יתקחב-רהב תשרפ - ArtScroll · 2020-05-14 · nera que trabaja durante seis días y...

ArtScroll® Series

Rabí Natán Scherman / Rabí Meir ZlotowitzRedactores Generales

e∂ıcıón rabıno sıón levy

Reproduced from the Castellana Rabino Sion Levy Edition Chumash with permission of the copyright holder ArtScroll / Mesorah Publications Ltd,

פרשת בהר-בחקתיParashat Behar-Bejukotai

742 / ספר ויקרא כה / א ־ח

אונקלוסי דסינ� א בטור� משה עם יי� ליל א ומ�ר אל ותימ� לל עם בני ישר� ר: ב מ� למימ�הב א י� א די אנ� רע� להון ארי תעלון לא� : ם יי� א קד� א שמטת� רע� שמט א� לכון ות�שנין ושית ך קל� ח� ע תזר� שנין ג שית

ה: לת� על� ת י� ותכנוש ך רמ� כ� ח תכס�א שמטת� ח ני� א שביעת� א ת� ד ובש�

ך קל� ח� יי� ם קד� א שמטת� א רע� לא� יהי ת ה י� ח: תכס� א ל� ך רמ� וכ� ע תזר� א ל�ענבי ת וי� ד תחצ� א ל� ך ד� חצ� ד� א ת� כ�א שמטת� ת שנ� תקטוף א ל� ך שבק�א רע� א� ת שמט� ו ותהי א: רע� לא� יהי ך מת� ולא� ך בד� ולע� ך ל� ל למיכ� לכון ך: עמ� ירין דד� ך ב� ולתות� ך אגיר� ול�תהא ך רע� בא� די א ית� ולח� ך ז ולבעיר�

ע ך שב� ח ותמני ל� ל: למיכ� ה לת� על� ל כ�זמנין ע שב� שנין ע שב� דשנין שמטין

א־ב כה

ג

ד

ה

ו

ז

ח

רש“י

(א) בהר סיני. מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה [ופרטותיה] ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. כך שנויה בת”כ (פרשתא א:א). ונראה לי שכך פירושה, לפי שלא למדנו שכללותיה שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, מצינו שמיטת קרקעות ופרטותיה [ס“א ופירושיה] כולן נאמרו מסיני. ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם, כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב: (ב) שבת לה’. לשם ה’, כשם שנאמר בשבת בראשית (שמות כ:י; ת“כ פרק א:ב): (ד) יהיה לארץ. לשדות ולכרמים: לא תזמר. שקוצצין זמורותיה, ותרגומו לא תכסח, ודומה לו קוצים כסוחים (ישעיה לג:יב), שרופה באש כסוחה (תהלים פ:יז): (ה) את ספיח קצירך. אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, והוא קרוי ספיח: לא תקצור. להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל: נזירך. שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם: לא תבצר.

אותם אינך בוצר אלא מן המופקר (ת’’כ שם ג): (ו) והיתה שבת הארץ וגו’. אע’’פ שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שוים בה, אתה ושכירך ותושבך: שבת הארץ לכם לאכלה. מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור (שם ה): לך ולעבדך ולאמתך. לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך (שמות כג:יא) יכול יהיו אסורים באכילה ושפחות אמורים כאן ועבדים ולאמתך, הרי בעלים ולעבדך לך לעשירים, ת”ל (ת’’כ שם ו): ולשכירך ולתושבך. אף הנכרים (שם ז): (ז) ולבהמתך ולחיה. ולבהמתך, מקיש אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה ת”ל כלה הבית, מן לבהמתך האכל השדה מן אוכלת שחיה זמן כל לחיה, בהמה שמטות שנים. (ח) שבתת ח): (שם הבית מן לבהמתך כלה השדה מן לחיה שבע ת”ל אחריהם, יובל ויעשה שמטה רצופות שנים שבע יעשה יכול שנים. ב:א): פרשתא (שם בזמנה ושמטה שמטה כל אומר הוי שנים שבע פעמים,

פרשת בהרי ר אל־בנ4 ב י לאמר: ד� Yר סינ dה בה ר יהוה אל־מש ב4 יד� ו�אשר רץ א� אל־ה� באו ת� י כ~ ם אלה רת= מ� וא< אל ישר�ש ש4 יהוה: Cל ת ב6 ש� רץ א� ה� ה בת= וש< ם כ5 ל� ן נת[ י אנ@פת6 ס� וא< ך� רמ5 כ� תזמר ים נ@ ש� ש Qוש ך� ד ש� ע Zתזר נים ש�ה gהי י; תון ב� ש� ת uב ש� ת שביע ה� ה נ= ש� וב� ה: ת< את־תבוא�לא רמך� וכ� ע תזר� לא דך� ש< יהוה Cל ת ב6 ש� רץ א� ל�ך� aי נזיר Qלא תקצור ואת־ענב ירך� יח� קצ; ת ספ~ תזמר: א[ת ב� ש� ה ית� ה< ו רץ: א< ל� היה י; תון ב� ש� ת dשנ תבצר לא ירך� ך� ולשכ; ת5 אמ� Cבדך� ול ה לך� ולע� כל� כם לא� רץ ל� Eא ה�ר gאש ה י6 ח� Cול בהמתך� ול ך: עמ< ים ר@ ג� ה� בך� ולתוש=רת= פ� אכל: וס< Fה ל ת6 ל־תבוא� היה כ� ך� ת; רצ5 בא�ים מ� פע� ע ב� gש ים נ@ ש� ע שב� נים ש� בתת ש� ע ב� ש לך�

25.

1-7. Shemitá / El año sabático.El mandamiento del año sabático guarda una relación

particular con el monte Sinaí (véanse las notas al v. 1). En el monte Sinaí la majestuosidad y el poder de Dios se manifestaron a tal grado que quedó meridianamente claro que los factores determinantes del éxito material humano son la voluntad de Dios y el mérito de las personas. El des-canso de la tierra en el séptimo año asimismo enseña que la fuerza fundamental del universo es Dios, no las leyes naturales. Por ello, al dejar sus campos sin arar y sin res-guardo durante un año, el judío demuestra que este mundo no es sino una antesala que conduce al mundo verdadero, que la vida realmente empieza cuando el hombre deja de esforzarse por acumular riquezas materiales y se dedica en cuerpo y alma al crecimiento espiritual. Mas como el hombre no puede abstenerse del todo del mundo en el que vive, la Shemitá sólo sucede una vez cada siete años y es

por ello que la Torá afirma claramente que el hombre debe sembrar y cosechar durante seis años, de la misma ma-nera que trabaja durante seis días y después descansa en Shabat. Este reconocimiento imbuye de santidad y propó-sito tanto a nuestros años como a nuestros días laborables (Sfat Emet).

Según Alshij, la Torá relaciona la observancia de la Shemitá con la llegada del pueblo judío a la tierra que Yo te doy, para contrarrestar el sentimiento tan humano de que los bienes de la persona le pertenecen sólo a ella, espe-cialmente la tierra que labra con tanto sudor y esfuerzo. Es por ello que la Torá enfatiza que es Dios el que da la tierra.

י .1 סינ� ר En el monte Sinaí. ¿Cuál es el nexo entre la — בה�Shemitá y el monte Sinaí? Esta referencia enseña que no sólo los esbozos generales, sino asimismo todos los de-talles de los mandamientos, fueron dados en Sinaí, como lo fueron los de Shemitá: incluso los mandamientos de

PARASHAT BEHAR


743 / VAIKRÁ/LEVÍTICO 25 / 1 -8

los que la Torá hace registro muchos años después de la teofanía en el Sinaí. Por este motivo, la frase aparentemen-te superflua en el monte Sinaí significa que todos los man-damientos también tuvieron su origen en el Sinaí (Rashi; Sifrá).

Este mandamiento demuestra que sólo Dios es el Autor de la Torá, dado que este capítulo garantiza que el año antes de la Shemitá la tierra producirá una cosecha lo sufi-cientemente abundante como para durar para los próximos tres años, hasta que la siguiente cosecha susceptible de ser consumida sea recolectada. Si dicho mandamiento hubie-se sido fruto de la mente humana, la persona responsable tendría que haber sido extremadamente temeraria para atreverse a hacer tal predicción; sólo Dios habría podido hacer tal afirmación (Jatam Sofer).

Doy. El verbo está en presente debido a que la tierra — נתןes siempre un obsequio.

ה‘ .2 ל� בת Descanso sabático para HASHEM. Rambán — ש�comenta que la comparación entre Shemitá y Shabat es que ambos brindan testimonio de la creación del univer-so en seis días por parte de Dios y de que descansó en el séptimo. Tal es la razón de que únicamente la Shemitá, excluyendo todas las festividades, se relaciona específica-mente con el Shabat. Los siete años del ciclo de la She mitá aluden a los seis mil años de la historia que tendrán como clímax el séptimo milenio, que será un período de paz y tranquilidad.

תזמר. . . .3 . . . ע Podrás sembrar…podrás podar… Si — תזר�Israel observa las leyes de la Shemitá, el pueblo será capaz de laborar productivamente los otros seis años [a diferen-cia de otras tierras en las que sería necesario alternar los años del trabajo agrícola para dejar que el suelo se revigo-rice (Sforno)]. De lo contrario, no habrá bendición e incluso será necesario que dejen descansar la tierra cuatro de cada siete años (Rambán, a partir de la Mejiltá).

Méshej Jojmá comenta que este versículo es una expre-sión del amor de Dios por Israel, pues nos urge a labrar la tierra y así prosperar.

קצירך .5 Lo postrero de tu cosecha. Es decir, el — ספיח�

producto de semillas que no fueron plantadas intencional-mente, sino que cayeron al suelo al recolectarse la cosecha del sexto año (Rashi).

No cortarás. Durante el año de la Shemitá, está — לא תקצורprohibido que la gente trate sus campos como si fueran de su propiedad exclusiva, impidiendo que otros se beneficien de la cosecha. Como enseña el siguiente versículo, todo mundo, tanto los terratenientes como jornaleros gentiles, y asimismo animales salvajes, deben gozar de acceso igualitario a la cosecha, que debe ser usada como alimen-to y de la que está prohibido tener usufructo comercial (Rashi).

יה .7 ח� Y para tu animal y para la bestia. Sólo — ולבהמתך ול�mientras haya aún alimento disponible en los campos para las bestias sin dueño puedes almacenar comida en tu granero para tus propios animales. Mas si ya se acabó el producto del campo, debes sacar el que está almacenado en tu granero y ponerlo a la disposición de todos (Rashi; Sifrá).

8-22. Iovel / Año del Jubileo. Las leyes del Jubileo hacen que la gente tome conciencia de que la tierra y la libertad son dones Divinos y que la propiedad retorna a quienes Él desea. Si la gente comprende esto, el Jubileo les servirá como acicate para abstenerse de estafar y robar porque incorporarán la lección de que existe un Amo Omnímodo. El hecho de contar tales años le servirá a la nación de re-cordatorio constante de esta realidad (Jinuj).

לך .8 רת Y contarás para ti. El mandamiento de — וספ�contar hasta el Jubileo es responsabilidad exclusiva del Sanhedrín, debido a que le fue encomendado en singular a Moshé en su rol de líder del mismo (Sifrá).

El número siete representa la idea de que se completa un ciclo dentro de la Creación, y es por ello que tanto el día del Shabat como el año de la Shemitá dan testimonio de que la Creación en toda su plenitud es atribuible a Dios. Los siete ciclos que llevan al Jubileo hacen hincapié en este concepto, y es por ello que nuestro versículo habla tanto de siete años sabáticos como de siete ciclos de años sabáticos (Jinuj).

PARASHAT BEHAR1 Habló HASHEM a Moshé en el monte Sinaí, diciendo: 2 “Habla a los Hijos de Israel y les

dirás: Cuando lleguen a la tierra que Yo les doy, descansará la tierra un descanso sabático para HASHEM. 3 Seis años podrás sembrar tu campo y seis años podrás podar tu viñedo, y recolectarás su cosecha. 4 Y en el año séptimo un descanso completo será para la tierra, un Shabat para HASHEM; tu campo no sembrarás y tu viñedo no podarás; 5 lo postrero de tu cosecha no cortarás y las uvas que habías apartado para ti no tomarás; un año de descanso completo será para la tierra. 6 Y será el producto sabático de la tierra para ustedes para alimentarse, para ti y para tu siervo y para tu sierva, y para tu asalariado y para tu residente quienes moran contigo, 7 y para tu animal y para la bestia que está en tu tierra, será todo su producto para alimentarse.

8 Y contarás para ti siete ciclos de años sabáticos, siete años siete veces,

25Shemitá /

El año sabático

Iovel / El año del Jubileo


פרשת בהר כה / ט ־יז 744 / ספר ויקרא

דשנין שמטין ע שב� יומי ך ל� ויהון ר ר שופ� עב� ט ות� שנין: ע ותש� רבעין א�א רח� א לי� שר� ה בע� א� א שביע� רח� א בי� ב� ב� י�ל א בכ� ר� עברון שופ� א ת� י� א דכפור� ביומ�משין ח� ת שנ� ת י� דשון י ותק� רעכון: א�ל לכ� א רע� בא� א חרות� קרון ות� שנין א היא תהי לכון ותתובון א יובל� ה� תב� י�רעיתה תתובון: ר לז� נתה וגב� חס� ר לא� גב�משין שנין תהי לכון ת ח� א היא שנ� יא יובל�

א א ול� ה� ת� ת כ� חצדון י� א ת� א תזרעון ול� ל�א היא א: יב ארי יובל� ה� ת שבק� תקטפון י�ת א תיכלון י� קל� א תהי לכון מן ח� קודש�א תתובון ד� א ה� א דיובל� ת� ה: יג בש� לת� על�זבון בנון תז� ארי יד ו� נתה: חס� לא� ר גב�א ל� ך בר� דח� א מיד� תזבון ך או בר� לח�א י� שנ� ן טו במני� אחוהי: ת י� ר גב� תונון ן במני� ך בר� ח� מן תזבן א יובל� ר ת� ב�ך: טז לפום סגיאות בן ל� א יז� לת� שני על�א י� סגי זבינוהי ולפום זערות שנ� א ת� י� שנ�א הוא לת� על� ן מני� ארי זבינוהי זער ת�ברה ת ח� י� ר גב� א תונון יז ול� ך: ל� בן מז�הכון: אל� יי� א אנ� ארי ך ה� מאל� ל ותדח�

ט

י

יא

יב

יג

יד שני

טו

טז

יז

רש“י

והיו לך ימי שבע וגו’. מגיד לך שאע”פ שלא עשית שמטות עשה יובל לסוף ארבעים ותשע שנה (שם ב). ופשוטו של מקרא, יעלה לך חשבון שנות השמטות למספר ארבעים ותשע: (ט) והעברת. לשון ויעבירו קול במחנה (שמות לו:ו) לשון הכרזה (ר’’ה לד.): ביום הכפורים. ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש. אלא לומר לך, תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד (ת’’כ שם ה): (י) וקדשתם. בכניסתה מקדשין אותה בב”ד ואומרים מקודשת השנה (ת’’כ פרק ב:א; ר’’ה ח:): וקראתם דרור. לעבדים, בין נרצע בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר. אמר ר’ יהודה מהו לשון דרור כמדייר בי דיירא וכו’ (ת’’כ שם ב; ר’’ה ט:) שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים: יובל הוא. שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר: ושבתם איש אל אחזתו. שהשדות חוזרות לבעליהן: ואיש אל משפחתו תשובו. לרבות את הנרצע (ת’’כ שם ה): (יא) יובל הוא שנת החמשים שנה. מה ת”ל, לפי שנאמר וקדשתם וגו’, כדאיתא בר”ה (ח:) ובת”כ (פרק ג:א): את נזריה. את הענבים המשומרים, אבל בוצר אתה מן המופקרים. כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל (שם ב) נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת הארבעים ותשע שמטה ושנת החמישים יובל: (יב) קדש תהיה לכם. תופסת דמיה כהקדש. יכול תצא היא לחולין, ת”ל תהיה, בהויתה תהא (שם ג; קידושין נח.): מן השדה תאכלו. על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה צריך אתה לבער מן הבית (שם ד) כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל: (יג) תשובו איש אל אחזתו. והרי כבר נאמר ושבתם איש אל

אחזתו (לעיל פסוק י) אלא לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל (ת’’כ שם ו): (יד) וכי תמכרו וגו’. לפי פשוטו כמשמעו. ועוד יש דרשה, מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך, ת”ל וכי תמכרו ממכר, לעמיתך מכור. ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך, ת”ל או קנה, מיד עמיתך (ת’’כ פרשתא ג:א): אל תונו. זו אונאת ממון (שם ד): (טו) במספר שנים אחר היובל תקנה. זהו פשוטו ליישב המקרא על אופניו. על האונאה בא להזהיר. כשתמכור או תקנה קרקע דעו כמה שנים יש עד היובל, ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה. שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, שתעמוד שתי שנים ביד הלוקחו מיום ליום, ואפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים כגון שמכרה לו בקמותיה. ושני אינו יוצא מפשוטו, כלומר, מספר שנים של תבואות ולא של שדפון ומיעוט שנים שנים (ת’’כ שם י, ערכין כט:): (טז) תרבה מקנתו. תמכרנה ביוקר: תמעיט על הזהיר כאן עמיתו. איש את תונו ולא (יז) בדמיה: תמעיט מקנתו. אונאת דברים (ת’’כ פרק ד:א) שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, ללב, דבר המסור כל יודע. הוא היודע מחשבות ויראת מאלהיך, נאמר לכך שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך (שם ב; ב“מ נח:):

ה: נ< ים ש� ע@ רב� ע וא� ש� Qנים ת ש� בתת ה� ע ש� ב� ימי ש יו לך� וה�חדש שור ל� ע� Fי ב שבע חדש ה� ה ב� ר תרוע� uשופ רת� עב� Cוהם שת ם: וקד� Fרצכ ל־א� ר בכ� ירו שופ6 עב9 Cים ת כפר ביום ה�ל־ רץ לכ� א6 אתם דרור ב� ה וקר� נ� חמשים ש� Cת ה uת שנ א[

תו יש אל־אחז� ם א בת ם וש� כ ה ל� gהי ל הוא ת; Qיה� יוב ישב5ים חמש9 Cת ה וא שנ_ ה ל יוב[ בו: ש� חתו ת� יש אל־משפ� וא9יה� עו ולא תקצרו את־ספיח ם לא תזר� כ5 ה ל� gהי ה ת; נ6 ש�ן־ ם מ כ5 ה ל� gהי וא קדש ת; ל ה י יוב[ : כ יה� Fולא תבצרו את־נזר

בו ש זאת ת� ל ה� יוב0 ת ה� dה: בשנ ת< ה תאכלו את־תבוא� ד ש� ה�נה ך� או ק� עמית Cר ל י־תמכרו ממכ� תו: וכ; יש אל־אחז� א@ר Zח נים א� ר ש� uיו: במספ ח; יש את־א� ל־תונו א9 ך� א� ד עמית5 Zמיר־ ר שני־תבואת ימכ� dך� במספ ת עמית5 ה מא[ aל תקנ יוב ה�נים ש� תו ולפי מעט ה� רבה מקנ� נים ת� ש� י ׀ רב ה� Tך: לפ ל<ך: ולא תונו ר ל< ר תבואת הוא מכ0 Zי מספ תו כ יט מקנ� מע@ ת�ם: Fי יהוה אלהיכ י אנ9 oיך� כ את� מאלה5 ר0 יש את־עמיתו וי� Tא

ר תרועה .9 Un sonido quebrado de shofar. Los Sabios — שופ�derivan que este sonido quebrado debe ser precedido y seguido de toques largos y claros [ה tekiá], de tal ,תקיע�manera que la ceremonia del Jubileo es idéntica a la de Rosh HaShaná. Además, tales toques eran acompañados por virtualmente la misma plegaria de Shemoná Esré que rezamos en Musaf de Rosh HaShaná (Rosh HaShaná 26b).

Y proclamarán emancipación. Todos los — וקראתם דרור .10siervos judíos deben ser emancipados incluso si no han tra-bajado el mínimo usual de seis años, o incluso si han optado por servir a sus señores una vez cumplidos los seis años, como se menciona en Shemot 21:5-6 (Rashi).

Para que una persona aprecie la libertad, debe valorar la libertad de los demás tanto como valora la suya propia. Así,


745 / VAIKRÁ/LEVÍTICO PARASHAT BEHAR 25 / 9 -17

cuando el pueblo de Israel libera a sus siervos a causa de su consideración por los demás, no sólo los siervos se benefi-cian, sino la nación toda (Pnei Iehoshúa). Jubileo. Debes llamarlo por tal nombre. La raíz del — יובלvocablo Iovel significa carnero, razón por la cual el nombre del año alude al sonido del cuerno de carnero o shofar que lo consagró (Rashi; Ibn Ezra).

Según Rambán, el término Iovel hace referencia a movi-miento, en el sentido de que si los siervos salen libres, todo mundo goza la libertad de desplazarse a voluntad. A su heredad. Como se estipula más adelante — אל-אחזתוen el capítulo, terrenos ancestrales que habían sido vendidos entre un Jubileo y el siguiente retornan a sus propietarios originales a la llegada del Año del Jubileo (Rashi).

