א בנגד שלשה שנמנים ימים שהתענה דניאל. ומנהג אשכנז היחידים נמנעים מבשר ויין

מי״ז תמוז ואילך.

וכתב על כך הבית יוסף (שם): מש״כ וי״א כנגד ג׳ שבועים שהתענה דניאל גם זה שם בשם רבינו סעדיה (וכוונתו, כנראה, להגהות מיימוניות שנזכרו לעיל מיניה, לרמב״ם ה׳ תענית פ״ה ה״ו. ולא מצאתיו בהגה״מ).

ואכן נמצאת מסורת זו בתניא רבתי עמי 126 בזה״ל:

ציוה: ויהבוני על סיסרא, וממנה למדו שמותר לקבור את המת כאשר מושכב הוא על צדו. ש״ח קוק, עיונים ומחקרים ח״ב ירושלים תשכ״ז, עמי 100, הביא את דברי הגר״ש ליברמן, וז״ל: בנוגע לנוסחאות הירושלמי ״ויהבוגי על סיטרא״ ברור, שגירסת רב נסים גאון היא האמיתית. עיין אור זרוע 71׳ פסחים, חלק ב, סימן רלד, דף נה, ג, ומנהיג דפוס ברלין, ה׳ פסחים, סימן ב, בשם מגילת סתרים לרב גסים, ששניהם גורסים אסטריטא (או״ז) או איסמראטא (מנהיג). ואם בן הביאור הוא שד׳ ירמיה ציוה שיתנו אותו בדרך המלך. וכן מפורש בראשית רבא ויחי ק ב: והבו יתי על אורחא! וזה מתאים. וכוי. שם כתבתי שכפי הנראה היתה גירסא המקורית: . לאיסטראטא . אאסרטא (־= על איסטראטא), שהרי הכתיב הרגיל בירושלמי הוא ״אסרטא׳׳. דאה ש׳ קרויס, לעהנווערטע, ח״ב, ברלין 1899, עמי 97, והשוה שם עמי 82—83. המעתיקים ״תיקניהו״ ל: על סיטרא, דהיינו: על הצד. שלב הביניים בודאי היה: אסרטא, בהבלעת אל״ף אחד. וכדוגמתה מצאנו במסורת הגאונים. ראה מש״כ בסידרא א, תשמ״ה, עמי 137. שם: אאסקריא הפך להיות: אסקריא. השלב הבא היה ש״אסרטא״ הפך להיות ״אסטרא״, כשיכול אותיות קל. ראה קרויס שם, ח״א, ברלין 1898, עמי 113—114. (וכבר עמד על מקצת הדברים הללו הר״ח אלכק, במנחת יהודה לבראשית רבה שם עמי 126 שורה 1.) ואם השיבושים נראים בעיניך כתמוהים, מה תאמר על מה דאיתא במנהיג שם, מהדורת רפאל, ירושלים תשל״ח, עמי תכד שורה 19: ויהבוני על אטרסא,

איסטראטא: ויחבוט על אי סרטא 1

קמר]

בענין איסור אכילת בשר ושתיית יין ב׳׳בין המצרים״ ועמר־חמר

ומצאתי בשם רב סעדיה גאון ז״ל שמשבעה עשר בתמוז עד ט׳ באב הן ימים האמורין בדניאל שהתענה שלשה שבועים. ויש נזהרים בהן שלא לאכול בשר ולשתות יין, כדבתיב ״ובשר ויין לא בא אל פי״.

וי״א שאותן הימים היו בתודש ניסן.

והנה במאמרו של שמואל פוזננסקי, ״קטעים מדברי רס״ג״ (בספר רב סעדיה גאון — קובץ תורני״מדעי, בעריבת הרב פישמן, ירושלים תש״ג)

עמי שז, נגע בעניין זה, אגב דיונו בנושא אחר. וז״ל:

החוקר הראשון שמצא, לפי דעתו, בצרפת איש בשם סעדיה היה רפופורט. הוא הסתמך על הנוסח דלהלן שב״לקוטי הפרדס״, הוצאת אמסטרדם, י״ז ע״ב: ״ואמר לי רב סעדיה ג׳ שבועות שמשבעה עשר בתמוז עד תשעה באב הם רמוזים בדניאל שהתענה שלשה שבועות, וצריך להתענות מבשר״. ספר דניאל מכיל רמז לשלשת השבועות שבין י״ז בתמוז לט׳ באב. שאכילת בשר אסורה בהם. הקטע הזה מוצאו מ״יקר״ השייך לחוגו של רש״י, ואם הרב בעצמו שוחח עם איזה סעדיה, הרי בוודאי שסעדיד. זה היד. צרפתי. הנוסח הזה עבר מלקוטי פרדס לרוקח פרק שיא (הרוקח הגדול, עמי קעט, ד״ש), שמלה ״לי״ נפלה, ומשם עבר לשבלי הלקט שהוסיף לשם ״סעדיה״ את התואר גאון (עמי 263) ובאשר לסעדיה — הבדוי של דניאל, איננו שוגה מרש״י — הבדוי של דברי הימים, ולא בלתי־אפשרי שהוא יצירתו של סעדיה מנרבנה... ובאשר לנוסח על אסור אכילת בשר במשך שלשת השבועות, הריהו נמצא ב״הפרדס״ (הוצאת קושטא, דף מד ע״א, הוצאת וורשא פרק קנה), וכן גם במעשה הגאונים הוצאת עפשטיין־פריימן פרק מט (דף לד) ובשני הקטעים כתוב ג״כ: ואמר לי רב סעדיה. ולפיכך אין מקום לפקפק

. וכוי•*2. . בלקח הזה .

אגב נעיר כי באותה צוואה שבירושלמי שם נאמר: וחטרא בידי. ומשם המקור לנתינת מקלות דקים בידי המת. ובעל חכמת אדם, סוף קונטרס מצבת משה, צחק על «ה וכתב שהוא חוכא ואיטלולא. וגם בשו״ת חת״ס יו״ד שכז כתב על כך בביקורתיות, וכפי הנראה לא שמו לב לירושלמי זה. ראה מה שהעיר

ר״י שור בספר העתים שלו, קראקא תרס״ג, עמי 233.- 1 1 *24 ראה עוד פווננסקי, הגורן, ט, תרפ״ג עמי 69 — 89, וכן REJ עב, 1921, עמי 3

134. ושמא הוא ממקור יווני, ראה לאחרונה י. תא־שמע, תרביץ נה תשמ״ו, עמי 65.

ה מ ק ]

מנהגי ישראל

ובנוסף לכל האמור לעיל, עתה גובל להוסיף את דבריו של רב סעדיה גאון עצמו בעניין שלשת השבועות שבספר דניאל ואלו של בין המצרים.

וז״ל בפירושו לדניאל י, ב—ג (מהדורת קאפח, עמי קסא):

יש שתשבו כי אלו האחד ועשרים יום אשר משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. וזו מחשכה טעות מכמה פנים. תחלה ששבעה עשר בתמוז ותשעה באב אינם אלא בתאריכי הבית השני, אבל הראשון הרי תאריכי חרבנו תשעה בתמוז ועשרה באב, כי בתשעה בתמוז (הובקעה העיר). ובחדש החמישי בעשור לחדש וישרף את בית ה׳ (ירמיה נב ד—יב). ביניהם שלשים יום. ואמר עליו וביום עשרים וארבעה לחדש הראשון ואני הייתי על נהר כבר... הרי יהיו האחד ועשרים יום מאחרי שלישי בניסן עד היום הזה האמור, ואם יכנסו

ימי מועד הפסח בכללם אין בכך כלום. עכ״ל.

הרי ששוב מצאנו שייחסו לרב סעדיה גאון דבר שבמפורש דיבר כנגדו. ומאידך למדנו כי על אף שדעה זו הרואה בפסוקים שבספר דניאל מקור לאיסור אכילת בשר ושתיית יין ב״בין המצרים״, דחויה היא, יחד עם זה, כפי הנראה, קיימת היתה דעה זו כבר בזמנו של רב סעדיה גאון ז״ל, שכידוע

נפטר בשנת 942 (וע״ע לעיל הערה 22)".

25 אע״פ שאמרנו שמנהג זה יסודותיו בטעויות, בכל זאת יש לנהוג בו כפי שקבע המאירי במגן אבות הענין העשרים, מהדורת ר״י כהן, ירושלים תשמ״ט. עמי רטו: וכן העני! במנהג שאין בו שורש ולא טעם, שאין בו דין מנהג, אלא אם כן נטלה באיזה צד של צורך מצוה או מוסר וגמילות חסד או חשש איסור או כיאור או קלקול. מכל מקום, כל שהוא מנהג קדמונים וותיקין,

. וכר. . מעמידין אותו. אף לקולא, הואיל ואין שם איסור .

קמו]