El vocablo ה asir, pues ,אחז heredad, se deriva de ,אחז�quien posee tierra la tiene en sus manos. Además, la tierra lo ase a él también, en el sentido de que la persona termina por apegarse y ser leal a la tierra propia (Radak, Shorashim).שדה .12 Del campo. Como en el caso de la vegetación — מן-ה�de Shemitá, los frutos del Jubileo pueden ser consumidos sólo si hay aún producto en el campo, tanto para gente como para animales [véase antes el v. 7] (Rashi; Sifrá).14-55. Secuencia de los pasajes. A partir de este punto y hasta el final de la Sidrá, los pasajes parecen estar dis-puestos al azar. Sin embargo, Rashi (26:1) explica su se-cuencia lógica en el sentido de que la progresión de estos mandamientos de la Torá implica que si la persona deja que la avaricia le impida cumplir con las prohibiciones de la Shemitá y el Jubileo, a la larga perderá su dinero y se verá forzada a vender sus bienes muebles (v. 14). Y si a pesar de ello no hace penitencia, se verá obligada a ven-der su terreno ancestral (vs. 25-28), su casa (vs. 29-31) y finalmente a pedir prestado con interés. Y si esta sucesión ascendente de castigos no surte aún efecto, en definitiva se verá obligada a venderse como siervo a su prójimo judío (vs. 37-43), e incluso llegará al punto de venderse como esclavo a un gentil. Al final, lo que es peor, venderá su alma,

haciéndose sirviente de algún culto idólatra (vs. 47-55).עמיתך .14 ל� ממכר Cuando realices una venta a — וכי-תמכרו tu semejante. Además del significado literal en el sentido de que está prohibido estafar en los negocios, el versículo posee el significado adicional de que, al hacer negocios, se debe dar preferencia a un prójimo judío. Cuando realices una venta, o cuando realices una compra debes tratar de hacer negocios con tu semejante judío (Rashi; Sifrá). Ello es una extensión del principio general de que la persona debe tratar de ayudar a sus hermanos de cualquier manera posible. En tal sentido, debe mencionarse que la forma más elevada de caridad es ayudar a que alguien se gane el sustento de ma-nera honorable sin tener que acudir a la caridad, de manera tal que el mejor medio de ayudar a un judío menesteroso es hacer negocios con él.ל תונו No afligirá. Esta frase se refiere a la conducta en los — א�negocios: no actúen injustamente el uno con el otro.ר שנים .15 Según el número de los años. Puesto que — במספ�los campos retornan a sus propietarios originales en el Año del Jubileo, quien compra un campo en esencia ha adqui-rido el número de cosechas que producirá el mismo hasta el Jubileo. En consecuencia, si el vendedor define un precio basado en el valor de la tierra como si el comprador fuese a quedarse con ella permanentemente, estaría violando la prohibición del versículo previo en el sentido de no estafar (Rashi; Sifrá).תונו .17 No afligirá el hombre a su semejante. En el — ולא versículo 14, la misma expresión se refiere a la conducta en los negocios, mas aquí la frase hace referencia a no herir a la gente con palabras en las relaciones interpersonales. Está prohibido recordarle a la gente sus pecados pasados o avergonzarla sobre aspectos de su pasado o de su genea-logía, así como también dar un consejo que se sabe que es malo. Para que a nadie se le ocurra pensar que puede hacer ello con impunidad, suponiendo que nadie se enterará de que las intenciones fueron incorrectas, el versículo concluye diciendo temerás a tu Dios…, porque Dios conoce lo que

y serán para ti los días de siete años sabáticos cuarenta y nueve años. 9 Y harás sonar un sonido quebrado de shofar en el mes séptimo en el décimo del mes; en el Día de Expiaciones harán sonar el shofar en toda su Tierra. 10 Y santificarán el quincuagésimo año y proclama-rán emancipación en la Tierra a todos sus habitantes; Jubileo será para ustedes y harán regresar a cada hombre a su heredad, y a cada hombre a su familia harán regresar. 11 Jubileo será –el quincuagésimo año– para ustedes, no sembrarán y no cortarán lo postrero de [la cosecha de] él y no tomarán lo que habían apartado de [la cosecha de] él. 12 Pues Jubileo es, santo será para ustedes, del campo se alimentarán de su cosecha. 13 En el año del Jubileo este retornará todo hombre a su heredad.

14 Cuando realices una venta a tu semejante o realices una compra de mano de tu semejante, no afligirá el hombre a su hermano. 15 Según el número de los años posteriores al Jubileo comprarás de tu compañero; de acuerdo al número de los años de cosechas te venderá. 16 En proporción a la mayor parte de los años incrementarás su precio, y en proporción a la menor parte de los años reducirás su precio, pues el número de cosechas te vende a ti. 17 No afligirá el hombre a su semejante, y temerás de tu Dios, pues Yo soy HASHEM, su Dios.

La secuencia

de los pasajes


פרשת בהר כה / יח ־כט 746 / ספר ויקרא

תטרון י דינ� ת וי� י מ� קי� ת י� עבדון יח ות�

א רע� א� ל ע� ותיתבון תהון י� עבדון ות�ותיכלון ה אב� א רע� יט ותתן א� ן: חצ� לר�ארי ה: כ ו� ן על� חצ� ע ותיתבון לר� למשב�א שביעת� א ת� בש� ניכול א מ� תימרון א: נ� לת� ת על� א נכנוש י� ע ול� א נזר� א ל� ה�א ת� בש� לכון ברכתי ת י� קד כא ואפ�

ת לתל� א לת� על� ת י� עבד ות� א שתיתת�ה א� תמינ� א ת� ש� ת י� כב ותזרעון שנין: א ת� ד ש� א ע� תיק� א ע� לת� ותיכלון מן על�תיכלון ה לת� על� ל מע� ד ע� ה א� תשיע�חלוטין ן ל� ב� א תזד� א ל� רע� א: כג וא� תיק� ע�בין ותות� רין י� ד� ארי א רע� דילי א� ארי נתכון חס� א א� רע� י: כד ובכל א� מ� תון קד� א�ן סכ� א: כה ארי יתמ� רע� א תתנון לא� נ� פרק�ריקה פ� וייתי נתה חס� מא� בן ויז� חוך א�ר ת זביני אחוהי: כו וגב� ריב לה ויפרוק י� דק�ח שכ� דבק ידה וי� ריק ות� א יהי לה פ� ארי ל�ת שני זבינוהי שב י� נה: כז ויח� ת פרק� כמס�בין לה ויתוב ר די ז� א לגב� ר� ת מות� תב י� וי�ת ח ידה כמס� שכ� א ת� נתה: כח ואם ל� חס� לא�תה ן י� א דזב� תיב לה ויהי זבינוהי ביד� דא�א ויתוב א ויפוק ביובל� א דיובל� ת� ד ש� ע�ב בן בית מות� ר ארי יז� נתה: כט וגב� חס� לא�ם ד משל� נה ע� א שור ותהי פרק� קפ� א מ� רת� ק�נה: ן תהא פרק� ן בעד� א דזבינוהי עד� ת� ש�

יח

יט שלישי

כ [שני]

כא

כב

כג

כד

כה רביעי

כו

כז

כח

כט חמישי

[שלישי]

רש“י

(יח) וישבתם על הארץ לבטח. שבעון שמטה ישראל גולים, שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, והרצת את שבתותיה (להלן כו:לד) ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמטות שבטלו היו (דברי הימים ב לו:כא): (יט) ונתנה הארץ וגו’ וישבתם לבטח עליה. שלא תדאגו משנת בצורת: ואכלתם לשבע. אף בתוך (כ) ולא נאסף. (ת’’כ שם ד; שם בחוקותי פרק א:ז): המעים תהא בו ברכה אל הבית: את תבואתנו. כגון יין ופירות האילן וספיחין הבאים מאליהם: (כא) שיזרעו ולשמינית, ולשביעית ר”ה, ועד מניסן הששית, לקצת השנים. לשלש בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן: (כב) עד השנה התשיעית. עד חג הסכות של תשיעית שהוא עת בוא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות ובתשרי הוא עת האסיף לבית. ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים שתי קרקע מעבודת בטלין שהן השביעית, השמטה שלפני בששית שנים, רצופות, השביעת והיובל. ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כולן: (כג) והארץ לא תמכר. ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא הלוקח כובשה (ת“כ ד:ח): לצמתת. לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית: כי לי הארץ. אל תרע עינך ועבד עברי, לרבות בתים (כד) ובכל ארץ אחזתכם. (שם) שאינה שלך: בה ולפי פשוטו סמוך לפרשה שלאחריו, (כא.). ודבר זה מפורש בקידושין בפרק א’ שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול

לעכב: (כה) כי ימוך אחיך ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני (ת’’כ פרק ה:א): מאחזתו. ולא כולה, למדה תורה דרך ארץ שישייר שדה לעצמו (שם): וגאל את ממכר אחיו. ואין הלוקח יכול לעכב: (כו) ואיש כי לא יהיה לו גואל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו (שם ב): (כז) וחשב את שני ממכרו. כמה שנים היו עד היובל כך וכך, בכמה מכרתיה לך בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה, אכלת אותה שלש שנים או ארבע, בדמי והשיב את העודף. וזהו: וטול את השאר. הוצא את דמיהן מן החשבון המוכר הזה לאיש אשר מכר לו. ללוקח: ויתנם המקח על האכילה שאכלה, שבא לגאלה (ת“כ שם ג; ערכין ל.): (כח) [די השיב לו. מכאן שאינו גואל לחצאין (ת’’כ שם ה; ערכין שם, ל:):] עד שנת היובל. שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום שהיובל משמט בתחלתו (ת’’כ שם ז): (כט) בית מושב עיר חומה. בית בתוך עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון (שם פרשתא ד:א; ערכין לב.): והיתה גאלתו. לפי שנא’ בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה, ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הוצרך לפרש בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה: והיתה גאלתו. של בית: ימים. ימי שנה שלימה קרוים ימים וכן תשב הנערה אתנו ימים [וגו’] (בראשית כד:נה):

ם gעשית Cו תשמרו י dט ואת־משפ� י את־חקת� עשיתם Cוה רץ פרי� א� ה ה� Eתנ ח: ונ< ט� Fב רץ ל� א6 ל־ה� בתם ע� יש� ם ו; Wאתתאמרו י Tוכ : יה� Fל ע� ח ט� aב ל� בתם יש� ו; ע שב� ל� ם aלת אכ� Cואסף Fנ ולא ע נזר� לא ן ה ת שביע� ה� ה נ= ש� ב� ל Yה־נאכ מ�ית שש� ה ה� נ6 ש� ם ב� כ תי ל� יתי את־ברכ� תנו: וצו~ את־תבוא�ת א ם עת וזר� ים: נ; ש� ה� לשלש ה תבוא� את־ה� ת ש� וע�ד Zע ן Wש י� ה תבוא= מן־ה� ם aלת אכ� Cו ת שמינ ה� ה נ= ש� ה�ן: ש< י� תאכלו ה ת� תבוא� ד־בוא ע� ת תשיע ה� ה נ= ש� ה� ׀ ים rי־גר כ; רץ Wא ה� י כי־ל@ ת לצמת כר תמ� לא רץ א� וה�ה גאל6 ם תכ5 אחז� רץ gא ובכל י: ד; עמ� ם aת א� ים oב ותוש�א Eתו וב ר מאחז� Yכ יך� ומ� ח מוך א� י־י� רץ: כ; א< תתנו ל�י לא oיש כ יו: וא ח; ר א� dת ממכ ל א0 א� יו וג� רב אל� ק� גאלו ה�ב וחש� תו: גאל� י Qכד א צ6 ומ� דו י� ה יג� Tוהש ל eגא היה־לו י;ר־לו כ� ר מ< gיש אש א@ ף ל� עד רו והשיב את־ה= י ממכ� את־שנ[ה י= וה� יב לו Tש דו די ה� ה י� צא� ם לא־מ< תו: וא אחז� Cב ל וש6ב ל וש6 יב א ב� צ� ל וי� eיוב ת ה� Zד שנ Yה אתו ע gקנ ד ה� רו בי� ממכ�ה יר חומ� Tב ע י־ימכר בית־מוש� יש כ; תו: וא אחז� Cלתו: היה גאל� ים ת; מ@ רו י� ת ממכ� Zד־תם שנ תו ע� ה גאל� ית� וה<

verdaderamente hay en el corazón del hombre (Rashi; Bava Metzía 58b).

Los Sabios (ibíd.) enseñan que es peor herir a alguien en lo personal que financieramente, debido a que retornar dinero es posible, mas la vergüenza tiende a permanecer aún luego de las debidas disculpas. Por este motivo, quien avergüenza

a su prójimo en público es considerado un asesino, de quien se dice que no sale del Guehinom, infierno.י .18 י . . . משפט� -Mis decretos… Mis leyes. La Torá ex — חקת�horta a Israel a observar las leyes citadas de Shemitá y Iovel. Los preceptos agrícolas son referidos aquí como חקים, decre-tos no fundamentados en la lógica humana, en tanto que los



preceptos sobre fraude, emancipación de siervos y retorno de las tierras ancestrales son denominados טים ,leyes ,משפ�que pueden ser comprendidas instantáneamente [pues es lógico y justo que la gente sea equitativa y que la libertad y la propiedad no se pierdan para siempre] (Rambán).

ח ל-הארץ לבט� בתם ע� residirán en la Tierra en [Entonces] — ויש�seguridad. Dejar de observar las leyes de Shemitá y Iovel es causa de exilio (Avot 5:9).

ח .19 לבט� בתם Y residirán en seguridad. Esta es una — ויש�repetición idéntica de una frase en el versículo precedente. Ahí, se aseguró a Israel que a cambio de la observancia de la Shemitá no serían exilados. Aquí, Dios brinda la seguri-dad de que quienes dejen su tierra sin cultivar no sufrirán de hambruna (Rashi) viéndose forzados a viajar al extranjero a comprar alimentos (Rambán; Sforno).

Y si dicen. El versículo previo promete que — וכי תאמרו .20cualquier alimento que tengan bastará, gracias a la bendición de Dios; mas si carecen de fe para confiar en ello y preguntan cómo es posible que una cosecha baste para tanto tiempo, Dios promete decretarles Sus bendiciones a tal punto que la prosperidad sea tan evidente que les tranquilice (Sforno).

Jazón Ish explica que la Torá no pretende garantizar que todos prosperarán y estarán bien alimentados a pesar de las restricciones de la Shemitá. Sino, más bien, el versículo le asegura a Israel que, a diferencia de quienes sólo ven las leyes naturales, no será un proceso automático que quienes no trabajen no tendrán alimentos, pues habrá una bendición general sobre el pueblo de Israel que observa estas leyes. Mas, como suele ser el caso, habrá individuos cuyos peca-dos pueden hacerlos indignos de tal bendición, y asimismo alguna gente puede sufrir debido a las acciones de sus veci-nos (Jazón Ish, Sheviit 18:4).

שנים .21 ה� Por los tres años. La cosecha del sexto — לשלש año bastará para abarcar ciertos períodos de tres años ca-lendáricos: el sexto año desde Nisán hasta el final de este,

todo el séptimo año y por lo menos hasta Nisán del octavo año, cuando la nueva cosecha de invierno habrá crecido del todo (Rashi).

23-34. Rescate de la tierra. Como hicimos notar ante-riormente (vs. 14-15), un campo ancestral sólo puede ser vendido por el número de cosechas que dará hasta el Año del Jubileo, cuando retorna a su dueño original. El pasaje siguiente impone a los parientes de un vendedor empobre-cido la responsabilidad de rescatar ese terreno incluso antes de ello y retornarlo a su dueño original. Siempre y cuando la familia pueda ofrecer suficiente dinero para pagar un precio justo por tal campo, el comprador está obligado a vendér-selo. Esta ley es una expresión más del principio de que la tierra pertenece a Dios y no puede ser vendida a perpetui-dad, como empieza diciendo el pasaje: pues peregrinos y residentes son ustedes ante Mí.

-Si se empobreciera… parte de su here — ימוך . . . מאחזתו .25dad. Nadie debe vender su terreno ancestral a menos que se haya empobrecido, e incluso en tal caso debe intentar no venderlo todo (Rashi; Sifrá).

ב .27 Calculará. Por ejemplo, si lo compró cuando — וחש�faltaban diez cosechas antes del Jubileo, entonces cada co-secha vale un décimo del precio de compra (Rashi).

ב עיר חומה .29 -Una casa de residencia en una ciu — בית-מוש�dad amurallada. El versículo se refiere a una casa en una ciudad amurallada desde los días de Iehoshúa. La ley apli-cable a este rescate es casi diametralmente opuesta a la de un campo o una casa en una ciudad abierta. Mientras que un campo no puede ser rescatado durante los primeros dos años mas sí puede serlo en cualquier momento posterior, en tanto que una casa en una ciudad abierta puede ser resca-tada inmediatamente, una casa en una ciudad amurallada sólo puede ser rescatada hasta el primer aniversario de la venta. A partir de ese momento se convierte en propiedad del comprador a perpetuidad (Rashi; Sifrá).

18 Y cumplirán Mis decretos, y Mis leyes guardarán y las cumplirán; y [entonces] residirán en la Tierra en seguridad. 19 Y dará la Tierra su fruto, y comerán hasta la saciedad y residirán en seguridad en ella. 20 Y si dicen; ‘¿Qué comeremos en el año séptimo? Pues he aquí que no sembraremos y no recolectaremos nuestra cosecha’, 21 decretaré Mi bendición para ustedes en el año sexto y brindará cosecha por los tres años. 22 Y sembrarán en el año octavo, mas comerán de la cosecha antigua; hasta el año noveno, hasta que llegue su cosecha comerán de la antigua.

23 La tierra no venderán en perpetuidad, porque Mía es la Tierra, pues peregrinos y residen-tes son ustedes ante Mí. 24 Y en toda la tierra de su heredad, redención dispondrán para la tierra. 25 Si se empobreciera tu hermano y vendiera parte de su heredad, vendrá su redentor más cercano y rescatará la venta de su hermano. 26 Y si un hombre no tiene redentor mas cuenta con medios y halla lo suficiente para rescatar, 27 calculará los años de su venta y regresará el resto al hombre al que se lo había vendido, y retornará a su heredad. 28 Mas si no hallara los suficientes medios para pagarle, entonces permanecerá su venta en posesión de su comprador hasta el año del Jubileo, y saldrá en el Jubileo retornando a su heredad.

29 Si un hombre vendiera una casa de residencia en una ciudad amurallada, podrá te-ner lugar su rescate hasta el final del año de su venta, tal será el período de su rescate.

Rescate de la tierra


פרשת בהר כה / ל ־לז 748 / ספר ויקרא

א ת� ם לה ש� ד משל� ק ע� ר� א יתפ� ל ואם ל�

א די לה רת� א די בק� א ויקום בית� שלמת�רוהי לד� תה י� ן לדזב� חלוטין ל� א שור�די א י� צח� פ� תי לא וב� א: ביובל� יפוק א ל�ל ף שורין סחור סחור ע� ק� לית להון מ�לה תהי א נ� פרק� ב ש� יתח� א רע� א� ל חק�תי קרוי אי ב� א יפוק: לב וקרוי ליו� וביובל�אי: לליו� תהי ם ל� ע� ן פרק� נתהון חס� א�א אי ויפוק זבין בית� לג ודי יפרוק מן ליו�

תי ב� ארי א ביובל� נתה חס� דא� א רת� וק�בני בגו נתהון חס� א� היא אי ליו� קרוי ן ב� א יזד� ח קרויהון ל� ל רו� חק� אל: לד ו� ישר�ארי לה ו� להון: ם הוא ל� ע� ת נ� חס� א� ארי תקף ך ות� חוך ותמוט ידה עמ� ן א� סכ� יתמ�ב) ויחי ב (נ’’א ידור ויתות� ר ותות� י� בה ד�א א ורבית� ב מנה חבולי� א תס� ך: לו ל� עמ�ת לז י� ך: חוך עמ� ויחי א� ך ה� ל מאל� ותדח�א א וברבית� א תתן לה בחבולי� ך ל� ספ� כ�

ל

°לו ק’

לא

לב

לג

לד

לה

לו

לז

רש“י(ל) וקם הבית וגו’ לצמיתת. יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה: [אשר לא חמה. לו קרינן. אמרו רבותינו ז”ל אע”פ שאין לו עכשיו הואיל והיתה לו קודם לכן (ערכין שם; ת’’כ שם ז) ועיר נקבה היא והוצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים תקנו לו במסורת, זה נופל על זה]: לא יצא ביבל. אמר רב ספרא אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא (ערכין לא:): (לא) ובתי החצרים. כתרגומו פצחין [ס“א פצחיא] עיירות פתוחות מאין חומה, והרבה יש בספר יהושע (פרקים יג־יט) הערים וחצריהם. בחצריהם ובטירותם (בראשית ויוצאין כה:טז): על שדה הארץ יחשב. הרי הן כשדות, שנגאלין עד היובל, ביובל לבעלים אם לא נגאלו (ת“כ פרק ו:ב־ג; ערכין לג.): גאלה תהיה לו. מיד אם ירצה. ובזה יפה כחו מכח שדות, שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים שנתנו עיר ושמנה ארבעים הלוים. וערי (לב) בחנם: יצא. וביובל (שם): להם: גאלת עולם. גואל מיד ואפילו לפני שתי שנים. אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה, גואלין לעולם ואינו חלוט לסוף שנה (ת“כ שם ד־ה; ערכין שם): (לג) ואשר יגאל מן הלוים. ואם יקנה בית או עיר מהם: ויצא ביבל. אותו ממכר של בית או של עיר וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל, וגאולה זו לשון מכירה. דבר אחר לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים, יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה

מלוי יהיה חלוט ת”ל ואשר יגאל מן הלוים, אף הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם (ת’’כ שם ו; ערכין שם): ויצא ממכר בית. הרי זו מצוה אחרת, ואם לא גאלה יוצאה ביובל, ואינו נחלט לסוף [שנה] כבית של ישראל (ת“כ שם ז; ערכין לג.): כי בתי ערי הלוים היא אחזתם. לא היה להם נחלת שדות וכרמים אלא ערים ויש להם גאולה כשדות, כדי לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות שלא תופקע נחלתם מהם (ת“כ שם ח): (לד) ושדה מגרש עריהם לא ימכר. מכר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גזבר, אינה יוצאה לכהנים ביובל כמו שנאמר בישראל ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד (להלן כז:כ) אבל בן לוי גואל לעולם (ת’’כ שם ה,ט): (לה) והחזקת בו. אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור. עודהו על החמור [ס“א במקומו], אחד תופס בו ומעמידו. נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו (שם פרשתא ה:א): גר ותושב. אף אם הוא גר או תושב. ואיזהו תושב, כל שקבל עליו שלא לעבוד ע”ז ואוכל לאוין ולעבור עליו בשני שווינהו רבנן חד (לו) [נשך ותרבית. (שם): נבלות (ב’’מ ס:):] ויראת מאלהיך. לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלהיך. או התולה מעותיו בנכרי כדי להלוותם לישראל ברבית הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מאלהיך (שם נח:):

ית ב� ם ה� ק� ה ו ה תמימ� נ= ד־מלאת לו ש� ל ע� א ם לא־יג� Tואאתו קנה ל� צמיתת ל� ה חמ� אשר־°לא יר ע אשר־ב�ם ה{ ר אין־ל� ים אש חצר Cי ה ת[ יבל: וב� א ב� יו לא יצ0 Wלדרתהיה־לו ת; ה גאל� ב eש יח� רץ א6 ה� ה Qל־שד ע� יב ב ס� ה חמ�ם ת עול6 dם גאל Wת י אחז� ר[ י ע� ת0 לוים ב� רי ה� ל יצא: וע� יב0 וב�ית ר־ב_ א ממכ� צ� לוים וי� ל מן־ה� ר יגא� אש{ Cם: ו לוי; היה ל� ת;ם ת� אחז� וא ה לוים ה� י ר[ ע� י ת ב� י Tכ ל eיב ב� תו אחז� יר וע9ר eכ ימ� לא ם aריה ע< ש dמגר ה bושד אל: ישר� י Qבנ בתוך יך� ח מוך א� י־י� ם: וכ; Fה ם הוא ל� iת עול dי־אחז כ;ך: עמ< י Yח ו� ב iותוש ר ג� בו קת� Zחז Fוה ך Wעמ דו י� ה ט� Dומי Qוח יך� מאלה5 את� ר0 וי� ית רב ות� שך gנ מאתו ח ל־תק� א�ית רב@ ובמ� שך בנ5 לו ן Qלא־תת ספך� את־כ� ך: עמ< יך� ח@ א�

32-34. Ciudades levíticas. Los levitas no recibieron provin-cias, a diferencia de las demás tribus, sino se les concedie-ron cuarenta y ocho poblados dispersos en el país, cada uno de los cuales estaba rodeado por una extensión de terreno abierto de dos mil codos de ancho (véase Bamidbar 35: 1-8). Las leyes siguientes aplican a ventas tanto de casas como de campos abiertos en las ciudades levíticas, ya sea que las propiedades en cuestión perteneciesen a levitas o hubieran sido legadas a un israelita por un ancestro levita (Rambam, Hiljot Shemitá VeIovel 13:8-9).

ת עולם .32 Derecho de rescate perpetuo. Toda parte de — גאל�una propiedad levítica puede ser rescatada ya sea de inme-diato o años después, ya sea una casa o un campo, o que la ciudad sea amurallada o abierta (Rashi; Sifrá).

לוים .33 מן-ה� ל יגא� אשר .Y lo que se compre de los levitas — ו�Aunque el vocablo ל suele connotar rescatará, el mismo יגא�puede también significar comprará, y tal es el sentido en el que está empleado en nuestro versículo (Rashi). Son su heredad. Puesto que la única heredad — הוא אחזתםde los levitas en Éretz Israel son sus ciudades y el área cir-cundante, no pueden ser permanentemente privados de ninguna parte de su propiedad (Rashi). No podrá ser vendido. El sentido del versículo — לא ימכר .34no es que los campos no pueden ser vendidos en lo absolu-to, ya que sí es posible hacerlo. Más bien, ello significa que tal propiedad levítica retorna a su dueño original en todos los casos, incluso en los que un israelita perdería su propie-dad. Existen dos maneras a partir de las cuales un israelita



perdería su derecho sobre tal propiedad para siempre: a) si consagró un campo al tesoro del Templo y no lo rescató; b) si consagró su campo al tesoro del Templo y el tesore-ro del Templo lo vendió antes de que el dueño original o sus parientes lo rescatasen. En ambos casos el campo no retornaría a un dueño israelita en el Año del Jubileo, sino sería dividido entre los Cohanim cuando llegase el Iovel (27:20-21). Empero, los campos levíticos son una excep-ción a esta regla, pues siempre retornan en el Iovel (Rashi; Sifrá).

35-38. Prevención de la pobreza. Rambam dictamina que la variedad más elevada de la caridad es adelantarse a ayudar a alguien antes de que empobrezca. Ello incluye ofrecerle un préstamo, darle empleo, invertir en sus negocios o cualquier otra forma de asistencia que impida que caiga en la pobre-za. La base de este principio es el mandamiento en nuestro pasaje: lo afirmarás (Hiljot Matanot Aniim 10:7).

אחיך .35 Si se empobreciera tu hermano. Un — וכי-ימוך judío ha empezado a sufrir reveses económicos, mas aún no ha descendido a la pobreza. Es tu responsabilidad re-tardar este declive y ayudarlo a recobrar su prosperidad. El versículo se refiere a él como, חיך� tu hermano, un término ,א�más fraternal que עמיתך�, tu semejante (literalmente, uno de tu pueblo).

La enseñanza citada por Rashi es fundamental tanto para la vida del individuo como para la nación, porque es mucho más difícil que alguien se sobreponga a una ban-carrota de lo que sería ayudarlo antes de que su negocio falle. No obstante, como los pasajes siguientes muestran, no importa cuánto caiga una persona, sus hermanos judíos tienen la responsabilidad de ayudarlo. Lo mismo sucede en la vida de la nación pues, a pesar de que Israel ha sufrido y sufre incontables tropiezos en su historia, ninguno de ellos debe ser causa de desesperación. Cuando las fortunas de la nación decaen en una parte del mundo, los judíos en paí-ses más estables deben tomar la iniciativa de ayudar. Así, cuando todo parece estar perdido, en realidad no lo está. De la misma manera que Dios hizo mundos y los destruyó

(Bereshit Rabá 3:9), así la nación judía ha sufrido derrotas atroces, mas siempre empieza de nuevo y persevera (Rabí Iosef Dov Soloveitchik).-En tu proximidad [literalmente, contigo]… con — עמך . . . עמךtigo. El versículo enfatiza por partida doble que debes consi-derar su situación como si estuviese sucediendo contigo, no como algo ajeno a tu propio bienestar. Ambas expresiones hacen hincapié en la importancia de que todos sientan la responsabilidad de ayudarlo.קת בו Lo afirmarás. No esperes hasta que llegue a la — והחז�pobreza, pues cuando la carga de un burro empieza a resba-lársele del lomo, incluso un solo hombre puede enderezarla e impedir que el burro trastabille. En cambio, una vez que cayó, incluso cinco personas no pueden volver a ponerlo de pie (Rashi; Sifrá). Prosélito o residente. En la acepción presente, un — גר ותושבprosélito es alguien que ha aceptado todos los mandamien-tos convirtiéndose en hijo de Israel [גר צדק]. Un residente es un gentil que ha aceptado los siete mandamientos de Noaj ב] ל שקבל ,Como lo expresaron los Sabios .[גר תוש� ב? כ� איזהו תוש�ה ואוכל נבלות ר� ה ז� עבוד עבוד� יו שלא ל� ל� ?Quién es un residente¿ ,ע�Alguien que asumió no practicar la idolatría, pero que come aún alimentos no kasher (Rashi; Sifrá).רבית .36 ות� Interés e incremento. Estos dos términos — נשך son sinónimos. Esto significa que, en efecto, la prohibición contra cobrar y pagar interés está mencionada dos veces, de manera tal que quienes sobrecargan interés o lo pagan transgreden dos mandamientos (Rashi; Sifrá).

Kli Iakar sugiere que el vocablo נשך, interés, deriva de la misma raíz que ה mordedura, y describe lo que le pasa ,נשיכ�a quien pidió un préstamo, pues tal transacción muerde sus fondos. La palabra רבית -incremento, en tanto, descri ,מ�be lo que le sucede al prestamista, cuya fortuna recibe un incremento.-Temerás a tu Dios. Sin este temor, sería di — ויראת מאלהיךfícil restringir a quienes quieren sobrecargar interés, porque parecería razonable recibir algo a cambio del uso ajeno del dinero propio.

30 Mas si no es rescatada hasta que se cumpla un año entero, pasará la casa, que está en la ciudad que posee muralla, en perpetuidad a su comprador, [siendo suya] para sus genera-ciones; no saldrá en el Jubileo. 31 Pero casas en ciudades abiertas, que no tienen muralla a su alrededor, como campo abierto de la tierra serán consideradas, rescate tendrá[n]; y en el Jubileo saldrá[n].

32 En las ciudades de los levitas, respecto de las casas en las ciudades de su heredad, un derecho de rescate perpetuo tendrán los levitas. 33 Y lo que se compre de los levitas saldrá –ya sea una casa que ha sido vendida o una ciudad en heredad– en el Jubileo, porque las casas de las ciudades de los levitas son su heredad entre los Hijos de Israel. 34 Mas el campo del terreno abierto de sus ciudades no podrá ser vendido, pues heredad eterna es para ellos.

35 Si se empobreciera tu hermano y carece de medios en tu proximidad, lo afirmarás, sea prosélito o residente, para que pueda vivir contigo. 36 No tomes de él interés e incremento, teme-rás a tu Dios; y vivirá tu hermano contigo. 37 Tu dinero no le darás en interés, y en incremento

Las ciudades levíticas

Preven-ción de la

pobreza


פרשת בהר כה / לח ־מח 750 / ספר ויקרא

הכון די א יי� אל� ך: לח אנ� א תתן מיכל� ל�ן ים למת� א דמצר� רע� תכון מא� פקית י� א�לכון למהוי ן ע� דכנ� א רע� א� ת י� לכון ך עמ� חוך א� ן סכ� יתמ� ארי לט ו� ה: לאל�בדין: ן ע� לח� ח בה פ� א תפל� ך ל� ן ל� ב� ויזד�א ת� ד ש� ך ע� א יהי עמ� ב� א כתות� אגיר� מ כ�

ך הוא ך: מא ויפוק מעמ� ח עמ� א יפל� דיובל�ת נ� חס� רעיתה ולא� ובנוהי עמה ויתוב לז�די אנון י בד� ע� מב ארי יתוב: תוהי ה� אב�א ל� ים דמצר� א רע� מא� תהון י� פקית א�ח בה א תפל� בדין: מג ל� זביני ע� בנון יזד�ך מת� ך וא� בד� ך: מד וע� ה� ל מאל� שיו ותדח� בק�ניכון חר� א די בס� י� ממ� ך מן ע� די יהון ל�ף מה וא� ן: מה� וא� בדין ע� תקנון מנהון עמכון ירין דד� א י� רל� ע� א י� ב� מבני תות�עמכון די רעיתהון ומז� תקנון מנהון לכון ויהון רעכון בא� אתילידו די לבניכון תהון י� חסנון מו ות� א: נ� חס� לא�בהון ם ל� לע� א נ� חס� ת א� למיר� תריכון ב�ר גב� אל ישר� בני ובאחיכון תפלחון ארי שיו: מז ו� ח בה בק� א תפל� אחוהי ל� ב�ן סכ� ויתמ� ך עמ� ב ותות� רל ע� ד י� דבק ת�ך עמ� ב ותות� ר י� לד� ן ב� ויזד� עמה חוך א�ן ב� ר דיזד� ת� א: מח ב� רעית גיור� י ז� רמ� או לא�ד מאחוהי יפרקנה: א תהי לה ח� נ� פרק�

לח

לט ששי

מ [רביעי]

מא

מב

מג

מד

מה

מו

*ב’ טעמים

מז שביעי

מח

רש“י(לח) אשר הוצאתי וגו’. והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם (שם סא:). דבר אחר, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. על מנת שתקבלו עליכם מצותי (ת’’כ שם ג) מצותי: שתקבלו בשכר כנען. לתת לכם את ארץ עליכם: כבדות הן אפילו היוצא וכל לאלהים, לו אני ישראל בארץ הדר שכל לאלהים. לכם להיות של עבודה (לט) עבודת עבד. (ת’’כ שם ד; כתובות קי:): ממנה כעובד ע”ז גנאי שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו (ת“כ פרק ז:ב): (מ) כשכיר כתושב. עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים התנהג בו: עד שנת היובל. אם פגע בו יובל לפני שש שנים היובל מוציאו (שם ד): (מא) הוא ובניו עמו. אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו (שם ג; קידושין כב.): ואל יג.): מכות ד; שם (ת“כ בכך לזלזלו ואין אבותיו כבוד אל אבותיו. אחזת אחזת. חזקת (שם): (מב) כי עבדי הם. שטרי קודם (ת’’כ פרשתא ו:א): לא אבן על יעמידנו ולא למכור, עבד יש כאן בהכרזה, ימכרו ממכרת עבד. לענותו. כדי לצורך שלא מלאכה בפרך. בו תרדה לא (מג) (שם): הלקח עד הגפן תחת עדור צריך, אינו והוא הזה הכוס את לי החם לו תאמר אל שאבוא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא

(מד) ועבדך ב): (שם ויראת נאמר לכך ללב, לצורך, הרי הדבר הזה מסור ואמתך אשר יהיו לך. אם תאמר אם כן במה אשתמש (שם ג) [בעבדי איני מושל, בז’ אומות איני נוחל, שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה (דברים כ:טז) אלא מי ישמשני]: מאת הגוים. הם יהיו לך לעבדים: אשר סביבתיכם. ולא שבתוך גבול ארצכם (ת“כ שם) שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה: (מה) להם, וילדו בארצכם נשים לישא מסביבותיכם שבאו התושבים. מבני וגם הבן הולך אחר האב ואינו בכלל לא תחיה אלא אתה מותר לקנותו בעבד (שם ד; קידושין סז:): מהם תקנו. אותם תקנו: (מו) והתנחלתם אתם לבניכם. החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם. ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, והתחזקתם: כמו והתנחלתם לבניכם. אותם והנחלתם לכתוב לו היה שא”כ [איש באחיו. להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך:] (מז) יד גר ותושב. גר והוא תושב, כתרגומו ערל [ו]תותב, וסופו מוכיח, ונמכר לגר תושב: וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לו שיעשיר דבוקו עמך (ת’’כ פרק ח:א): ומך אחיך עמו. מי גרם לו שימוך דבוקו עמו ע”י שלמד ממעשיו הנמכר זה לעקר אומר כשהוא כוכבים, עובד הוא זה גר. משפחת (שם): לעבודה זרה עצמה (שם; ב“ק קיג:) להיות לה שמש, ולא לאלהות אלא לחטוב עצים ולשאוב מים: (מח) גאולה תהי’ לו. מיד, אל תניחהו שיטמע (ת“כ שם):

אתי Qאשר־הוצ ם אלהיכ יהוה י אנ : ך� Fכל א� ן Qלא־תתהיות ן ל; ע� רץ כנ� gכם את־א ת ל� ת4 ים ל� Wרץ מצר gם מא aאתכך Wר־ל ך ונמכ� יך� עמ6 oח מוך א� י־י� ים: וכ; ם לאלה; aכ ל�ך Wה עמ gהי ב י; יר כתוש6 כ9 בד: כש� ת ע< עבד בו עבד� Cלא־תיו עמו נ= ך הוא וב� א מעמ� צ� ך: וי� עבד עמ< Cל י יב0 ת ה� dד־שנ ע�י Zד י־עב� שוב: כ; יו י� ת אבת6 dחתו ואל־אחז ב אל־משפ� וש�כרו ימ< לא ים Wמצר רץ gמא ם את6 אתי Qאשר־הוצ ם ה : יך� Fמאלה את� ר0 וי� רך Wבפ בו לא־תרדה בד: ממכרת ע<אשר גוים ה� ת מא[ ך Wהיו־ל י; ר gאש תך� אמ< Cו בדך� וע�ים ב תוש� ם מבני ה� ג� ה: ו מ< ם מהם תקנו עבד וא� סביבתיכם כ עמ� ר gאש ם חת� וממשפ� תקנו ם gמה כם עמ� ים ר~ ג� ה�ם לת ח� Cה: והתנ אחז< Cם ל aכ יו ל� ם וה� רצכ5 ידו בא� אשר הול@ם gה ב� ם לעל6 ה אחז� שת gר ל� חריכם Cא ם לבניכ{ ם את�יו לא־תרדה ח יש בא� Tאל א ם בני־ישר� חיכ{ עבדו *ובא� Cתך Dך ומ ב עמ� ר ותוש� ד ג4 Zיג י ש י ת� Tרך: וכ בו בפ<ת ח� dקר משפ ך או לע0 ב עמ� ר תוש� ר לג4 יך� עמו ונמכ� ח@ א�נו: Fל יו יגא� ד מאח6 Dהיה־לו אח ה ת; ר גאל6 י נמכ� חר[ Cגר: א

.Que los sacó de la tierra de Egipto — אשר-הוצאתי אתכם .38De la misma manera que en Egipto Dios diferenció entre los primogénitos y quienes no lo eran, así sabrá si alguien ha so-brecargado interés indebidamente, sin importar cómo haya tratado de blanquear la transacción. Otra forma de interpre-tar este pasaje es que Dios nos liberó de Egipto para que aceptásemos todos Sus mandamientos, incluso los difíciles,

como la prohibición contra el cobro de interés (Rashi; Sifrá).39-43. El ‘siervo’ judío de un judío. Aunque la Torá conce-dió a los varones judíos la posibilidad de venderse en labor a otros judíos, ello no representa esclavitud en el sentido usual de la palabra. Quienes se venden no pierden su con-dición en la comunidad religiosa o cívica, y en un solo caso están exentos de un mandamiento: en circunstancias muy



acotadas, sus dueños pueden juntarlos con siervas gentiles con fines de procreación (véase Shemot 21:4). En vez de ‘esclavos’, son más bien ‘peones’, quienes durante un pe-ríodo de tiempo determinado no son libres de renunciar a su empleo, mas cuyos señores deben tratarlos con tal delica-deza y consideración que los Sabios dijeron sobre ellos que “quien adquiere un siervo, está adquiriendo un señor sobre sí” (Kidushín 20a).

ת עבד .39 עבד בו עבד� No lo hagas trabajar en labores — לא-ת�de esclavo. No le asignes la clase de labor humillante que sólo se le asignaría a un esclavo, como hacerlo que traiga artículos personales del amo a un baño público o que calce los pies de su amo. Más bien, debe ser asignado a trabajos que requieren de mano de obra calificada o a labores del campo, así como se haría con asalariados (Rashi; Sifrá).

ובניו .41 Él y sus hijos. Bajo ninguna circunstancia — הוא los hijos judíos de un siervo judío pertenecen a su amo, e incluso los nacidos de su esposa judía durante su período de servidumbre son libres. Lo que el versículo nos enseña es que durante los años de servidumbre, el amo de dicho siervo es responsable de la manutención de la familia de este. Es esta dependencia del amo lo que él y sus hijos dejan cuando finalizan los años de servidumbre (Rashi; Sifrá).

י הם . . . לא ימכרו ממכרת עבד .42 -Mis siervos son…no se — עבד�rán vendidos a la manera de los esclavos. Puesto que el judío sólo pertenece a Dios, es sacrilegio venderlo en una subasta al mejor postor (Rashi; Sifrá); más bien, debe ser vendido discretamente y con dignidad (Rambam, Hiljot Avadim 1:5).

No lo subyugarás. Aunque un judío que se — לא-תרדה בו .43vende como siervo merece ser sometido a la ignominia de tener un amo sobre sí, de todas maneras sigue siendo siervo de Dios y no puede venderse del todo [es debido a ello que el versículo acota el dominio que puede ejercer el amo sobre él] (Sforno). No busques quebrantar el cuerpo y el espíritu del siervo judío ordenándole que realice tareas difíciles que

no sirven a propósito alguno, como decirle que ponga agua a calentar cuando no hay necesidad de ella, o darle tareas cuya duración no está claramente circunscrita, diciéndole por ejemplo: “Continúa cavando alrededor de este árbol hasta que yo regrese” (Rashi; Sifrá). Rambam elabora que está prohibido hacerlo trabajar meramente para ‘mantenerlo ocupado’ (Hiljot Avadim 1:6).44-46. Siervos gentiles. Habiendo dicho que los derechos de un señor sobre sus siervos judíos están severamente limi-tados, la Torá afirma que sí es posible adquirir esclavos de las naciones circunvecinas. Tales esclavos efectivamente se convierten en propiedad de sus dueños.47-55. Judíos que pertenecen a dueños gentiles. La peor degradación es que un judío sea vendido como esclavo de un residente gentil de Éretz Israel. En tal lamentable caso, la Torá impone a sus parientes la responsabilidad de redimirlo, mas deben hacerlo sin privar a su dueño de los legítimos derechos de propiedad que le asisten. A un residente que habita contigo. Este — גר ותושב עמך .47es un gentil que ha asumido observar las siete leyes de Noaj, y a quien por ello se le permite residir en Éretz Israel.גר ת ח� משפ� .A un ídolo de una familia de residentes — לעקר El judío se vendió para ser un sirviente de baja categoría de un templo, como por ejemplo leñador o aguatero (Rashi; Kidushín 20a).ר .48 חרי נמכ� Después de haber sido vendido. El hecho de — א�que un judío se vendiese a un gentil fue del todo reprocha-ble, y sus hermanos pueden sentir que ha perdido el derecho de que se apiaden de él, mas la Torá discrepa de ello. Incluso después de haber sido vendido se nos ordena que lo redima-mos (Sforno).תהיה-לו Redención tendrá. Tal y como el pasaje lo — גאלה indica más adelante, un judío que pertenece a un gentil está obligado a trabajar hasta el Año del Jubileo, cuando sale libre en virtud de la ley de la Torá, mas sus hermanos no

no le darás tu alimento. 38 Yo soy HASHEM, su Dios que los sacó de la tierra de Egipto para concederles la tierra de Canaán para ser su Dios.

39 Si se empobrece tu hermano que está contigo y te es vendido, no lo hagas trabajar en labores de esclavo. 40 Como un jornalero o un residente estará contigo, hasta el año del Jubileo trabajará contigo. 41 Y saldrá de tu potestad él y sus hijos con él, y retornará a su familia, y a la heredad de sus padres retornará. 42 Pues Mis siervos son, quienes saqué de la tierra de Egipto; no serán vendidos a la manera de los esclavos. 43 No lo subyugarás con trabajos forzados, y temerás a tu Dios. 44 Y tu siervo y tu sierva que llegases a poseer, de los gentiles que los rodean [a ustedes], de entre ellos podrán adquirir siervo o sierva. 45 Y asimismo, de los hijos de los resi-dentes que viven con ustedes, de ellos adquirirán; de su familia que mora con ustedes, que han nacido en la Tierra de ustedes, permanecerán con ustedes como herencia. 46 Los legarán a sus hijos después de ustedes como herencia, eternamente los harán trabajar; mas respecto a sus hermanos, los Hijos de Israel, un hombre a su hermano no subyugará con trabajos forzados.

47 Si son suficientes los medios de un residente que habita contigo, y se empobrece tu her-mano con él, y es vendido a un residente que habita contigo, a un ídolo de una familia de resi-dentes, 48 después de haber sido vendido redención tendrá, uno de sus hermanos lo redimirá;

El ‘siervo’ judío de un judío


פרשת בהר כה / מט ־נה — כו / א ־ב 752 / ספר ויקרא

אבוהי ח ר א� ב� אבוהי או ח מט או א�

רעיתה מז� בשרה ריב מק� יפרקנה או שב ק: נ ויח� ר� דבק ידה ויתפ� יפרקנה או דת�א ת� ד ש� ן לה ע� ב� א דאזד� ת� בנה מש� עם ז�א י� ן שנ� ף זבינוהי במני� א ויהי כס� דיובל�א יהי עמה: נא אם עוד סגיות כיומי אגיר�ף מכס� נה פרק� תיב י� לפומהן א י� בשנ�א י� בשנ� ר א� ישת� זער נב ואם זבינוהי: כפום לה שב ויח� א דיובל� א ת� ד ש� ע�א אגיר שנ� נה: נג כ� ת פרק� תב י� שנוהי י�שיו ח בה בק� א יפל� א יהי עמה ל� בשנ�ק באלין ויפוק ר� א יתפ� יך: נד ואם ל� לעינ�א הוא ובנוהי עמה: נה ארי א דיובל� ת� בש�י אנון די בד� בדין ע� אל ע� דילי בני ישר�א יי� ים אנ� א דמצר� רע� תהון מא� פקית י� א�ן וצלם עו� עבדון לכון ט� א ת� הכון: א ל� אל�א א ל� גד� א תקימון לכון ואבן ס� א ל� מ� וק�א ה ארי אנ� רעכון למסגד על� תתנון בא�א דילי תטרון י� ב� ת יומי ש� הכון: ב י� יי� אל�

: א יי� חלין אנ� קדשי תהון ד� ולבית מ�

מט

נ

נא

נב

נג

נד

נה מפטיר

א כו

ב

רש“י

(נ) עד שנת היובל. שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ידך שתחת ובנכרי נד) (פסוק היובל בשנת ויצא למטה שנא’ כמו יצא ביובל הכתוב מדבר, ואעפ”כ לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם, אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון (ת“כ פרק ט:ב־ג; ב’’ק קיג .־קיג :) לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הנכרי מן דמיו. אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הנכרי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל ינכה לו חמשה מנים ויתן לו העבד חמשה עשר מנים, וזהו: המגיע חשבון עמו. יהיה כימי שכיר והיה כסף ממכרו במספר שנים אם (נא) לו: וינכה במנה שנה כל עמו נשכר כאלו יחשוב ושנה שנה לכל עוד רבות בשנים. עד היובל: לפיהן. הכל כמו שפירשתי: (נג) לא ירדנו בפרך לעיניך. כלומר ואתה רואה: (נד) [ואם לא יגאל באלה. באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש (קידושין טו:): הוא ובניו עמו. הגוי חייב במזונות בניו]: (נה) כי לי בני ישראל עבדים. שטרי קודם: אני ה’ אלהיכם. כל המשעבד

(ת’’כ שם ד): (א) לא תעשו לכם בהן מלמטן כאלו משעבד [בהן] מלמעלן אלילם. כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו (שם ו). ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר. בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר [מה כתיב ביה או קנה מיד וגו’ דבר הנקנה מיד ליד]. לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לוה ברבית. כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי (קידושין כ.): ואבן משכית. ל’ כסוי כמו ושכותי כפי (שמות לג:כב). שמכסין שהשתחואה לפי לשמים, אפילו עליה. להשתחות אבנים: ברצפת הקרקע בפשוט ידים ורגלים היא ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש (ת’’כ שם ה;

מגילה כב:): (ב) אני ה’. נאמן לשלם שכר (ת’’כ שם ו):

חתו רו ממשפ� ר בש� נו או־משא� ל או־דדו או בן־דדו יגא�ת הו משנ� ב עם־קנ ל: וחש� דו ונגא< ה י� יג� נו או־הש9 ל5 יגא�ר Zרו במספ סף ממכ� ה כ{ י� ל וה� eיב ת ה� Zד שנ Yכרו לו ע המ=ים נ� ש� ב� בות ר� אם־עוד עמו: היה י; יר כ@ ש� י Qכימ נים ש�ר נשא� ט ואם־מע� תו: מקנ� סף aמכ תו גאל� יב Tש י� לפיהן יב את־ ש@ יו י� נ� י ש� Tב־לו כפ ל וחש� יב0 ת ה� dד־שנ ים ע� oנ ש� ב�

רך aה עמו לא־ירדנו בפ gהי ה י; נ6 ה בש� iנ יר ש� תו: כשכ9 גאל�ל הוא יב ת ה� Zא בשנ צ� לה וי� eל בא א0 : ואם־לא יג� יך� Fלעינם אשר־ י ה Zד ים עב� ד אל עב� י בני־ישר� יו עמו: כי־ל~ Dנ וב�ם: לא־ Fי יהוה אלהיכ ים אנ@ Wרץ מצר gם מא אתי אות6 Qהוצ

בן gם וא כ ימו ל� Tק ה לא־ת� צב� סל ומ� ם ופ{ ם אליל כ עשו ל� Cתי י אנ9 oיה� כ ל5 חות ע� Cם להשת רצכ ית לא תתנו בא� שכ מ�או Wתיר י ש@ ומקד� תשמרו י Zבתת את־ש� ם: Fאלהיכ יהוה

י יהוה: פפפ נ“ז פסוקים. חטי“ל סימן. לאחוז“ה סימן. אנ@

deben permitirle permanecer en servidumbre todo ese tiem-po. Es su deber redimirlo tan pronto como sea posible, no sea que se asimile entre los gentiles. No obstante, la Torá no condonaría que autoridades judías liberen a tal judío por la fuerza, y le deben pagar a su dueño una compensación justa (Rashi; Sifrá).

ב עם-קנהו .50 Y calculará con su comprador. A partir — וחש�de este requerimiento de que se le pague un precio justo al dueño, los Sabios demuestran que está prohibido robar de un gentil (Bava Kamá 113b). La Tosefta enseña que es peor robar de un gentil que de un judío porque, si un judío cae víctima de un correligionario, no condenará a todos los


753 / VAIKRÁ/LEVÍTICO PARASHAT BEHAR 25 / 49 -55 — 26 / 1 -2

judíos ni perderá su fe en Dios. [Dirá que el individuo que lo estafó es deshonesto, mas no que refleja a la Torá o a Quien la entregó.] En cambio, si un judío estafa a un gentil, la víctima arremeterá contra la Torá y contra Dios. Esa con-ducta ímproba desembocará en el pecado cardinal que es la profanación del Nombre de Dios [véase 22:32]. Por esta razón, Iaacov le instruyó a sus hijos devolver el dinero que hallaron en sus sacos cuando retornaban de Egipto (Bereshit 43:12), pues quería santificar el Nombre de Dios al demos-trar la integridad de Su pueblo (Rabenu Bejaie).-Ante tus ojos. Los judíos tienen prohibido per — לעיניך .53manecer de brazos cruzados, impávidos ante el triste espec-táculo de que se someta a otro judío a vejámenes (Ibn Ezra).

26.אלילם .1 לכם עשו No hagan para ustedes ídolos. En — לא-ת�este versículo y el siguiente, la Torá enumera tres símbolos fundamentales de nuestra fe por medio de los cuales la per-sona puede permanecer espiritualmente entera: evitar la ido-latría; observar el Shabat, que es nuestro testimonio de que Dios creó los cielos y la tierra; y sentir temor reverencial por

el Templo, lo que se expresa en las tres festividades anuales de peregrinaje. A través del apego a estos mandamientos, el judío hallará la fuerza de observar todos los demás, preser-vando así su fe en las más hostiles circunstancias (Rambán).

Y Mi Santuario reverenciarán. Posterior a — ומקדשי תיראו .2la destrucción del Templo, este mandamiento aplica a las sinagogas y a las academias de estudio, que en el exilio reemplazan al Santuario (Sforno).

c .סימן לאחוז“ה סימן. חטי“ל פסוקים. -Esta nota maso — נ“ז rética significa: hay 57 versículos en esta Sidrá, los que corresponden numéricamente a las siglas mnemotécnicas .לאחוז“ה y חטי“ל

La primera sigla, חטי“ל, es el nombre de una de las familias que retornó a la Tierra luego del exilio babilónico (Ezra 2:56). Tal exilio fue parcialmente causado porque Israel dejó de observar la Shemitá, de manera tal que quienes retornaron simbolizaban la decisión renovada de observar el Shabat de la Tierra. La segunda sigla significa “en heredad”, en referencia a Éretz Israel, el tema fundamen-tal de la Sidrá (Rabí David Feinstein).

49 o su tío o su primo lo redimirá, o un pariente de su familia lo redimirá, o si obtuviere los medios será redimido. 50 Y calculará con su comprador desde el año en el que le fue vendido hasta el año del Jubileo, y será el dinero de su venta [dividido] por el número de años, como el tiempo de un asalariado le será considerado. 51 Si aún son muchos los años, pagará su redención en proporción al dinero de su venta. 52 Mas si pocos quedan de esos años hasta el año del Jubileo, lo calculará con él, según sus años pagará su redención. 53 Como un asalariado anual estará con él, no lo subyugará con labores forzadas ante tus ojos. 54 Y si no es redimido con esos medios, saldrá en el año del Jubileo, él y sus hijos con él. 55 Pues para Mí los Hijos de Israel son siervos, siervos Míos son, quienes he sacado de la tierra de Egipto; Yo soy HASHEM, su Dios.

1 No hagan para ustedes ídolos, y estatuas y pilares no erijan para ustedes, y losa de piedra no pongan en su Tierra para prosternarse sobre ella, pues Yo soy HASHEM, su

Dios. 2 Mis Shabatot guardarán y Mi Santuario reverenciarán; Yo soy HASHEM”.

26


754 / ספר ויקרא כו / ג ־ט

אונקלוסתטרון י פקוד� ת וי� כון תה� י מ� בקי� ג אם נהון טריכון בעד� תהון: ד ואתן מ� עבדון י� ות�א יתן קל� ן ח� ה ואיל� לת� א על� רע� ותתן א�א פ� א וקט� פ� א לקט� ש� ע לכון די� ר� אבה: ה ויע�חמכון א ותיכלון ל� רע� ר ז� פוקי ב� ע לא� ר� יע�רעכון: ו ואתן ן בא� חצ� ע ותיתבון לר� למשב�ניד דמ� ולית ותשרון א רע� בא� א מ� של�טלין א ודק� רע� א מן א� א בשת� ית� טל ח� ואב�ת רעכון: ז ותרדפון י� א יעדון בא� א ל� רב� בח�א: רב� מיכון לח� ביכון ויפלון קד� עלי דב� ב�ה ומא� ה למא� א מש� מנכון ח� ח וירדפון

עלי ב� ויפלון רקון יע� א לרבות� מנכון ט ואתפני א: רב� לח� מיכון קד� ביכון דב�תכון י� פש וא� לכון א ב� לאוט� במימרי עמכון: מי קי� ת י� אקם ו� תכון י� סגי וא�

ג

ד

ה

ו שני

ז

ח

ט

רש“י

(ג) אם בחקתי תלכו. יכול זה קיום המצות כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו וגו’ הרי קיום המצות אמור הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה (ת’’כ בחקותי פרשתא א:ב): ואת מצותי תשמרו. הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים (שם ה) כמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם (דברים ה:א): (ד) בעתם. בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון [בלילי רביעית] בלילי שבתות (ת’’כ פרק א:א): ועץ השדה. הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות (שם ו): (ה) והשיג לכם דיש את בציר. שיהא הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר ובבציר תעסקו עד שעת הזרע (שם ז): ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא והוא מתברך במעיו (שם): (ו) ונתתי שלום. שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה אם אין שלום אין כלום, ת”ל אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל (ישעיה מה:ז; ברכות יא; ת’’כ

שם ח): וחרב לא תעבר בארצכם. אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפי’ לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה (ת’’כ פרק ב:ג): (ז) לפניכם לחרב. איש בחרב רעהו (שם): (ח) ורדפו מכם. מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם (שם ד): חמשה מאה ומאה רבבה. וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו. אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה (שם): ונפלו איביכם וגו’. שיהיו נופלין לפניכם שלא כדרך הארץ (שם): (ט) ופניתי אליכם. אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם. משל למה הדבר דומה, למלך ששכר פועלים וכו’ כדאיתא בת”כ (שם ה): והפריתי אתכם. בפריה ורביה (שם): והרביתי אתכם. בקומה זקופה (שם): והקימתי את בריתי אתכם. ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית וגו’ (ירמיה לא:ל־לב; ת’’כ שם ו):

פרשת בחקתים: ם את< aעשית Cי תשמרו ו Zכו ואת־מצות eי תל Yאם־בחקתץ Qוע ה יבול� רץ א� ה� ה Eתנ ונ< ם Wבעת ם aגשמיכ י ת9 ת� ונ<יר צ@ וב� יר צ את־ב� יש ד� כם ל� יג והש פריו: ן Qית ה aד ש� ה�בתם יש� ו; ע שב� ל� חמכם ל� ם לת{ אכ� Cו ע ר� את־ז� יג Tש י�ין וא[ ם aבת רץ ושכ� א� לום ב� י ש� ת~ ת� ונ< ם: Fרצכ ח בא� ט� aב ל�עבר Cרב לא־ת aרץ וח א� ה מן־ה� ע� ה ר� Eי י ח� ת יד והשב� חר� Cמרב: ם לח< aפלו לפניכ ם ונ< יביכ5 ם את־א aפת ם: ורד� Fרצכ בא�ירדפו ה ב= רב� ם aמכ ה Dומא ה מא� ה חמש� ם מכ{ דפו ור<י Tם והפרית יתי אליכ Tנ רב: ופ� ם לח< aם לפניכ יביכ8 פלו א ונ<ם: Fאתכ י את־ברית@ י ימת9 הק; Cו ם אתכ5 י והרבית@ ם אתכ

Esta Sidrá empieza con las idílicas bendiciones que le aguardan al pueblo de Israel si están a la altura de su pacto con Dios, haciéndose así merecedores de Su aprecio. Luego procede a la ה ח� Admonición, una aterradora descripción ,תוכ�de los castigos, frustraciones y maldiciones que resultarán inevitablemente de todo intento de anular el pacto. Puesto que es un hecho que, aunque la perenne misericordia de Dios impide que todas esas maldiciones recaigan sobre Israel de un solo golpe devastador, un análisis cuidadoso de la historia judía, y quizás en especial de la del siglo XX, muestra que las mismas sí nos han sobrevenido con inter-valos tanto antes de los diferentes exilios como durante los mismos. Empero, de la misma manera que las maldiciones se han cumplido, así se cumplirán las bendiciones postreras, porque las palabras finales de la Admonición son un jura-mento irrevocable de Dios, de que recordará Su pacto con los Patriarcas y redimirá a Sus hijos.

Rambán (25:1) hace notar que el pacto original entre Dios e Israel como nación fue forjado por la teofanía en el Sinaí y los cuarenta días siguientes, durante los cuales Dios ense-ñó la Torá a Moshé. Moshé registró tales enseñanzas en el “Libro del Pacto” (Shemot 24:4,7) y ‘ratificó’ el mismo por

medio de ofrendas en aras de la nación toda (ibíd. 24:5-8). Mas el pueblo quebrantó el pacto al labrar y adorar al Becerro de Oro, lo que impulsó a Moshé a romper las Tablas de la Ley. Por ello, después de que Dios aceptó las plegarias de Moshé y lo convocó al monte Sinaí a recibir las Segundas Tablas de la Ley y a enseñarle de nuevo la Torá, se hizo necesario ratificar el pacto de nueva cuenta. Pero esta vez no fue ratificado por medio de ofrendas, sino a través de las severas advertencias de este capítulo, lo que clarifica en forma contundente que no sólo la prosperidad de Israel, sino su supervivencia misma, dependen de su lealtad a Dios y Sus mandamientos.

! Los milagros de las bendiciones y las maldiciones.La larga lista de bendiciones (vs. 3-13) y la lista aún más

larga de maldiciones podrían ser malinterpretadas como si hubieran muchas más maldiciones que bendiciones. Sin embargo, esto no es así: la bendiciones están dadas en tér-minos generales y son por ende breves, en tanto que las maldiciones son comunicadas con lujo de detalles porque pretenden impactar a la gente para que obedezca la volun-tad de Dios (Ibn Ezra v. 3).

Los comentaristas siguen dos enfoques interpretativos

PARASHAT BEJUKOTAI


755 / VAIKRÁ/LEVÍTICO 26 / 3 -9

generales sobre por qué la Torá enumera sólo bendiciones materiales, como la prosperidad y la victoria bélica, en vez de describir la recompensa espiritual que aguarda a quienes sirven a Dios:

a) Las bendiciones y las maldiciones son, sin excepcio-nes, milagros ocultos. No es necesario que la Torá enuncie que quienes se dedican al espíritu y a servir a Dios fielmen-te reciben recompensa espiritual, pues es del todo natural que los logros espirituales brinden un pago espiritual. Mas no es natural que el estudio de la Torá y la realización de mitzvot provoquen que todo un pueblo goce de buena salud, prosperidad, victoria sobre sus enemigos y todas las demás bendiciones descritas más adelante. Por ejemplo, ¿es natu-ral que la observancia de la Shemitá haga que cien judíos persigan a diez mil enemigos, y que la transgresión de las leyes de la Shemitá haga que la nación quede exiliada e in-defensa? Por ello, es obvio que la Torá pretende enseñarnos que la obediencia a Dios es de tan magna importancia que será recompensada milagrosamente (Rambán, v. 11).

b) Las bendiciones materiales no son en lo absoluto la recompensa principal ni las privaciones materiales son el castigo primario, pues sólo en el Mundo Venidero y en Guehinom se encuentran la recompensa y el castigo ade-cuados. Sin embargo, quien goza de buena salud, prosperi-dad y seguridad puede con mayor facilidad cumplir los man-damientos que le brindarán la recompensa inmensurable del Mundo Venidero. Por consiguiente, Dios nos asegura que a la persona que Lo sirve con sinceridad y alegría se le concede-rán todas las bendiciones de este mundo, de manera tal que pueda servirlo con aun más entusiasmo y por medio de ello recibir mayor recompensa. E inversamente, quien se rebela contra Su palabra será castigado con privaciones en este mundo, de manera tal que se le dificultará el cumplimiento de los mandamientos que le harían merecedor de una parte en el Mundo Venidero (Rambam, Hiljot Teshuvá 9:1).

תלכו .3 י Si Mis decretos profesan. El versículo — אם-בחקת�contiene tres frases que parecen ser repeticiones. El sentido de las mismas en conjunto es el siguiente: si Mis decretos profesan dedicándose al estudio intensivo de la Torá con la intención de que el mismo los conduzca a observar Mis man-damientos como es debido, practicándolos en los hechos,

merecerán las bendiciones concedidas en los versículos siguientes (Rashi; Sifrá). Sus lluvias en su momento. Las lluvias son — גשמיכם בעתם .4necesarias no sólo para regar las cosechas: también afectan el clima y el suministro de agua y, por consiguiente, la salud humana (Rambán). Las bendiciones serán tan completas que incluso las lluvias llegarán en momentos cuando no incomodan a la gente, como en la noche de Shabat, cuando la gente suele permanecer dentro de sus hogares (Rashi).יש .5 -Su trilla. La prosperidad será tan grande que esta — ד�rán aún ocupados trillando su grano cuando llegue la tem-porada de recolectar sus uvas, y estarán todavía en la faena de la vendimia cuando llegue la temporada de siembra de grano para el año siguiente (Rashi).

El versículo enfatiza que la actividad ininterrumpida for-ma parte de la bendición. Cuando la gente está ocupada, se siente realizada como persona y goza de mejor salud, como lo afirma el versículo, comerán su pan hasta la saciedad, y no tendrán ni el tiempo ni el deseo de salir de sus fronteras; como asimismo dice el versículo, y residirán en seguridad en su tierra. Empero, cuando la gente está ociosa, busca in-cesantemente diversiones y emociones. Se dedica a viajar y pierde la disciplina que proporcionan el hogar, la rutina y la comunidad. Ello incrementa el riesgo de pecar y tiene efec-tos nocivos incluso sobre la salud física (Haamek Davar). Paz. Al mencionar la paz como el corolario de — שלום .6todas las bendiciones anteriores, la Torá enseña que la paz equivale a todas las demás bendiciones combinadas (Rashi; Sifrá).עבר La espada no pasará. . . La bendición de la — וחרב לא-ת�paz estará tan presente que los ejércitos extranjeros ni si-quiera intentarán cruzar Éretz Israel en ruta a combatir en otros países (Rashi; Sifrá).-Cinco [de ustedes perseguirán] a cien. Si cin — חמשה מאה .8co judíos pueden perseguir a cien enemigos, lo que repre-senta una proporción de 1:20, entonces cien judíos deberían perseguir a 2.000, no a 10.000 como afirma el versículo. Ello enseña que mientras más personas se unen en el ser-vicio de Dios, más múltiplemente eficaces son sus acciones (Rashi; Sifrá).

PARASHAT BEJUKOTAI3 Si Mis decretos profesan y Mis mandamientos observan y los practican, 4 les concederé

sus lluvias en su momento y dará la tierra su producto, y el árbol del campo dará su fruto. 5 Les durará su trilla hasta la vendimia, y la vendimia durará hasta la siembra; y comerán su pan hasta la saciedad y residirán en seguridad en su Tierra.

6 Y daré paz en la Tierra, y yacerán y nadie les hará temer; haré que cesen las bestias salvajes de la Tierra y la espada no pasará por su Tierra. 7 Y perseguirán a sus enemigos, y caerán ante ustedes por la espada. 8 Y perseguirán, de ustedes, cinco a cien, y cien de ustedes a diez mil perseguirán; caerán sus enemigos ante ustedes por la espada. 9 Y Me tornaré hacia ustedes y les haré fructificar y les multiplicaré, y estableceré Mi pacto con ustedes.

Los milagros de las

bendiciones y las

maldiciones


פרשת בחקתי כו / י ־יז 756 / ספר ויקרא

ם תיק מן קד� תיק וע� א דע� תיק� י ותיכלון ע�

שי ביניכון נון: יא ואתן מקד� א תפ� ת� חד�שרי יב וא� תכון: י� מימרי חק יר� א ול�תון ה וא� שכינתי ביניכון ואהוי לכון לאל�הכון די א יי� אל� ם: יג אנ� י לע� מ� תהון קד�ים מלמהוי א דמצר� רע� תכון מא� פקית י� א�א מנכון י� ממ� רית ניר ע� ב� בדין ות� להון ע�א): א (נ’’א בחרות� תכון לחרות� רית י� ב� וד�עבדון א ת� בלון למימרי ול� א תק� יד ואם ל�

י מ� בקי� טו ואם אלין: ה� א י� פקוד� ל כ� ת י�פשכון בדיל חק נ� י תר� ת דינ� תקוצון ואם י�יותכון שנ� י לא� ל פקוד� ת כ� ד י� א למעב� דל�לכון א ד� ד אעב� א אנ� ף טז א� מי: קי� ת י�א חפת� ת ש� א י� הלת� רית עליכון ב� סע� וא�ש ן נפ� פח� ינין ומ� ן ע� שכ� א מח� חת� ד� ת ק� וי�עלי רעכון וייכלנה ב� נו ז� ותזרעון לרק�ברון ביכון: יז ואתן רוגזי בכון ותת� דב�בכון וירדון ביכון דב� עלי ב� ם קד�תכון: דיף י� נאיכון ותעירקון ולית דר� ס�

י שלישי

יא [חמישי]

יב

יג

יד

טו

טז

יז

רש“י

(י) ואכלתם ישן נושן. הפירות יהיו משתמרין וטובים להתיישן, שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד (ת’’כ פרק ג:א): וישן מפני חדש תוציאו. שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן (שם): (יא) ונתתי משכני. זה בית המקדש (שם ב): ולא תגעל נפשי. אין רוחי קצה בכם. כל געילה ל’ פליטת דבר הבלוע בדבר, כמו כי שם נגעל מגן גבורים (שמואל ב א:כא) לא קבל המשיחה, שמושחין מגן של עור בחלב מבושל כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית שלא יקוב העור: (יב) והתהלכתי בתוככם. אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני, ת”ל והייתי לכם לאלהים (ת’’כ שם ג־ד): (יג) אני ה’ אלהיכם. כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים (שם ד): מטת. כמין יתד בשני ראשי העול המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר, כמו עשה לך מוסרות ומטות (ירמיה כז:ב) קבילי”א בלע”ז: קוממיות. בקומה זקופה: (יד) ואם לא תשמעו לי. להיות עמלים בתורה [ו]לדעת מדרש חכמים. יכול לקיום המצות, כשהוא אומר ולא תעשו וגו’ הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה (ת’’כ פרשתא א:ב, פרשתא ב:א). ומה ת”ל לי, אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו, וכן בנמרוד גבור ציד לפני ה’ (בראשית י:ט) שמכירו ומתכוין למרוד בו, וכן באנשי סדום רעים וחטאים לה’ מאד (שם יג:יג) מכירים את רבונם ומתכוונים למרוד בו (ת’’כ פרשתא ב:ב): ולא תעשו. משלא תלמדו לא תעשו, הרי שתי עבירות (שם ג): (טו) ואם בחקתי תמאסו. מואס באחרים העושים (שם): משפטי תגעל נפשכם. שונא החכמים (שם): לבלתי עשות. מונע את אחרים מעשות (שם): את כל מצותי. כופר שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי ולא נאמר את כל המצות (שם): להפרכם את בריתי. כופר בעיקר. הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה וכן עד השביעית, ואלו הן. לא למד. ולא עשה. מואס באחרים העושים. שונא את החכמים. מונע את האחרים. כופר במצות. כופר בעיקר (שם): (טז) והפקדתי עליכם. וצויתי עליכם: שחפת. חולי שמשחף את הבשר (שם פרק ד:ג) אנפולי”ש בלע”ז דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה: קדחת. חולי שמקדיח את הגוף (שם) ומחממו ומבעירו כמו

כי אש קדחה באפי (דברים לב:כב): מכלות עינים ומדיבת נפש. העינים צופות וכלות לראות שיקל וירפא, וסוף שלא ירפא וידאבו הנפשות של משפחתו במותו. כל תאוה שאינה באה ותוחלת ממושכה קרויה כליון עינים: וזרעתם לריק. תזרעו ולא תצמח ואם תצמח ואכלוהו אויביכם (ת“כ שם): (יז) ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם (שם ד): ורדו בכם שנאיכם. כמשמעו ישלטו בכם: אגדת ת”כ מפרשה זו: אף אני אעשה זאת. איני מדבר אלא באף (פרק ד:א) וכן אף אני אלך עמם בקרי (להלן פסוק מא): והפקדתי עליכם. שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו, עד שהראשונה פקודה אצלכם אביא אחרת ואסמכנה לה (שם ב): בהלה. מכה המבהלת את הבריות, ואיזו זו מכת מותן (שם): את השחפת. יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו, ת”ל שחפת, שהוא נשחף. או עתים שהוא נשחף, אבל נוח ואינו מקדיח, ת”ל ואת הקדחת, מלמד שהוא מקדיח. או עתים שהוא מקדיח וסבור הוא בעצמו שיחיה, ת”ל מכלות עינים. או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים שיחיה, ת”ל ומדיבות נפש (שם ואינה מצמחת. ומעתה מה אויביכם באים זורעה וזרעתם לריק זרעכם. ג): ואוכלים ומה ת”ל ואכלוהו אויביכם, הא כיצד, זורעה שנה ראשונה ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת, ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור, ושבפנים מתים ברעב, שלא לקטו תבואה אשתקד. ד”א וזרעתם לריק זרעכם כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהן ומגדלן והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם (איכה ב:כב; ת’’כ שם ג): ונתתי פני בכם. כמו שנאמר בטובה ופניתי אליכם כך נאמר ברעה ונתתי פני. משלו משל, למלך שאמר לעבדיו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני עמכם לרעה (שם ד): ונגפתם לפני איביכם. שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ (שם ה): ורדו בכם שנאיכם. שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו’ ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ (שופטים ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות ו:ג־ד) אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם שלכם, וכן הוא אומר ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו’ (מיכה ג:ג; ת’’כ שם ה): ונסתם. מפני אימה (שם): ואין רודף אתכם. מבלי כח (שם):

יאו: תוצ; ש ד6 ח� י Qמפנ ן ש� וי� ן Wנוש ן ש6 י� לתם אכ� Cום: Fאתכ י פש@ נ� ל dולא־תגע ם בתוככ5 י נ@ משכ� י ת9 ת� ונ<היו־ ם ת; aת ים וא� ם לאלה� aכ יתי ל� י9 ם וה� כתי בתוככ ל� והתה�

רץ gאתי אתכם מא ר הוצ4 ם אש ם: אני יהוה אלהיכ י לע< ל9ך Qאול ם ו< אשבר מטת עלכ ים ו< ד� ם עב� aה הית ל� ים מ; מצר�

ם קוממיות: aאתכאלה: מצות ה� ל־ה� ת כ� Qעשו א Cי ולא ת ואם־לא תשמעו ל�ם פשכ5 נ� ל Zתגע י Yט את־משפ� ם וא9 סו תמא� י Zואם־בחקתף־אני י: א� ם את־ברית; aפרכ י לה� ל־מצות� י עשות את־כ� לבלת~פת gח ש� ה את־ה� ל� ה� Fם ב י עליכ{ דת ם והפק� כ עשה־זאת ל� Fאריק ם ל� עת{ פש וזר� Wים ומדיבת נ Yלות עינ ת מכ� ח� ד� ק� ואת־ה�י ם לפנ[ aפת ם ונג� כ י ב� נ� י פ� ת~ ת� ם: ונ< Fיביכ הו א ל� אכ� Cם ו רעכ ז�ם: Fף אתכ Qם ואין־רד aסת ם ונ� כם שנאיכ דו ב� ם ור� יביכ5 א

נושן .10 Grano añejado. Las cosechas almacenadas — ישן en años anteriores permanecerán frescas e incluso mejora-rán con el pasar del tiempo, de manera tal que el grano de tres años será superior al de dos años. El versículo continúa

diciendo que cuando las nuevas cosechas lleguen, será necesario desalojar el grano almacenado para dar cabida a la nueva cosecha, de tanta abundancia que habrá (Rashi; Sifrá).


757 / VAIKRÁ/LEVÍTICO PARASHAT BEJUKOTAI 26 / 10 -17

Mi Santuario. Es decir, el Templo de Jerusalén — משכני .11(Rashi). El término ני denota la Presencia de Dios משכ�[Shejiná]: en tal sentido, según Sforno, este versículo es una promesa de que la Presencia de Dios reposará sobre los judíos dondequiera que estén. Or HaJaím comenta que la Presencia de Dios reposará directamente sobre los justos lo que alude a que Dios estará ,(entre ustedes –v.12 ,בתוככם)incluso más cerca de los justos que de los ángeles.

כתי בתוככם .12 ל� Y caminaré entre ustedes. Dios será — והתה�tan generoso con Israel e interactuará en forma tan abierta que Su Presencia será tan obvia como la de un rey humano que camina entre sus súbditos. Este versículo deja claro que las bendiciones pronunciadas en el mismo no han sido del todo realizadas, pero en su conjunto lo serán en el futuro (Rambán).

14-43. La Tojajá / Admonición. Si el pueblo de Israel no está a la altura de sus obligaciones en tanto Pueblo Elegido, caerá del beatífico estado prometido en los versículos anteriores para ser víctima de los horrendos castigos descritos a con-tinuación. Sin embargo, los mismos no son una represalia, sino que tienen como objetivo que el pueblo haga penitencia, y por tal razón son infligidos en fases, cada una más severa que la precedente. Si la primera fase se da e Israel no apren-de la lección que se pretende que internalice, su rechazo a reconocer y obedecer la voz de Dios agrava aun más el pe-cado. Por consiguiente, la fase próxima, más severa todavía, recaerá sobre el pueblo, y así será en orden sucesivo hasta que, como lo afirma el final del capítulo, llegarán finalmente el arrepentimiento y la misericordia de Dios.

En todo el capítulo vemos una expresión que se repite en forma constante, de un “castigo propinado de siete mane-ras” (vs. 18, 21, 24, 28). Según Rashi a partir de Sifrá, el número hay que entenderlo en forma literal, denotando que el pecado poseía siete componentes y es castigado, medi-da por medida, de siete maneras. De acuerdo con ello, a lo largo de toda la Admonición, Rashi interpreta los versículos para mostrar la forma en que hubo siete pecados seguidos de siete castigos distintos. No obstante, otros exégetas, como Rashbam e Ibn Ezra, comentan que el término “siete” es una herramienta retórica, indicando una “multiplicidad” de pecados y castigos, no literalmente siete.

Mas si no Me escuchan, es decir, si — ואם-לא תשמעו לי .14no se dedican al estudio de la Torá. Si ustedes se niegan a estudiar, es inevitable que todo termine en que no [harán] los mandamientos estos (Rashi).

מצות האלה Todos los mandamientos estos. En vez de — כל-ה�considerarse obligados a realizar todos los mandamientos de Dios, optarán por cumplir sólo los que les resulten más convenientes (Sforno).

14-15. La Admonición comienza con una reacción peca-minosa en cadena, compuesta de siete pasos, cada uno conduciendo al siguiente: a) no se dedicarán al estudio de la Torá; b) en definitiva, no realizarán los mandamientos; c) cayendo al extremo de enojarse contra quienes son fieles a la Torá; d) odiarán a los sabios que exponen las ordenan-zas; e) impedirán que otros las observen; f) negarán que los mandamientos provienen de Dios, es decir que los mismos son Mis ordenanzas; y g) negarán la existencia misma de Dios, con Quien forjamos el pacto (Sifrá). Este es el único lugar en el capítulo en el que se enumeran pecados específi-cos. Las series sucesivas de siete castigos están basadas en la actitud apática o negativa de Israel hacia la ira de Dios, porque la indolencia nacional ante la forma en que Dios reacciona contra el pecado denota su contumaz insistencia en seguir cometiendo las mismas transgresiones.

16-17. La primera serie de castigos.

ים . . . .16 לות עינ� Que debilitan los ojos. Esta expresión — מכ�indica un anhelo que perdura largo tiempo, pero que cul-mina en frustración. En nuestro versículo, significa que an-siarán que se recupere una persona afligida, pero la misma morirá. Y ello a su vez causará que se mine la salud de sus almas (Rashi).

-En vano. Sembrarán sus campos, pero nada crece — לריקrá, y si algo llega a brotar, sus enemigos se lo arrebatarán (Rashi; Sifrá).

Los siete pecados habrán acarreado siete castigos: a) su-frir lesiones inflamatorias; b) padecer fiebres abrasadoras; c) tener anhelos frustrados; d) sembrar semillas que produ-cirán cosechas para el enemigo; e) caer abatidos frente el enemigo; f) ser subyugados; g) darse a la fuga cuando no se es perseguido por nadie (Rabenu Bejaie).

10 Comerán grano añejado, y el grano viejo para dar cabida al nuevo desalojarán. 11 Y estableceré Mi Santuario entre ustedes, y no los rechazará Mi Espíritu. 12 Y caminaré entre ustedes, y seré para ustedes Dios, y ustedes serán para Mí un pueblo. 13 Yo soy HASHEM su Dios, que los sacó de la tierra de Egipto, de ser para ellos esclavos; pues rompí las trancas de sus yugos y los encaminé erguidos.

14 Mas si no Me escuchan y no hacen todos los mandamientos estos, 15 y si Mis decretos repudian y Mis leyes rechaza su ser para no hacer todos Mis mandamientos, para anular Mi pacto, 16 también Yo haré lo mismo a ustedes, ordenaré sobre ustedes pánico, lesiones inflamatorias y fiebres abrasadoras que debilitan los ojos y minan la salud de las almas; y sembrarán en vano su semilla, pues la consumirán sus enemigos. 17 Y pondré Mi rostro en su contra y serán abatidos ante sus enemigos, y los dominarán quienes los odian; y huirán sin que nadie los persiga.

La admo-nición de la Tojajá

La primera serie de castigos


פרשת בחקתי כו / יח ־כז 758 / ספר ויקרא

בלון למימרי ואוסף א תק� ד אלין ל� יח ואם ע�

ר ל חוביכון: יט ואתב� ע ע� תכון שב� למרדי י�ויכון א די על� י� ת שמ� קפכון ואתן י� ר ת� ת יק� י�א רע� א וא� א מטר� ת� אח� א מל� רזל� קיפין כפ� ת�ד פירין: א מלמעב� ש� א כנח� דתחותיכון חסינ�רעכון א תתן א� נו חיליכון ול� כ ויסופון לריק�א יתן אבה: כא ואם א ל� רע� ן א� ה ואיל� לת� ת על� י�א ל� ב� לק� א תאבו ול� שיו בק� י מ� קד� כון תה�ה) א� ית� לא� (נ’’א ה א� לאת� ואוסף במימרי רי בכון ע כחוביכון: כב ואג� א שב� ח� עליכון מ�ת י� ותשיצי תכון י� כל ותת� א ר� ב� ת חיו� ת י�כון: ן אורח� די� ויצ� תכון י� זער ות� בעירכון כון ותה� י מ� קד� תתרדון א ל� באלין כג ואם

שיו א עמכון בק� ף אנ� ך א� שיו: כד ואה� י בק� מ� קד�ל חוביכון: ע ע� שב� א אנ� ף תכון א� י� לקי וא�ע ר� ויתפ� א רב� טלין בח� דק� עליכון יתי כה וא�

מי ל פתג� רתון ע� עב� ל ד� א ע� מנכון פרענות�א נ� רי מות� נשון לקרויכון ואג� א ותתכ� ית� אור�ר ה: כו בדאתב� נא� א דס� סרון ביד� בכון ותתמ�חמכון ר נשין ל� ן עס� פי� א וי� לכון סעיד מיכל�א תקל� במ� חמכון ל� ויתיבון ד ח� א נור� בת�א ל� א בד� כז ואם תשבעון: א ול� ותיכלון שיו: בק� י מ� קד� כון ותה� במימרי בלון תק�

יח

יט

כ

כא

כב

כג

כד

כה

כו

כז

רש“י

(יח) ואם עד אלה. ואם בעוד אלה [עליכם] לא תשמעו [לי], ויספתי. עוד יסורין אחרים (שם פרק ה:א): שבע על חטאתיכם. שבע פורעניות על שבע עבירות האמורות למעלה (שם): (יט) ושברתי את גאון עזכם. זה בית המקדש וכן הוא אומר הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם (יחזקאל כד:כא; ת“כ שם ב): ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה. זו קשה משל משה, ששם הוא אומר והיו שמיך אשר על ראשך נחשת וגו’ (דברים כח:כג) שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיעה, והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע ויהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיעה והיא מאבדת פירותיה (ת’’כ שם ג): (כ) ותם לריק כחכם. הרי אדם שלא עמל שלא חרש שלא זרע שלא נכש שלא כסח שלא עדר, ובשעת הקציר בא שדפון ומלקה [אותו,] אין בכך כלום. אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש וכסח ועדר, ובא שדפון והלקה אותו, הרי שניו של זה קהות (ת’’כ שם ד): ולא תתן ארצכם את יבולה. אף מה לקוי, יהא הארץ מן אפי’ ועץ הארץ. (שם): הזרע לה בשעת מוביל שאתה שלא יחניט פירותיו בשעת החנטה (שם): לא יתן. משמש למעלה ולמטה, אעץ ואפרי: לא יתן פריו. כשהוא מפרה משיר פירותיו (שם) הרי שתי קללות ויש כאן שבע פורעניות: (כא) ואם תלכו עמי קרי. רבותינו אמרו עראי (שם ה) במקרה [ס“א כמקרה] שאינו אלא לפרקים כן תלכו עראי במצות. ומנחם פירש לשון מניעה, וכן הוקר רגלך (משלי כה:יז) וכן יקר רוח (שם יז:כז) וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס, לשון קושי, שמקשים לבם להמנע מהתקרב אלי: שבע כחטאתיכם. שבע פורעניות אחרות במספר שבע כחטאתיכם (ת’’כ שם ה):

(כב) והשלחתי. לשון גירוי: ושכלה אתכם. אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין, ת”ל ושן בהמות אשלח בם (דברים לב:כד) הרי שתים. ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, ת”ל עם חמת זוחלי עפר (שם) מה אלו נושכין וממיתין אף אלו נושכין וממיתין. כבר היו שנים בארץ ישראל חמור הקטנים אלו ושכלה אתכם. ו): שם (ת’’כ וממית נושך ערוד וממית נושך (שם ז): והכריתה את בהמתכם. מבחוץ (שם): והמעיטה אתכם. מבפנים ושבילים קטנים הרי שבע פורעניות. גדולים שבילים ונשמו דרכיכם. (שם): שן בהמה, ושן חיה, חמת זוחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו: (כג) כדרך בברית שאינו נקם ויש נקם ברית. (כה) אלי: לשוב לי. לא תוסרו שאר נקמות, וזהו סמוי עיניו של צדקיהו (מלכים ב כה:ז; ת“כ פרק ו:א). ד”א, נקם ברית נקמת בריתי אשר עברתם. כל הבאת חרב שבמקרא היא מלחמת חיילות אויבים: ונאספתם. מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור: ושלחתי דבר בתוככם. ועל ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים (ב“ק פב:) וכשהם מוציאים את המת לקברו נתנים ביד אויב (ת’’כ שם): (כו) מטה לחם. לשון משען, כמו מטה עז (ירמיה מח:יז): בשברי לכם מטה לחם. אשבור לכם כל מסעד אוכל (ת’’כ שם ב) והם חצי רעב: ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. מחוסר עצים (שם): והשיבו לחמכם במשקל. שתהא התבואה נרקבת ונעשית פת נפולת ומשתברת בתנור והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם (שם): ואכלתם ולא תשבעו. זהו מארה בתוך המעים בלחם. הרי שבע פורעניות. חרב, מצור, דבר, שבר מטה תם אינה מן המנין, היא החרב: לחם, חוסר עצים, פת נפולת, מארה במעים. ונת$

ם ה אתכ סר= פתי לי� ס� י וי< לה לא תשמעו ל� ד־א ם־ע� ואם עזכ5 את־גאון י רת@ ב� וש< ם: Fטאתיכ ל־ח� ע� ע ב� aשה: נחש< כ� ם aרצכ ואת־א� רזל ב� כ� את־שמיכם י ת~ ת� ונ<ץ ה וע[ רצכם את־יבול� ן א� ם ולא־תת4 יק כחכ5 ר@ ם ל� dותרי ולא תאבו ן פריו: ואם־תלכו עמי ק רץ לא ית0 א� ה�ם: Fטאתיכ ע כח� ב� aה ש כ� י עליכם מ� פת~ ס� וי< י לשמע� ל�ם אתכ ה ושכל= דה ש� ה� ת uי את־ח� ם כ ב� י חת והשל�מו Yש ונ� ם אתכ5 ה יט� והמע@ ם את־בהמתכ ה ית� והכרי עמ@ כתם הל� Cו י ל� סרו תו< לא לה ם־בא וא ם: Fרכיכ ד�אתכם י והכית~ רי בק| ם aכ עמ� י oף־אנ א� י rכת ל� וה< רי: Fקרב ם ח י עליכ ם: והבאת Fטאתיכ ל־ח� ע ע� ב� aני ש ם־א� ג�חתי uושל ם ריכ5 אל־ע< ם aפת אס� Fונ ית ם־בר נק� מת נקטה־ כם מ� י ל� Tד־אויב: בשבר ם בי� aת ם ונת� בר בתוככ דיבו ד והש9 נור אח� חמכם בת� ים ל� ש~ שר נ� gפו ע א� חם ו לם־ עו: וא ם ולא תשב< aלת אכ� Cל ו משק� ם ב� aחמכ ל�

רי: Fבק י עמ@ כתם הל� Cו י ל� תשמעו לא בזאת

18-20. La segunda serie.טאתיכם .18 ל-ח� ע� ע -De siete maneras, por sus peca — שב�dos. Es decir, siete castigos por no dejar de cometer los siete pecados enumerados en los versículos 14-15 (Rashi; Sifrá). Puesto que Dios sólo castiga medida por

medida, no puede haber siete castigos por un pecado (Gur Arié).ם לריק כחכם .20 -Se agotará en vano su fuerza. Esta mal — ות�dición es dolorosa por partida doble pues, si alguien no se esfuerza mucho y no logra el éxito, ello no es tan doloroso



como invertir grandes esfuerzos sin lograr nada (Rashi; Sifrá).

Los siete castigos de esta serie son: a) el Templo será destruido; b) el cielo será cual hierro; c) la tierra será como de cobre; d) gastarán sus fuerzas en vano; e) la tierra no dará cosechas; f) los árboles no darán frutos; g) cualquier fruto que den los árboles caerá de estos antes de madurar.

21-22. La tercera serie.

Erráticamente. La traducción sigue la exégesis — קרי .21principal de Rashi a partir de Sifrá. Significa que a pe-sar de los castigos, su realización de los mandamientos será desordenada y errática, puesto que considerarán los mandamientos como dependientes de nuestra elec-ción y conveniencia en vez de obligaciones Divinamente impuestas. Onkelos lo traduce como con terquedad, es decir, que ustedes se obstinarán en su afán de no acercar-se a Mí.

Ibn Ezra, Rambam y Rabenu Bejaie lo traducen como ca-sual; es decir, el pueblo se negará a reconocer que sus in-fortunios han sido Divinamente decretados [pero si son ana-lizados cuidadosa y objetivamente, quedará de manifiesto que el castigo se corresponde con el crimen, por lo que es un claro mensaje para instar a la contrición (Or HaJaím)]. En vez de ello, insistirán que todo fue una coincidencia, pro-ducto de causas naturales.

Los siete castigos de esta serie son: a) bestias salvajes; b) animales domésticos; c) serpientes venenosas; d) muerte de los hijos; e) pérdida de ganado; f) disminución de la po-blación; g) desolación de los caminos.

23-26. La cuarta serie.

בקרי .24 ף-אני. . . -Yo también… erráticamente. Si insis — א�ten en pensar que todos Mis castigos, cuidadosamente calculados para que sean proporcionales, han sido pura coincidencia, lo que hace que Mi mensaje se desvirtúe, los castigaré medida por medida haciendo que se les dificulte

percibir la compenetración Divina en todo ello. La próxima serie de castigos les parecerá aleatoria, porque su corres-pondencia con sus pecados no será tan obvia como en el caso de los castigos anteriores (Or HaJaím). Ello sigue el principio de que si la gente se rehúsa a ‘ver’ a Dios, Él retira Su Presencia [נים ocultamiento de Su Faz] y ello hace ,הסתר פ�más difícil reconocer la verdad.

ם-ברית .25 La venganza de un pacto. Si un rey marcha — נק�a la guerra contra otro país y lo conquista, no castiga a sus habitantes a pesar de que combatieron tenazmente en su contra y le causaron muchas bajas. A la sazón, no le debían lealtad y tenían derecho de defenderse, de manera tal que su lucha no representaba deslealtad hacia él. No obstante, si los súbditos legales de un rey se rebelan en su contra, los castigará por quebrantar su pacto de fidelidad. Y de la misma manera, Dios le advierte a Israel que, debido a su rebelión contra la Torá, sufrirán la venganza de un pacto (Haamek Davar).

טה-לחם .26 -El sustento del pan. El sustento brinda apo — מ�yo; por ello, cuando hay hambruna, la gente se siente como el lisiado cuyo bastón se ha roto.

אחד נור En un solo horno. Debido a la escasez de — בת�leña, muchas mujeres compartirán un solo horno. Para empeorar las cosas, el grano se pudrirá, lo que hará que las hogazas se desmoronen y obligará a las mujeres a pesar las migajas horneadas [deberán traer de vuelta su pan por peso] para dividirlas equitativamente (Rashi; Sifrá).

Los siete castigos de esta serie son: a) la espada de los invasores extranjeros; b) el sitio, lo que obliga a la gente a hacinarse en las ciudades; c) las plagas; d) la escasez de alimentos; e) la falta de combustibles; f) el pan desmo-ronado; g) el hambre constante. La victoria del enemigo (v. 25) no se cuenta por separado porque está incluida en el castigo de la espada (Rashi).

18 Y si a pesar de todo esto no Me escuchan, incluso más los castigaré, de siete maneras, por sus pecados. 19 Y destrozaré el orgullo de su poderío, y convertiré sus cielos cual hie-rro y su tierra cual cobre. 20 Se agotará en vano su fuerza y no dará su tierra su producto, y el árbol de la tierra no dará su fruto.

21 Y si se conducen Conmigo erráticamente y no aceptan escucharme, les asestaré un golpe adicional, de siete maneras, por sus pecados. 22 Incitaré contra ustedes a la bestia del campo y los desposeeré de hijos, diezmaré a su ganado y disminuiré a [la población de] ustedes, y desolaré sus caminos.

23 Y si a pesar de ello no se corrigen hacia Mí y se conducen Conmigo erráticamente, 24 Me conduciré Yo también con ustedes erráticamente, y los azotaré a ustedes también Yo, de siete maneras, por sus pecados. 25 Y traeré sobre ustedes espada, que se vengará con la venganza de un pacto, se congregarán en sus ciudades, les enviaré pestilencia en su seno y los entregaré en manos del enemigo. 26 Y les romperé el sustento del pan y hornearán diez mujeres su pan en un solo horno y deberán traer de vuelta su pan por peso; y comerán, mas no se saciarán.

27 Y si a pesar de ello no Me escuchan y se conducen Conmigo erráticamente,

La segunda serie

La tercera serie

La cuarta serie

La quinta serie


פרשת בחקתי כו / כח ־לח 760 / ספר ויקרא

(נ’’א לקי וא� ז רג� בתקוף עמכון ך כח ואה�

ל חוביכון: ע ע� א שב� ף אנ� תכון א� וארדי) י�תיכון בנ� ר ובש� בניכון ר בש� כט ותיכלון

ת צץ י� תיכון ואק� מ� ת ב� תיכלון: ל ואשיצי י�פגור ל פגריכון ע� ת י� ואתן חניסנסיכון ת תכון: לא ואתן י� חק מימרי י� תכון ויר� עו� ט�א ול� קדשיכון ת מ� י� ואצדי א ד� קרויכון צ�לב ואצדי תכון: כנש� ן קרב� א עו� בר� בל אק�ביכון עלי דב� ה ב� דיון על� א ויצ� רע� ת א� א י� אנ�א י� ממ� ר ביני ע� ד� תכון אב� ה: לג וי� תבין ב� די�ותהי א רב� בח� טלין דק� תריכון ב� רי ואג�א: רב� ח� יהון וקרויכון א די� צ� רעכון א�א כל יומין ה� ת שמט� א י� רע� רעי א� לד בכן ת�

ביכון דב� עלי ב� ע אר� ב� תון וא� ת צדיא� די א: ה� שמט� ת י� ותרעי א רע� א� שמט בכן ת�א ת די ל� שמט י� ת ת� ל יומין די צדיא� לה כ�

ה: תבין על� ד הויתון י� ת בשמטיכון כ� שמט�א בלבהון בר� ל ת� ע� ארון בכון וא� לו ודישת�

ל ק� תהון י� וירדוף נאיהון דס� א ת� רע� בא�מן מעירוק ד כ� ויערקון קיף דש� א רפ� ט�דיף: א ויפלון ולית דר� רב� טלין בח� ם דק� קד�טלין ם דק� חוהי כמקד� ר בא� קלון גב� לז וית�

ה א תהי לכון תקומ� ית ול� דיף ל� א ור� רב� בח�א י� ממ� ביכון: לח ותבדון ביני ע� עלי דב� ם ב� קד�ביכון: דב� עלי ב� ע אר� תכון י� ר מ� ותג�

כח

כט

ל

לא

לב

לג

לד

*ש’ דגושה

לה

*ש’ דגושה

לו

לז

לח

רש“יעל שמעמידין זרה עבודה מין חמניכם. ובירניות: מגדלים במתיכם. (ל) תפוחי הגגות, ועל שם שמעמידין בחמה קרויין חמנים: ונתתי את פגריכם. רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקם ומנשקים אותם, וכרסו נבקעת ונופל עליה (שם ד): וגעלה נפשי אתכם. זה סילוק שכינה (שם): (לא) ונתתי את עריכם חרבה. יכול מאדם, כשהוא אומר והשמותי אני את הארץ (פסוק לב) הרי אדם אמור. הא מה אני מקיים חרבה, מעובר ושב (ת’’כ פרשתא א:ד): והשמותי את מקדשיכם. יכול מן הקרבנות, כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים, הא מה אני מקיים והשימותי את מקדשיכם, מן הגדודיות (שם) שיירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם. הרי שבע פורעניות. אכילת בשר בנים ובנות. והשמדת במות הרי שתים. כריתת חמנים אין כאן פורענות אלא ע”י השמדת הבירניות יפלו החמנים שבראשי הגגות ויכרתו. ונתתי את פגריכם וגו’ הרי שלש. סלוק שכינה ארבע. חרבן ערים. שממון מקדש מן הגדודיות. ולא אריח קרבנות. הרי שבע: (לב) והשמתי אני את הארץ. זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה (שם פרק ו:ה): (לג) ואתכם אזרה בגוים. זו מדה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחבירתה (שם ו): והריקתי. כששולף החרב מתרוקן הנדן. ומדרשו, חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר, כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזור (שם ז): והיתה ארצכם שממה. שלא תמהרו לשוב לתוכה, ומתוך כך עריכם יהיו חרבה נראות לכם חרבות, שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור כאלו אין כרמו וביתו חרבים. כך שנויה בת”כ (פרק ז:א): (לד) אז תרצה. תפייס את כעס המקום שכעס על שמטותיה: והרצת. למלך [ס“א למלאת] את שבתותיה: (לה) כל ימי השמה. לשון העשות, ומ”ם דגש במקום כפל שממה: את אשר לא שבתה. שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום, ארבע מאות

ושלשים שנה. שלש מאות ותשעים היו שני עונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת לפניו ארבעים שנה משגלו עשרת השבטים עד יהודה הכעיסו ובני השבטים, חרבות ירושלים. הוא שנאמר ביחזקאל ואתה שכב על צדך השמאלי וגו’ וכלית יום ארבעים יהודה בית עון את ונשאת הימני צדך על ושכבת וגו’ אלה את (יחזקאל ד:ד־ו) ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין (שם א:ב) ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו הרי ארבעים ושש. ואם תאמר שנות מנשה חמשים וחמש היו (מלכים ב כא:א) מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה, וכל שנות רשעו עשרים ושתים, כמו שאמרו באגדת חלק (סנהדרין קג.) ושל אמון שתים (מלכים ב שם יט) ואחת עשרה ליהויקים (שם כג:לו) וכנגדן לצדקיהו (שם כד:יח). צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה שמיטין ויובלות שבהם, והם שש עשרה למאה, ארבע עשרה שמיטין ושני יובלות, הרי לארבע מאות שנה ששים וארבע, לשלשים ושש שנה חמש שמיטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתירה שנכנסה בשמטה המשלמת לשבעים [ס”א ואותו יובל שגלו שלא נגמר בעונם נחשב להם], ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים. וכן הוא אומר בדברי הימים עד רצתה הארץ את שבתותיה וגו’ למלאות שבעים שנה (דה”ב לו:כא): (לו) והבאתי מרך. פחד ורוך לבב (ת’’כ פרק ז:ג). מ”ם של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ”ם של מועד ושל מוקש: ונסו מנסת חרב. כאילו הורגים רודפים אותם: עלה נדף. שהרוח הודפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול, וכן תרגומו קל טרפא דשקיף, לשון חבטה, שדופות קדים (בראשית מא:ו) שקיפן קידום, והוא לשון משקוף (שמות יב:כב) מקום חבטת הדלת, וכן תרגומו של חבורה (שם כא:כה) משקופי: (לז) וכשלו איש באחיו. כשירצו לנוס יכשלו זה בזה כי יבהלו לרוץ: כמפני חרב. כאילו בורחים מלפני הורגים שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם. ומדרשו (ת’’כ שם ה. סנהדרין כז:) וכשלו איש באחיו [ס“א בשביל אחיו] זה נכשל בעונו של זה שכל ישראל ערבין זה לזה [ס“א בזה]: (לח) ואבדתם בגוים. כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה: ואכלה אתכם. אלו המתים בגולה:

ני ף־א� א� אתכם י רת~ ויס� רי ת־ק| חמ� Cב ם aכ עמ� י כת9 ל� וה<ר dובש ם בניכ5 ר Zבש ם aלת אכ� Cו ם: Fטאתיכ ל־ח� ע� ע ב� aשתי את־ ם והכר� מתיכ י את־ב� דת ם תאכלו: והשמ� aבנתיכ

ה Dעל ם וג< י גלוליכ5 ל־פגר0 ם ע� תי את־פגריכ ת� ם ונ< ניכ מ= ח�י השמות@ Cו ה רב� ח� ריכם את־ע< י ת~ ת� ונ< ם: Fאתכ י פש@ נ�י השמת9 Cו ם: Fניחחכ יח� בר0 יח� ר א� ולא ם את־מקדשיכ5ה: ב< ים ישב@ ה� ם יביכ א יה� ל ע� ממו וש< רץ Wא את־ה� י אנ@ה Eית רב וה< Wם ח aחריכ Cי א יקת9 הר; Cגוים ו ה ב� gר ואתכם אז�רץ א� ה ה� ז תרצ ה: א� רב< היו ח� ם י; aריכ ה וע< מ� רצכם שמ� א�ם יביכ5 א רץ gבא ם aת וא� ה מ� ש� ה� י ימ[ ל כ יה� בתת את־ש�י Qל־ימ כ� : יה� Fבתת את־ש� ת והרצ6 רץ א� ה� ת Zתשב ז א�ם aבתתיכ בש� ה iבת לא־ש< ר pאש ת א[ תשבת ה מ6 ש� ה�מרך אתי והב4 ם כ ב� ים Tר נשא� וה� : יה� Fל ע� בשבתכם ף נד� ה gל ע� קול ם את� ף Zד ור� ם יביה5 א רצת בא� ם ב� בלב�יו oח יש־בא� שלו א; ין רדף: וכ< Qפלו וא רב ונ< ת־ח8 ס� סו מנ� ונ�י ה לפנ0 כם תקומ� ה ל� הי{ ין ולא־ת; Wף א רב ורד[ aכמפני־חם: Fיביכ רץ א aם א ה אתכ כל= ם וא< גוי� ם ב� aדת אב� Cם: ו Fיביכ א

*

*



27-31. La quinta serie.-Sus encumbradas edificaciones. Torres y cas — במתיכם .30tillos (Rashi). La gente confiaba en altas atalayas, desde las cuales podrían repeler a los invasores, mas Dios destruirá tales edificaciones dejando a la gente indefensa contra sus enemigos.ל-פגרי גלוליכם Sobre los cadáveres de sus ídolos. Cuando — ע�sentían aproximarse a la muerte, tomaban sus ídolos para besarlos, y caían muertos sobre ellos (Rashi; Sifrá). Y los rechazará. . . Una vez que Dios retira — וגעלה . . . אתכםSu Presencia del Templo, este pierde su santidad y no es ya Su Templo, como se describe en el v. 11. En consecuencia, el versículo siguiente habla de la desolación de sus santua-rios [de Israel] (Ibn Ezra; Tur; Abarbanel).השמותי .31 ו� . . . Ruinas y desolaré. Sus ciudades — חרבה quedarán vacías incluso de transeúntes y ya no habrá grupos de judíos que hagan peregrinajes al Templo (Rashi).

Los siete castigos de esta serie son: a) necesidad de llegar al canibalismo; b) destrucción de las estructuras de defensa; c) muerte de la población; d) alejamiento de la Shejiná; e) destrucción de las ciudades; f) desolación de los santuarios; y g) la negativa de Dios de aceptar ofrendas. La tierra. Este versículo implica una especie — את-הארץ .32de consolación: aunque Israel será exiliado de su Tierra, sus conquistadores jamás prosperarán en ella (Rashi; Sifrá). Y de hecho, a través de los largos siglos de exilio judío, Éretz Israel, la tierra que otrora manaba leche y miel, siguió siendo un país desolado e inhóspito, apenas capaz de mantener a sus habitantes a nivel de economía de subsistencia.גוים .33 אזרה ב� Y a ustedes los dispersaré entre las — ואתכם naciones. Los judíos estarán dispersos y aislados entre sí, y el exilio resulta mucho más difícil de sobrellevar cuando no se cuenta con el apoyo de los compatriotas.

רצכם שממה -Y su tierra será yerma. El versículo pre — והיתה א�vio habla de que la tierra estará desolada de manera tal que los enemigos no prosperarán en la misma. Y este versículo añade que los exiliados perderán la esperanza de retornar a la tierra, pensando que esta ha sido desolada para siempre (Rashi; Sifrá).הארץ .34 Se apaciguará la tierra. A partir de — תרצה este versículo, los Sabios derivaron que el exilio es con-secuencia de que Israel dejó de observar el mandamiento del año sabático. Si el pueblo no permite que la tierra des-canse en su presencia, descansará en su ausencia (Shabat 33a).

Debido a los setenta años sabáticos que Israel había transgredido antes del período del Primer Templo y durante el mismo, el exilio en Babilonia duró setenta años, durante los cuales la tierra fue compensada por el descanso del que había sido privada.

נשארים בכם .36 .Y a los sobrevivientes de entre ustedes — וה�Es decir, aquellos cuya maldad permanece intacta a pesar de los castigos propinados anteriormente (Or HaJaím).

El ruido del crujir de hojas. Rabí Iehudá ben Korjá — קול עלהdijo: “Una vez estábamos sentados en medio de una arbo-leda cuando una corriente de viento hizo que crujieran las hojas. Nos levantamos y huimos, diciendo: ‘Ay de nosotros si nos captura la caballería [romana]’. Pasado un rato, re-tornamos mas no vimos a nadie, por lo que nos sentamos de nuevo diciendo: ‘Ay de nosotros, pues se ha cumplido con nosotros el versículo y el ruido del crujir de hojas…’” (Sifrá).

.Y se tropezará el hombre con su hermano — איש-באחיו .37El exilio tendrá un efecto tan desmoralizante entre la gente que incluso los hermanos se harán egoístas y sólo pensarán en sus propios intereses (Rabí Hirsch).

28 Me conduciré con ustedes en furia errática y los corregiré a ustedes, Yo también, de siete maneras, por sus pecados. 29 Y comerán la carne de sus hijos, y la carne de sus hijas come-rán. 30 Destruiré sus encumbradas edificaciones y eliminaré sus ídolos solares, y arrojaré sus cadáveres sobre los cadáveres de sus ídolos, y los rechazará Mi espíritu. 31 Y haré de sus ciu-dades ruinas y desolaré sus santuarios, y no inhalaré sus aromas [sacrificiales]. 32 Y desolaré Yo la Tierra, y desolados asimismo serán sus enemigos que moren en ella. 33 Y a ustedes los dispersaré entre las naciones, y desenvainaré en pos de ustedes la espada, y su tierra será yerma y sus ciudades estarán en ruinas.

34 Entonces se apaciguará la tierra por sus años sabáticos durante todos los años de su de-solación, mientras ustedes están en la tierra de sus enemigos; entonces la tierra descansará y se apaciguará por sus años sabáticos. 35 Todos los años de su desolación descansará lo que no descansó en los años sabáticos de ustedes cuando residían en ella.

36 Y a los sobrevivientes de entre ustedes les abatiré su corazón en la tierra de sus enemi-gos, y los perseguirá [hasta] el ruido del crujir de hojas, huirán como se huye de la espada, y caerán aunque nadie los persiga. 37 Y se tropezará el hombre con su hermano como [quien huye] de la espada aunque no los persiga nadie, y no tendrán fuerza para resistir contra sus enemigos. 38 Y desaparecerán entre las naciones y los devorará la tierra de sus enemigos.


פרשת בחקתי כו / לט ־מה 762 / ספר ויקרא

בחוביהון יתמסון בכון ארון לט ודישת�

בחובי ף וא� ביכון דב� עלי דב� א ת� רע� בא�בידיהון אחידין ד� א י� ביש� תהון ה� אב�ת חובי וי� ת חוביהון י� דון מ ויו� יתמסון: רו ק� ש� די בשקרותהון תהון ה� אב�שיו: בק� י מ� קד� ליכו ה� די ף וא� במימרי על וא� שיו בק� עמהון ך אה� א אנ� ף מא א�

ר ב� ביהון או בכן ית� עלי דב� ע ב� אר� תהון ב� י�ת חוביהון: י� ירעון ובכן א פש� לבהון ט�ף וא� עקוב י� דעם מי קי� ת י� א כירנ� מב וד�

מי דעם ת קי� ף י� ק וא� מי דעם יצח� ת קי� י�כיר: א ד� א אנ� רע� כיר וא� א ד� ם אנ� ה� בר� א�ת י� ותרעי מנהון תתרטש א רע� מג וא�

ת מנהון ואנון ירעון א בדצדיא� ה� שמט�יתי א� ן ברכ� ף חל� טין לו� חוביהון ת י�ת רחק� י מ� קי� ת וי� צו ק� י דבדינ� עליהון במהויהון א (ב)ד� ם בר� ף מד וא� פשהון: נ�רטשנון א� א ל� ביהון דב� עלי ב� ע אר� ב�ה א� שנ� לא� יותהון לשיצ� רחקנון א� א ול�ההון: אל� יי� א אנ� ארי עמהון מי קי� : יי� א אנ� א ה� לאל� להון למהוי א י� ממ� ע� לעיני ים דמצר� א רע� מא� תהון י� פקית א� די אי דמ� ק� ם קי� להון א כירנ� מה וד�

לט

מ

מא

מב

*מלא ו’

מג

מד

מה

רש“י

מעשה כשאוחזים אתם] אבותם [כשעונות אתם. אבותם בעונת (לט) אבותיהם בידיהם (ת’’כ פרק ח:ב): ימקו. לשון המסה כמו ימסו וכמו תמקנה (מא) והבאתי אתם. לח:ו): (תהלים חבורותי נמקו יד:יב), (זכריה בחוריהן וגלינו הואיל אומרים יהיו שלא לישראל, טובה מדה זו אביאם. בעצמי אני נביאי את אני מעמיד אלא מניחם איני אני כמעשיהם, נעשה האומות בין אני חי וגו’ תהיה לא היו רוחכם על והעולה שנאמר כנפי, לתחת ומחזירן וגו’ אם לא ביד חזקה וגו’ (יחזקאל כ:לב־לג; ת’’כ שם ה): או אז יכנע. כמו או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא:לו) אם אז יכנע. [לשון אחר,] אולי, שמא אז יכנע לבבם וגו’: ואז ירצו את עונם. יכפרו על עונם ביסוריהם: (מב)

וזכרתי את בריתי יעקוב. בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה בניו: גאולת ויבשר שיבוא ערבון אליהו של משמו אות נטל יעקב מקומות. יעקב הוא כדאי כלומר אחורנית, נמנו למה יעקוב. בריתי את וזכרתי הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי הרי אברהם עמו שהוא כדאי (ת’’כ שם ז). ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק ובגמול גמול וביען. יען (מג) ח): (שם המזבח על ומונח צבור לפני נראה אשר במשפטי מאסו: (מד) ואף גם זאת. ואף, אפי’ אני עושה עמהם זאת לכלותם אמאסם לא אויביהם בארץ בהיותם אמרתי, אשר הפורענות ולהפר בריתי אשר אתם: (מה) ברית ראשונים. של שבטים (ת’’כ שם יב):

ף וא_ ם איביכ5 רצת בא� ם עונ� Cב קו ימ� ם כ ב� ים Tר נשא� וה�ם ואת־עון דו את־עונ� קו: והתו� ם ימ< Dם את עונת אבת6 Cברי: Fי בק לכו עמ@ ף אשר־ה< י וא� עלו־ב� ר מ< gם אש על6 Cם במ אבת�ם יביה5 רץ א aם בא י את� Tרי והבאת ם בק ך עמ� ף־אני אל4 א�י רת@ כ� ם: וז< ז ירצו את־עונ< ל וא6 ר ע� Fם ה ב� ע לב� נ� ז יכ� או־א=י rף את־ברית ק וא� י יצח� ף את־ברית עקוב וא� Cי י Tאת־בריתרץ Tם ות זב מה רץ תע� א� רץ אזכר: וה� Dא ם אזכר וה� iה בר� א�ן ע� Zם י Wירצו את־עונ ם ם וה0 ה מה מ� הש� יה� ב� בתת את־ש�ם־ ף ג� Zם: וא פש< ה נ� Dעל י ג< Yסו ואת־חקת א� י מ� Zט ן במשפ� ע� ובי�

לתים ים ולא־גע� סת~ ם לא־מא� יביה רץ א gם בא היות� זאת ב;ם: Fאלהיה יהוה י אנ9 י oכ ם Wאת י ברית@ ר Qפ לה� ם לת� לכ�רץ ם מא ר הוצאתי־את� gים אש אשנ� ית ר; Tם בר aה י ל� רת9 כ� וז<י יהוה: ים אנ9 ם לאלה@ ה8 גוים להיות ל� י ה� ים לעינ[ מצר�

*

רצת איביכם .39 עונם בא� Debido a su iniquidad en las tierras — ב�de sus enemigos. Los exiliados quizás cometerán nuevos pe-cados debido a que están en las tierras de sus enemigos. En vez de reconocer la verdadera causa del exilio, alguna gente dirá que los mandamientos sólo aplicaban en Éretz Israel, pero que en tierras extrañas los judíos deben adaptarse a su nuevo entorno (Rabí Hirsch).אתם אבתם עונת Por la iniquidad de sus ancestros [que — ב�está] con ellos. Si aprueban los pecados de sus padres y los perpetúan (ם con ellos), la nueva [tales pecados están] את�generación será castigada no sólo por sus propios pecados, sino también por los de generaciones pasadas que han in-corporado a su diario vivir (Rashi; Sifrá).ף-אני אלך עמם בקרי .40-41 דו . . . א� -Y confesarán… tam — והתו�bién Yo Me conduciré con ellos erráticamente. Los comenta-ristas se preguntan por qué la expresión de penitencia del v. 40 sería recibida con esta efusión de ira. Jizkuni explica que Dios rechazará su confesión porque no será sincera. Según el Gaón de Vilna (Adéret Eliahu), este arrepentimien-to será sincero, mas no será completo y, por eso, no bastará

para erradicar los pecados del pasado. Por ello, la respuesta de Dios será equilibrada: para instar a Israel a que haga pe-nitencia con todo su corazón, continuará castigándolo; pero como respuesta a su arrepentimiento, aunque sea parcial, atenuará Su castigo con misericordia.

Or HaJaím explica que ambos versículos son parte de la confesión, y enumeran las verdades que Israel debe recono-cer para que su contrición pueda ser considerada genuina. Comenta que, puesto que frecuentemente Dios exhibe pa-ciencia durante generaciones antes de castigar al pueblo de Israel, es natural que la gente irreflexiva concluya que sus pe-caminosos ancestros actuaron bien, pues de otra manera no hubieran gozado de éxito y prosperidad. Sin embargo, ello en sí es un factor contribuyente para que generaciones sucesivas continúen su patrón de comportamiento inaceptable como una ‘tradición’ de larga data, y se convenzan de que todos los infortunios deben ser fruto de pura coincidencia, ¡ciertamente no castigo Divino! Por consiguiente, Dios exige que una con-fesión incluya el reconocimiento de que los pecados de los antecesores ciertamente estuvieron mal, y que las penurias



y los exilios impuestos por Dios no fueron producto del azar. Sólo entonces el arrepentimiento es considerado completo.עקוב .42 Iaacov. Este es uno de los cinco lugares de la — י�Torá en el que el nombre de Iaacov está escrito con una ו, e inversamente, el nombre de Eliahu aparece cinco veces sin ה] ו הו en vez de אלי� Esto es considerado como un .[אלי�simbolismo de que Iaacov tomó una ‘prenda’ o promesa de Eliahu y le retornará las letras faltantes cuando anuncie la llegada del Mashíaj (Rashi).ברהם עקוב . . . יצחק . . . א� Iaacov… Itzjak… Abraham. El orden — י�de los nombres de los Patriarcas está invertido, lo que indica que Iaacov por mérito propio debería bastar para que sus des-cendientes sean redimidos; e incluso si su mérito no bastase, existe el mérito de Itzjak; y si ello no fuera suficiente, tenemos a Abraham, cuyo mérito sin duda debería bastar (Rashi).אזכר La Tierra recordaré. Éretz Israel posee una — והארץ condición especial debido a su santidad, que no tolera la iniquidad en su seno. Por ello, cuando Israel se arrepienta y merezca la redención, Dios recordará la Tierra, no permi-tiendo que los gentiles permanezcan en ella (Séfer HaPardés según Shaarei Aharón).-ellos. El pueblo asimismo se arre [Mientras que] — והם .43pentirá y buscará apaciguar a Dios para que le permita re-tornar a la Tierra.

Este versículo es la conclusión de la Admonición.ף .44 Mas a pesar de ello. Dios consuela a Su pueblo — וא�exiliado y atormentado, para que no piensen que las atroci-dades del exilio demuestran que ya no son el Pueblo Elegido de Dios. Dios dice que ello no es así, porque incluso en el exilio son Su pueblo y Su pacto con ellos sigue estando vigente del todo (Rashi).

En un extenso y fundamental comentario sobre este ver-sículo, Méshej Jojmá nos ofrece un análisis de la historia de Israel y de los efectos benéficos de la diáspora y exilios judíos. Cuando los judíos se asientan en sus nuevas moradas, sea Babilonia, África del Norte, España, Alemania, Europa del

Este, etcétera, buscan reestablecer los centros de vida judía que se vieron forzados a dejar atrás, o que fueron destruidos. A partir de modestos inicios, edifican sobresalientes institu-ciones académicas y logran altos niveles de estudio de la Torá. Pero a la larga terminan por comprender que las nuevas generaciones no pueden opacar los logros de sus ancestros. Sin embargo, es parte de la naturaleza humana que las per-sonas busquen nuevos horizontes, áreas en las que puedan labrarse una excelente reputación. Si no lo logran en el área de Torá, entonces tratarán de destacar en el entorno socio-cultural del país anfitrión. Y se da por sentado que tendrán éxito, tanto comercial como intelectualmente. Ello redundará en una asimilación que se acelerará paulatinamente, hasta que la esencia judía de la nación corra peligro. En esos mo-mentos, la única manera de preservar a Israel como pueblo podría ser una catástrofe que los obligue a salir hacia un nuevo exilio, donde se verán forzados a reagruparse y edificar nuevas instituciones de Torá y vida religiosa. Por ello, en nuestro versículo Dios declara: “La razón por la que los he rechazado y Me he disgustado con ellos al punto de que los obligué a emigrar a las tierras de sus enemigos no es porque busco destruirlos o anular Mi pacto. Por el contrario, soy su Dios”. Mas siendo así, ¿por qué los exilió? La respuesta es que, en ocasiones, esta es la única manera de impedir que se asimilen al punto que desaparezcan como nación.ראשנים .45 El pacto de sus ancestros, es decir, las — ברית doce tribus. Dios les prometió a los jefes de las doce tribus que redimiría a sus descendientes (Rashi; Sifrá).ים A quienes saqué de la tierra — אשר הוצאתי-אתם מארץ מצר�de Egipto. Los liberé de Egipto para ser su Dios. Y una vez que terminen de hacer penitencia, podré cumplir nueva-mente con mi intención original, pues no he cambiado, ¡sino son ustedes quienes provocaron el exilio! (Sforno).גוים ה� Frente a los ojos de las naciones. Incluso en — לעיני tiempos en que no nos hemos arrepentido ni merecemos Su ayuda, Dios realizará milagros por nosotros para que no

39 Y los sobrevivientes de entre ustedes se desintegrarán debido a su iniquidad en las tierras de sus enemigos; y asimismo por la iniquidad de sus ancestros [que está] con ellos se desintegrarán.

40 Y confesarán su iniquidad y la iniquidad de sus ancestros por la deslealtad con la que Me han traicionado, y asimismo por conducirse Conmigo erráticamente. 41 También Yo Me conduciré con ellos erráticamente desterrándolos a la tierra de sus enemigos; y quizás entonces se doblegará su corazón insensible y lograrán apaciguamiento por su iniquidad. 42 Recordaré el pacto de Iaacov y asimismo el pacto de Itzjak, y también el pacto de Abraham recordaré, y la Tierra recordaré.

43 La Tierra será desposeída de ellos, y se apaciguará por sus años sabáticos al quedar desolada de ellos; [mientras que] ellos deben lograr apaciguamiento por su iniquidad, debido a que repudiaron Mis leyes y Mis decretos rechazó su alma.

44 Mas a pesar de ello, cuando estuvieron en la tierra de sus enemigos no los repudié y no los rechacé hasta destruirlos anulando Mi pacto con ellos, pues Yo soy HASHEM, su Dios. 45 Y recordaré en aras de ellos el pacto de sus ancestros, a quienes saqué de la tierra de Egipto frente a los ojos de las naciones para ser para ellos Dios; Yo soy HASHEM.

La conclu-sión de la Admoni-

ción


פרשת בחקתי כו / מו — כז / א ־ט 764 / ספר ויקרא

די א ת� י� ואור� א י� ודינ� א י� מ� קי� מו אלין

אל ישר� בני ובין מימרה בין יי� ב יה�ליל א דמשה: א ומ� י ביד� א דסינ� בטור�בני עם לל ב מ� ר: למימ� עם משה יי� פרש ר ארי י� ר להון גב� אל ותימ� ישר�ג ויהי : יי� ם קד� א ת� פש� נ� ן בפרס� ר נד�ד ר עסרין שנין וע� א מב� נה דכור� פרס�משין נה ח� פרס� ויהי שנין שתין ר ב�ד ואם א: בסלעי קודש� ף דכס� סלעין תין סלעין: נה תל� א היא ויהי פרס� נקובת�ר עסרין ד ב� ר חמש שנין וע� ה ואם מב�

א עסרין סלעין נה דכור� שנין ויהי פרס�ר א סלעין: ו ואם מב� א עשר� ולנקובת�נה ר חמש שנין ויהי פרס� ד ב� א וע� רח� י�א ף ולנקובת� א סלעין דכס� מש� א ח� דכור�ז ואם ף: דכס� סלעין א ת� תל� נה פרס�א א אם דכור� ר שתין שנין ולעל� מב�סלעין א עשר� א מש� נה ח� פרס� ויהי א סלעין: ח ואם מסכן א עשר� ולנקובת�א הנ� כ� ם קד� ויקימנה נה מפרס� הוא דבק ר די ת� ל מימ� א ע� הנ� תה כ� ויפרוס י�ט ואם א: הנ� כ� יפרסנה א דנודר� א יד�

מו

א־ב כז רביעי [ששי]

ג

ד

ה

ו

ז

ח

ט

רש“י(מו) והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני (שם ערך לומר נפשו, ערך ליתן בערכך נפשת. בפיו: יפרש יפלא. כי (ב) יג): דבר שנפשו תלויה בו עלי (שם פרשתא ג:ו): (ג) והיה ערכך וגו’. אין ערך זה לשון דמים, אלא בין שהוא יוקר בין שהוא זול כפי שניו הוא הערך הקצוב עליו (ה) הוא: לשון מאיזה ידעתי לא הכפי”ן וכפל ערך, כמו ערכך. זו: בפרשה אלא כלום, קטן בדברי שאין קטן, הנודר שיהא לא ואם מבן חמש שנים. מבן ששים ואם (ז) עלי: שנים חמש בן שהוא הזה קטן ערך שאמר גדול

האיש [לפיכך כאיש, להחשב קרובה האשה הזקנה לימי כשמגיע וגו’. שנה שליש מערכה,] פוחתת אלא אינה והאשה יותר משליש בערכו בהזדקנו פוחת (ערכין בביתא סימא בביתא סבתא בביתא, פחא בביתא סבא אינשי דאמרי הערך ליתן משגת ידו שאין הוא. מך ואם (ח) בביתא: טבא וסימנא יט.) ידו השגת לפי ויעריכנו הכהן, לפני ליערך] [ס“א לנערך והעמידו. הזה: וישאיר לו כדי חייו, לו יסדרנו על פי אשר תשיג. לפי מה שיש של מעריך: כג:): (ערכין חמורו לו משאיר חמר היה אם אומנות, וכלי וכסת כר מטה

ן יהוה בינו Zת תורת אשר נ� טים וה� משפ� ים וה� Tחק Cלה ה אה: Fד־מש י בי� Yר סינ dל בה eא י ישר� ין בנ[ וב0

אל ישר� י אל־בנ4 ר ב ד� לאמר: אל־משה יהוה ר Qב יד� ו�שת נפ� בערכך� דר נ5 א פל@ י� י כ9 יש א ם אלה רת= מ� וא<ד בן־ Yה וע נ� ים ש� Tר מבן עשר כ� ז� ה� ה ערכך� Eי יהוה: וה� Cלבשקל סף aכ שקל ים oחמש ערכך� ה י= וה� ה Wנ ש� ים Tששקל: ש< ים שלש9 ערכך� ה Dי וה� וא ה� ה ואם־נקב6 קדש: ה�ה י� וה� ה נ� ש� ים Tבן־עשר ד וע� ים נ ש� ש מ מבן־ח� ם ואים: ל; ה עשרת שק� נקב6 ים ול� ל� ים שק� Tר עשר כ6 ז� ערכך� ה�ר כ� ז� ה� ה ערכך� Eי נים וה� ש ש� מ[ ד בן־ח� ם מבן־חדש וע� Tואים ל@ שק� שלשת ערכך� ה נקב= ול� סף Wים כ ל@ שק� ה Dחמש ה ערכך� י= ר וה� כ� ה אם־ז� על� מ� ה ו� Eנ ים ש� ם מבן־שש א סף: ו כ<ך Dים: ואם־מ ל; ה שק� Dר ה עש� נקב6 ול� קל Wר ש ש6 ה ע� Dחמשן eכה יך אתו ה� ער9 Fן וה כה י ה� עמידו לפנ[ Fך� וה הוא מערכם־ כהן: וא נו ה� aעריכ Cר י נד ד ה� Zשיג י ר ת� י אש{ ל־פ ע�

se profane Su Nombre. Esta promesa aplica en todos los exilios y en todas las generaciones, como los Sabios han expuesto sobre el v. 44 (Sifrá): “No los repudié en los días de Vespasiano [conquistador del Segundo Templo], y no los re-chacé en los días de los griegos seléucidas, hasta destruirlos anulando Mi pacto con ellos en los días de Hamán, pues Yo soy HASHEM su Dios en los días de Gog y Magog (Rambán)”.

תורת .46 Y las enseñanzas. La palabra está en plural — וה�porque se refiere a las dos Leyes: la Torá Escrita y la Torá Oral. Este versículo enfatiza que ambas fueron dadas en Sinaí (Rashi; Sifrá).

! En conclusión.La Tojajá / Admonición de este capítulo es una de las dos

que se hallan en la Torá: la otra está en Devarim 28. Rambán (vs. 16-43) explica que las dos admoniciones se refieren a diferentes períodos de la historia de Israel: nuestro capítu-lo se refiere a los pecados de la era del Primer Templo y sus postrimerías, mientras que Devarim 28 hace referencia a los pecados antes de la Segunda Destrucción y el exilio presente. Tal es la razón de que nuestro capítulo hable con

frecuencia de la inobservancia del año sabático como cau-sa del exilio, tema que está explícitamente mencionado en Divrei HaIamim II 36:21 como razón del mismo. [Aunque el Talmud (Iomá 9b) ofrece como razón del primer exilio los pecados de la idolatría, la inmoralidad y el derramamiento de sangre, nuestro capítulo claramente afirma que la trans-gresión de las leyes de la Shemitá fue asimismo un factor contribuyente (véase v. 35 y notas)]. No obstante, la des-trucción del Segundo Templo es atribuida por los Sabios al pecado del odio infundado (Iomá 9a).

Otra gran prueba de que nuestro capítulo habla de la era del Primer Templo es que no promete ni contrición comple-ta ni redención total. La confesión del v. 40 es inadecuada (véanse las notas ahí), y el v. 42 dice sólo que Dios recor-dará el pacto, mas no que retornará a Israel a su eminencia original o que el exiliado Israel retornará a la Tierra. Después de la promesa de que Dios recordará el pacto, el versículo inmediatamente posterior habla de nuevo de los años sabá-ticos transgredidos y de la Tierra desposeída de sus hijos. Y de hecho, cuando el exilio de Babilonia finalizó, Éretz Israel no se convirtió en un país libre: fue un estado vasallo de


765 / VAIKRÁ/LEVÍTICO PARASHAT BEJUKOTAI 26 / 46 — 27 / 1 -8

Persia, y luego de Siria y después de Roma. Cuando el rey Ciro de Persia le concedió permiso a los judíos de retornar a la Tierra, sólo 42.360 lo hicieron (Ezra 2:64), una cantidad extremadamente exigua, en tanto que durante toda la época del Segundo Templo, la mayoría de los judíos vivía en la diáspora.

27. ! Donativos al Templo.Este capítulo, que trata de contribuciones voluntarias al

Templo, no estaba incluido entre los mandamientos que formaron el pacto de la Admonición (26:46) a pesar de que parecería pertenecer a los primeros capítulos de este libro, los que tratan sobre las ofrendas. Al excluirlos, la Torá desea implicar que, aunque tales obsequios voluntarios son cier-tamente loables, no son esenciales para la realización de los mandamientos. Nadie debe pensar que las contribuciones voluntarias pueden expiar por el desgano en cumplir lo que está ordenado (Rabí Hirsch).

Generalmente hablando, existen dos clases de propiedad santificada: מים ת ד� גוף santificación monetaria, y ,קדש� ת ה� ,קדש�santificación física. La diferencia estriba en la naturaleza de la santidad, lo que se refleja en múltiples leyes. Un objeto o animal que detenta santificación monetaria es sagrado por ser propiedad del Santuario, no debido a que sea intrín-secamente sacro. Está prohibido usarlo para ningún otro propósito aparte de su elevado fin, de la misma manera que está prohibido tener usufructo de propiedad ajena. No obstante, un objeto o animal que detenta santificación física es elevado como ofrenda en el Altar, y es intrínseca-mente sacro. Valoraciones. De la misma manera que las / ערכין .1-8personas pueden hacer votos de contribuir cantidades espe-cíficas de dinero al Santuario, así también es posible hacer votos de contribuir el valor propio de otra persona o de un objeto. Ello puede ser realizado de dos diferentes maneras. Por ejemplo, declarando י ל� ע� פלוני asumo donar el valor ,דמי en efectivo de fulano, la persona se obliga a donar lo que la otra persona valdría como bien de intercambio, por ejemplo, como esclavo. Mas ello no es el tema de nuestro capítulo, pues aquí la Torá habla de una variedad específica de voto

conocido como ערך, el que, por falta de un equivalente exac-to en castellano, denominamos como valoración.

Este voto involucra la santidad inherente de un judío, la ‘valía’ de su alma, por así decirlo. Mas como no hay ‘mercado’ que pueda determinar tal valor, y ninguna manera por medio de la cual los seres humanos puedan cuantificarlo, la Torá designa las cantidades que deben ser pagadas, basadas no en la salud, la fuerza, la capacidad adquisitiva o el valor co-mercial de un sujeto, sino únicamente en función de su edad y género (Rabí Munk). Al cumplir esta clase de voto, se paga una valoración prescrita por la Torá, pago que va a la tesorería del Templo para ser usado para mantenimiento o cualquier otro gasto necesario, como se detalla en este pasaje.קדש .3 -Del shékel sacro. Veinte guerá de plata equi — בשקל ה�valen a un shékel sacro (véase Shemot 30:13).4-7. Hay cuatro clases de valoración por edad: de 1 mes a 5 años, de 5 a 20 años, de 20 a 60 años y de más de 60 años. El grupo de edad de 20 a 60 años es enumerado primero porque el capítulo trata de la ley de un adulto que formula un voto. Luego sigue el grupo de 5 a 20 años, porque incluye a quienes ya cumplieron edad de bar mitzvá y por ende ya son halájicamente adultos. Después siguen los niños que no han llegado a su madurez, y finalmente el último grupo, el de la tercera edad (Rabenu Bejaie). Mas si es demasiado pobre. Si quien hizo el — ואם-מך הוא .8voto es demasiado pobre como para pagar toda la cantidad, un Cohén designado debe evaluar cuánto podría pagar. Para el propósito de esta valoración, necesidades tales como vi-vienda, herramientas y vestimentas no se incluyen en tanto bienes vendibles (Arajín 17a, 23b).9-13. Santificación y redención de animales. Si se santifica un animal con el propósito de que sea ofrendado, enton-ces no puede ser empleado para ningún otro fin, incluso uno sacro, ni tampoco puede ser redimido. No obstante, si un animal no es idóneo como ofrenda, por ejemplo, por tener algún defecto, puede ser redimido y su valor puede ser usado para la ofrenda para la cual el animal había sido originalmente dedicado. El costo de la redención es el valor efectivo del animal, a diferencia del pasaje previo que trata de valoraciones predeterminadas.

46 Estos son los decretos y las leyes y las enseñanzas que dio HASHEM entre Él y los Hijos de Israel en el monte Sinaí en manos de Moshé.

1 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: “Habla a los Hijos de Israel, diciéndoles: 2 Si un hom-bre verbaliza un voto sobre valoración de personas para HASHEM, 3 será la valoración

de un varón: de veinte años a sesenta años, valoración de cincuenta shékels de plata, del shékel sacro. 4 Y si es fémina, será la valoración de treinta shékels. 5 Y de cinco años a veinte años, será la valoración de un varón veinte shékels y de una fémina diez shékels. 6 Y de un mes a cinco años, será la valoración de un varón cinco shékels de plata, y de fémina será la valoración tres shékels de plata. 7 Y de sesenta años en adelante, si es varón será la valoración quince shékels, y de fémina diez shékels. 8 Mas si es demasiado pobre para la valoración, lo hará comparecer frente al Cohén y lo valorizará el Cohén; según lo que pueda costear quien hace el voto lo valorará el Cohén.

27Donativos al Templo

Valoraciones


פרשת בחקתי כז / י ־יט 766 / ספר ויקרא

יי� ם קד� א נ� קרב� ה מנ� רבון יק� די א בעיר�א א: י ל� ם יי� יהי קודש� ל די יתן מנה קד� כ�בביש או ב תה ט� י� ר יעב� א ול� לפנה יח�א בעיר� לף יח� א פ� ל� ח� ואם ב בט� ביש דיש: ק� יהי וחלופה ויהי הוא א בבעיר�רבון א יק� א די ל� ב� א� א מס� ל בעיר� יא ואם כ�

א בעיר� ת י� ויקים יי� ם קד� א נ� קרב� ה מנ�בין ה ת� י� א הנ� כ� יב ויפרוס א: הנ� כ� ם קד�יהי: כן א הנ� דכ� א נ� כפרס� ביש ובין ב ט�ל ה ויוסף חמשה ע� ק יפרקנ� יג ואם מפר�

ביתה ת י� קדש י� ארי ר יד וגב� נה: פרס�ב א בין ט� הנ� ם יי� ויפרסנה כ� א קד� קודש�א כן הנ� תה כ� א די יפרוס י� ובין ביש כמ�ביתה ת י� יפרוק קדש דא� טו ואם יקום: ויהי עלוהי נה פרס� ף כס� חמש ויוסף ר קדיש גב� נתה י� חס� ל א� לה: טז ואם מחק�ע ר זר� רעה ב� נה לפום ז� ם יי� ויהי פרס� קד�ף: יז אם משין סלעין דכס� כור שעורין בח�נה קלה כפרס� קדש ח� י� א א דיובל� ת� מש�קלה קדש ח� י� א יובל� ר ת� יח ואם ב� יקום: א י� ל פום שנ� א ע� ספ� ת כ� א י� הנ� שב לה כ� ויח�ע ויתמנ� א דיובל� א ת� ד ש� ע� ן ר� א� דישת�א קל� ת ח� ק יפרוק י� נה: יט ואם מפר� מפרס�

י

יא

יב

יג

יד

טו

טז חמישי [שביעי]

יז

יח

יט

רש“יזו עולה דבריו קיימין ותמכר לצרכי (ט) כל אשר יתן ממנו. אמר רגלה של עולה ודמיה חולין חוץ מדמי אותו האבר (ת“כ פרק ט:א; ערכין שם ה.): (י) טוב ברע. תם בבעל מום: או רע בטוב. וכל שכן טוב בטוב ורע ברע (תמורה ט.): (יא) ואם כל בהמה טמאה. בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקרבה ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אלא א”כ הוממו (ת“כ פרשתא ד:א; תמורה לב:): (יב) כערכך הכהן כן יהיה. לשאר כל אדם הבא להוסיף הכתוב החמיר בבעלים יגאלנה. ואם גאל (יג) הקדש: מיד לקנותה חומש, וכן במקדיש בית וכן במקדיש את השדה וכן בפדיון מעשר שני הבעלים מוסיפין חומש ולא שאר כל אדם (ת”כ שם ז; ערכין כה.): (טז) והיה ערכך לפי זרעו. ולא כפי שוויה, אחת שדה טובה ואחת שדה רעה פדיון הקדשן שוה, בית כור שעורים בחמשים שקלים, כך גזירת הכתוב (ת“כ פרק י:ג; ערכין יד.) והוא שבא לגאלה בתחלת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו נותן לפי החשבון סלע ופונדיון לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למנין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו

הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות יוצאה מידו חוזרת לכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו המכורות, וכשהיא ומתחלקת ביניהם. זהו המשפט האמור במקדיש שדה. ועכשיו אפרשנו על סדר אם משעברה שנת היובל מיד (יז) אם משנת היבל יקדיש וגו’. המקראות: הקדישה ובא זה לגאלה מיד: כערכך יקום. כערך הזה האמור יהיה, חמשים כסף יתן: (יח) ואם אחר היובל יקדיש. וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהה ביד גזבר ובא זה לגאלה אחר היובל: וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים שנים חמשים ותשע כיצד, הרי קצב דמיה של ארבעים כפי חשבון. הנותרות. שקל, הרי שקל לכל שנה ושקל יתר על כולן. והשקל ארבעים ושמנה פונדיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה, אלא שחסר פונדיון אחד לכולן, ואמרו רבותינו שאותו פונדיון קלבון לפרוטרוט, והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל (ת“כ פרק י:ה; בכורות נ.): ונגרע מערכך. מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון: (יט) ואם גאל יגאל. המקדיש אותו יוסיף חומש על הקצבה הזאת:

ן Qר ית יהוה כל אש Cן ל רב6 ה ק� נ� יבו ממ8 rקר ר י� ה אש בהמ�יר אתו מ9 נו ולא־י� חליפ Cהיה־קדש: לא י יהוה י; Cנו ל ממ8ה ה בבהמ� יר בהמ� מ~ ר י� מ ע בטוב ואם־ה� Zע או־ר טוב בר6ה ה טמא� ל־בהמ= היה־קדש: ואם כ� תו י; ה־הוא ותמור� י� וה<את־ יד עמ9 Fוה יהוה Cל ן רב6 ק� ה נ� ממ8 יבו rקר לא־י� ר ש א

ין ין טוב וב[ Qה ב כהן את� יך ה� ער~ Fכהן: וה י ה� Qה לפנ בהמ6 ה�ף dס וי� ה נ� ל5 יגא� אל ואם־ג� ה: Fהי י; ן Qכ ן כה0 ה� כערכך� ע Wרקדש את־ביתו ש קד י־י� כ; יש וא : ך� Fל־ערכ ע� ישתו חמ;יך ער9 Cר י אש Cע כ Wין ר ין טוב וב[ Qן ב כה עריכו ה� Fיהוה וה Cלף ס� י� ל את־ביתו ו Yיש יגא קד מ� קום: ואם־ה� ן י� Qן כ כה0 אתו ה�תו ה אחז� ם ׀ משד[ Tה לו: וא י� Dיו וה ל6 סף־ערכך� ע� Fית כ rחמישחמר ע ר� ז רעו ז� י Tערכך� לפ ה Dי וה� יהוה Cיש איש ל קד9 י�יש Tקד ל י� יב0 ת ה� dסף: אם־משנ ים שקל כ< חמש@ Cים ב שערהו ד ש� יש Tקד י� יבל ה� ר Zח ואם־א� קום: י� כערכך� הו eד ש�ד Yרת ע נות� נים ה� ש� י ה� ל־פ~ סף ע� כ ן את־ה� כה ב־לו ה� וחש�ה ד ש� ל את־ה� אל יגא� : ואם־ג� ך� Fע מערכ Yל ונגר eיב ת ה� Zשנ

Cualquier parte de este. Es posible que — כל אשר יתן ממנו .9sólo una parte del animal, cualquier parte, sea santificada. Por ejemplo, si alguien sólo santificó una pierna como olá, la misma se santifica, pero no el resto del animal. Sin em-bargo, dado que tal miembro es sacro, el animal no puede ser usado para ningún propósito profano. En cambio, debe ser vendido a alguien que necesita una olá, y tal persona santificará entonces el resto para hacer dicha ofrenda (Rashi; Sifrá). Pero si alguien santificó un órgano sin el cual el animal no puede vivir, como la cabeza o el corazón, todo el animal se santifica (Arajín 5a).

אתו .10 ולא-ימיר חליפנו י� No la intercambiará ni la — לא sustituirá. No puede intercambiar este animal sacro por

el animal de nadie, ni sustituirlo por otro suyo (Temurá 9a).

ותמורתו Él y su sustituto. Ambos animales tienen — הוא la misma santidad y ambos deben ser elevados como ofrenda.

Aunque los mandamientos de la Torá son decretos, co-rresponde meditar sobre ellos y tratar de indagar sus razo-nes. El motivo de que ambos animales son sacros en el caso de temurá [sustitución] es el hecho de que la Torá toma en cuenta los pensamientos del subconsciente humano y su posible inclinación al mal. Después de que alguien ha santi-ficado un animal, podría cambiar de parecer pensando que no debió haberse deshecho de un bien valioso. Por este mo-tivo, podría intentar recuperarlo cambiándolo por un animal



de inferior calidad. De ahí que la Torá lo penaliza decretando que ambos animales son sacros. Y la misma pena aplica in-cluso si sustituye un animal inferior con uno superior, debido a que si se le permitiese a la gente hacer tales sustitucio-nes en algunas circunstancias, se sentiría libre de hacerlo también en otros casos. Por la misma razón derivada de la psicología de la persona, es decir que alguien podría intentar recuperar algo que ha santificado, la Torá requiere que quien redime un objeto debe añadir a su pago un sobrecargo de un quinto, como se estipula en el versículo 13 (Rambam, Hiljot Temurá 4:13).

ה Un animal descalificado. El término — בהמה טמאה .11 טמא�suele referirse a especies no kasher, mas puesto que la re-dención de animales no kasher es tratada en el versículo 27, este debe estar refiriéndose a otra cosa. El tema del mismo es un animal kasher que fue santificado como ofrenda y pos-teriormente sufrió un defecto que lo descalificó. Sólo en ese caso puede redimirse a tal animal, pues esto es imposible si aún está sano y completo (Rashi; Sifrá).

כהן .12 .Según la valoración hecha por el Cohén — כערכך ה�Si alguien más aparte del dueño original quiere redimir al animal, le pide al tesorero del Santuario su valor según haya sido valorado por el Cohén, y nada más.

חמישתו .13 ף Añadirá un quinto. Si el dueño original — ויס�lo redime, debe añadir un ‘quinto’ al precio del animal. Para determinar el quinto, si el animal valía cuatro shékels, el due-ño paga cinco; y así, su cantidad adicional es un quinto del pago total. Independientemente de quién redima al animal, el dinero es sacro y pertenece al Santuario (Rashi; Sifrá).

Su casa. El vocablo casa incluye cualquier — את-ביתו .14propiedad, inmueble o mueble. A partir de la formulación en posesivo, su casa, los Sabios derivaron que una persona no puede santificar una propiedad a menos que sea suya. Así, por ejemplo, un ladrón no puede santificar bienes robados (Sifrá; Bava Kamá 68b).

Rabí Menajem Mendel de Kotzk recurrió a la homilía para

interpretar el término ביתו en el sentido alternativo de su fa-milia: ¿cómo podemos determinar si alguien es santo? Si su familia lo es. Una persona que ha sido capaz de criar hijos imbuidos con un espíritu de santidad y devoción a Dios debe también ser santa.

רע ובין טוב Para bien o para mal. La valoración del — בין Cohén posee validez legal ya sea que determine una alta valía, lo que es bueno para la tesorería del Templo, o una baja, lo que es malo para la tesorería del Templo (Ralbag).

16-25. Redención de casas y campos.

רעו .16 Según su siembra. Se redime un campo con — לפי ז�una suma fija determinada a partir de dos factores: el nú-mero de cosechas [su siembra] que restan hasta el Año del Jubileo, y el tamaño del campo. Para un campo del tama-ño ilustrado a continuación, la valoración es de cincuenta shékels de plata de un Jubileo a otro, sin contar el Jubileo mismo. Por consiguiente, para cada año que resta hasta el Jubileo, la redención costará 1/49 de cincuenta shékels de plata (Rashi; Sifrá).

ע חמר שערים .El área de siembra de un jómer de cebada — זר�La Torá da una valoración de cincuenta shékels por un cam-po lo suficientemente grande como para requerir un jómer de semilla de cebada. Un jómer o, en la terminología de la Mishná, un kor, tiene un volumen de 4.320 huevos y es igual a 30 seá, lo que según Jazón Ish es aproximadamente 492 litros. El área de este campo es 75.000 codos cuadrados, aproximadamente 27.870 metros cuadrados. Si fuesen más pequeños o más grandes, los campos serían redimidos por cantidades proporcionales.

En su valoración permanecerá. Si el campo — כערכך יקום .17fue consagrado al principio de ese ciclo de cincuenta años, y es redimido antes de que haya pasado un año de cosechas, quien redime el campo paga la valoración completa de cin-cuenta shékels. La valoración disminuye según el número de años que han transcurrido, como se señala en el versículo siguiente.

9 Y si es un animal que se ofrenda a HASHEM, cualquier parte de este que se ofrezca a HASHEM será sacra. 10 No la intercambiará ni la sustituirá, ya sea buena por mala o mala por buena, mas si sustituye un animal por otro animal, serán él y su sustituto sacros. 11 Y si es un animal descalificado que no se ofrenda a HASHEM, hará comparecer el animal ante el Cohén. 12 Y lo valorizará el Cohén; para bien o para mal, según la valoración hecha por el Cohén será. 13 Y si la redime añadirá un quinto sobre la valoración.

14 Si un hombre consagra su casa como sacra para HASHEM, la valorará el Cohén para bien o para mal; según la valore el Cohén así permanecerá. 15 Y si quien la con-sagra redime su casa, añadirá un quinto al dinero de la valoración sobre la misma, y será suya.

16 Si del campo de su heredad consagra un hombre a HASHEM, será la valoración según su siembra, el área de siembra de un jómer de cebada por cincuenta shékels de plata. 17 Si desde el Año del Jubileo consagra su campo, en su valoración permanecerá. 18 Y si posterior al Jubileo consagra su campo, considerará el Cohén el dinero según los años que restan has-ta el Año del Jubileo, y sustraerá de la valoración. 19 Si redime el campo quien lo consagra,

Santificación y redención de animales

Redención de casas y

campos


פרשת בחקתי כז / כ ־כט 768 / ספר ויקרא

נה ף פרס� תה ויוסף חמש כס� קדש י� דא�ת י� יפרוק א ל� כ ואם לה: ויקום עלוהי ן חר� ר א� א לגב� קל� ת ח� בין י� א ואם ז� קל� ח�א במפקה קל� ק עוד: כא ויהי ח� ר� א יתפ� ל�א חרמ� ל חק� כ� יי� ם קד� א א קודש� ביובל�ל ת חק� נתה: כב ואם י� חס� א תהי א� הנ� לכ�קדש י� נתה חס� ל א� מחק� א די ל� זבינוהי ן מני� ת י� א הנ� כ� לה שב כג ויח� : יי� ם קד�נה ת פרס� א ויתן י� א דיובל� ת� ד ש� נה ע� פרס�א ת� : כד בש� ם יי� א קד� הוא קודש� א ה� ביומ�נה מנה לדי א לדי זב� קל� א יתוב ח� דיובל�נה יהי ל פרס� א: כה וכ� רע� ת א� נ� חס� דילה א�א: עין יהי סלע� א עסרין מ� בסלעי קודש�א ם יי� בבעיר� ר קד� כ� א די ב� ם בוכר� כו בר�

ר תה אם תור אם אמ� י� ר גב� קדש י� א ל�א ב� א� מס� א בבעיר� כז ואם יי� הוא: ם קד�עלוהי חמשה ויוסף נה בפרס� ויפרוק ם נה: כח בר� ן בפרס� ב� ק ויזד� ר� א יתפ� ואם ל�ל די ם יי� מכ� ר קד� חרם גב� א די י� ל חרמ� כ�א נתה ל� חס� ל א� א ומחק� א ובעיר� ש� לה מאנ�א קדש קודשין ל חרמ� ק כ� ר� א יתפ� ן ול� ב� יזד�ם מן חר� א די ית� ל חרמ� : כט כ� ם יי� הוא קד�יתקטל: א ל� אתקט� ק ר� יתפ� א ל� א ש� אנ�

כ

כא

כב ששי

כג

כד

כה

כו

כז

כח

כט שביעי

רש“י(כ) ואם לא יגאל את השדה. המקדיש: ואם מכר. הגזבר: את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. לשוב ליד המקדיש: (כא) והיה השדה בצאתו ביבל. מיד הלוקחו מן הגזבר כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל: קדש לה’. לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר אלא כשדה החרם הנתון לכהנים, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח:יד) אף זו תתחלק לכהנים של אותו משמר שיום הכפורים של יובל פוגע בו (ערכין כח:): (כב) ואם את שדה מקנתו וגו’. חלוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה, ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים. יגאל לא ואם אחוזה, לשדה הקצובים הללו בדמים יגאל לגאלה, בא לפיכך אם וימכרנה גזבר לאחר, או אם יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו אותו שהקדישה. ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר, לכך הוצרך לומר לאשר לו אחוזת הארץ מירושת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש (ת“כ פרק יא:ז; ערכין כו:א־ב): (כה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. כל ערכך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש: עשרים גרה. עשרים מעות. כך היו מתחלה, ולאחר מכאן הוסיפו שתות ואמרו רבותינו שש מעה כסף דינר, עשרים וארבע מעות לסלע (בכורות נ.): (כו) לא יקדיש איש אתו. לשם קרבן אחר (ת“כ פרשתא ח:ב,ז; ערכין כט.) לפי שאינו שלו: (כז) ואם בבהמה הטמאה וגו’. אין המקרא הזה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך

זה,] שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה [ס“א וחמור אין וחומש, לכהן ואינו להקדש. אלא הכתוב מוסב על ההקדש, שהכתוב שלמעלה דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית (מנחות קא.): ופדה בערכך. כפי מה שיעריכנה הכהן: ואם לא יגאל. ע”י בעלים (ת”כ פרק יב:ב): ונמכר בערכך. לאחרים (שם): (כח) אך כל חרם וגו’. נחלקו רבותינו בדבר. יש אומרים סתם חרמים להקדש, ומה אני מקיים כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח:יד) בחרמי כהנים, שפירש ואמר הרי זה לכהן. ויש אמרו סתם חרמים לכהנים (ערכין כח:־כט.): לא ימכר ולא יגאל. אלא ינתן לכהן. לדברי האומר סתם חרמים לכהנים מפרש מקרא זה בסתם חרמים, והאומר סתם חרמים לבדק הבית מפרש מקרא זה בחרמי כהנים, שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון כל חרם קדש קדשים שם): (ערכין נפדים גבוה וחרמי כהן, ליד שיבואו עד הוא. האומר סתם חרמים לבדק הבית מביא ראיה מכאן (ת“כ שם ה; ערכין שם) והאומר סתם חרמים לכהנים מפרש כל חרם קדש קדשים הוא לה’ ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים ונותן לכהן, כמו ששנינו במסכת ערכין (שם כח:) אם נדר נותן דמיהם ואם נדבה נותן את טובתה: מאדם. כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים (ת“כ שם ג; ערכין כח.): (כט) כל חרם אשר יחרם וגו’. היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום (ת“כ שם ז; ערכין ו:): מות יומת. הרי הולך למות לפיכך לא יפדה, אין לו דמים ולא ערך (ערכין שם):

ם לו: �יו וק ל6 סף־ערכך� ע� Fית כ rף חמש ס� י� יש אתו ו קד@ מ� ה�יש Tה לא aד ש� ר את־ה� dכ ה ואם־מ� ד ש� ל את־ה� ואם־לא יגא�ל קדש יב ה בצאתו ב� ד ש� ה ה� י� ל עוד: וה� א0 א יג� ר ל eח א�ה תו: ואם את־שד[ היה אחז� ן ת; כה0 רם ל� eח ה ה� יהוה כשד[ Cלב־לו יהוה: וחש� Cיש ל קד@ תו י� ה אחז� ר לא משד[ תו אש מקנ�את־ ן uת ונ� ל eיב ה� ת Zשנ ד Yע ערכך� ה< ת Zמכס ת א ן כה ה�

שוב יובל י� ת ה� uיהוה: בשנ Cהוא קדש ל יום ה� ב� ערכך� ה<רץ: א< ה� ת dאחז אשר־לו Cל מאתו הו נ6 ק� אשר Cל ה ד ש� ה�היה י; ה גר6 ים עשר9 קדש ה� קל gבש ה aהי י; ל־ערכך� וכ�יש קד9 ה לא־י� יהוה בבהמ� Cר ל uר יבכ ך־בכור אש קל: א� ש< ה�ה Eבהמ ם ב� יהוה הוא: וא Cה ל יש אתו אם־שור אם־ש א@ואם־לא יו Wל ע� שתו חמ; ף dס וי� ך� בערכ ה ד= ופ� ה טמא� ה�יש א חרם Cי ר gרם אש ל־ח כ� ך Zא : ך� Fבערכ ר dונמכ ל א0 יג�תו לא ה אחז� ה ומשד[ ם ובהמ� Eד ל־אשר־לו מא� יהוה מכ� Cליהוה: Cל הוא ים ש9 ד� קדש־ק< רם ל־ח כ� ל eא יג� ולא ר כ0 ימ�ת: ה מות יומ< ד5 ם לא יפ� ד6 א� ם מן־ה< חר_ ר י< pרם אש ל־ח כ�

20-21. Los campos que han sido vendidos retornan a su dueño ancestral cuando llega el Jubileo, pero los campos santificados son diferentes: a menos que el dueño los redi-ma, se convierten en propiedad de los Cohanim.ר . . . ל . . . ואם-מכ� Mas si no redime … o si vende — ואם-לא יגא�… Hay dos maneras por las que el dueño pierde su derecho a reclamar su campo en el Año del Jubileo: si él, el dueño,

opta por no redimirlo, o si él, el tesorero del Templo, lo vende a otra persona, es decir, permite que alguien más lo redima. Pero existe una excepción a esta regla. Los Sabios derivan que si el hijo del dueño redime el campo, retornará a su padre en el Jubileo, debido a que el hijo se equipa-ra con el padre en ciertos aspectos jurídicos (Arajín 25a; Rashi ahí).



ה‘ .21 ל� Sacro para HASHEM. A menos que él o — קדש su hijo lo hayan redimido, el dueño no recobrará su campo con el advenimiento del Jubileo. Más bien, este será dividido entre los Cohanim cuyo mishmar o grupo familiar funja en el Templo en el Iom Kipur del Jubileo, el día cuando sus leyes cobran efecto (Rashi). Mas los Cohanim deben pagarle a la tesorería del Templo por el campo, porque ninguna propiedad santificada pue-de abandonar el patrimonio del Santuario a menos que haya sido redimida (Arajín 25b; Rambam, Hiljot Arajín 4:19).

אתו .26 איש קדיש No lo consagrará un hombre. Un — לא-י�animal macho primogénito de ganado o rebaño es sacro de nacimiento como ofrenda; no puede ser consagrado como otra clase de ofrenda porque no es propiedad de su ‘dueño’ (Rashi). Otra forma de entenderlo es que, puesto que el animal es sacro de nacimiento, no precisa de ningu-na santificación formal (Rambán).

טמאה .27 ה� בהמה Si es de animales impuros. Nuestro — ב�versículo habla de un animal no kasher cuyo dueño lo ha consagrado en beneficio de la tesorería del Templo. Si el dueño lo redime, paga su precio de mercado más el sobre-cargo de un quinto. Pero si no es redimido por su dueño, será vendido según su valoración; es decir, cualquier otra persona puede redimirlo por su precio justo de mercado (Rashi).

28-29. Jérem / Propiedad consagrada a perpetuidad. El vocablo jérem suele emplearse para significar destrucción o denotar algo prohibido para el usufructo humano. Mas en el contexto de este pasaje, se refiere a la resolución

expresa de una persona de consagrar un objeto, prohibién-doselo para uso personal (Ralbag).

Existen dos clases de jérem: una es para el ית ב� ה� ,בדק la tesorería del Templo; y la otra es un donativo a los Cohanim, y se convierte en su propiedad privada. El jérem del Templo es usado para mantenimiento u otros usos del mismo, o es vendido [es decir, redimido] y el dinero de la venta va a la tesorería del Templo. El jérem de los Cohanim es semejante a la terumá, en el sentido de que el dueño pierde su titularidad sobre el objeto y no puede redimirlo. Debe ser entregado a los Cohanim, a partir de lo cual se convierte en su propiedad privada, perdiendo toda santidad.ם מן-האדם .29 Que sea proscrita de la humanidad — אשר יחר�El versículo habla de una persona condenada a muerte por un tribunal. Si alguien hace votos de donar su valor mone-tario [מים -de acuer [ערך] o la estimación de su valoración [ד�do a los vs. 2-7 citados, tal voto no es válido debido a que morirá, y no posee valor monetario y no será redimida en pago del voto (Rashi; Sifrá).

Según Rambán, el versículo se refiere a un caso del todo diferente. El rey y el Sanhedrín, en tanto representan-tes de la nación, tienen el derecho de requerir que todo el pueblo o personas específicas lleven a cabo ciertas accio-nes por el bien común, y de decretar que quienquiera que viole tal consenso sea condenado a la pena capital (véase Rambán sobre varios ejemplos). En tal sentido, nuestro versículo afirma que mientras que un jérem en aras de la tesorería del Templo puede ser redimido, un condenado a muerte por desobedecer un decreto nacional no puede serlo.

añadirá un quinto del dinero de la valoración sobre la misma y será suyo. 20 Mas si no redi-me el campo, o si vende el campo a otro hombre, no será redimido más. 21 Y será el campo, al salir en el Jubileo, sacro para HASHEM como un campo embargado; del Cohén será su heredad.

22 Mas si un campo adquirido por él –que no es el campo de su heredad– consagra a HASHEM, 23 le considerará el Cohén la suma de la valoración hasta el Año del Jubileo, y pa-gará la valoración en tal día, siendo sacro para HASHEM. 24 En el Año del Jubileo retornará el campo a quien lo compró de él, de quien era heredad de tierra. 25 Y toda la valoración será del shékel santo, de veinte guerá será el shékel.

26 Mas un primogénito de animales que es primicia para HASHEM, no lo consagrará un hombre, ya sea de ganado bovino u ovino; para HASHEM es. 27 Y si es de animales impuros, lo liberará según la valoración y añadirá un quinto sobre la misma; y si no es redimido será vendido según su valoración.

28 Mas toda propiedad consagrada a perpetuidad que haya consagrado un hombre para HASHEM, de todo lo que es suyo, ya sea persona o animal o campo de su heredad, no será vendida ni será redimida, pues toda propiedad consagrada a perpetuidad es santísima para HASHEM.

29 Toda persona condenada que sea proscrita de la humanidad no será redimida; se le dará muerte.

Jérem / Propiedad

consagrada a perpetuidad


פרשת בחקתי כז / ל ־לד 770 / ספר ויקרא

א רע� א דא� רע� א מז� רע� א דא� עשר� ל מ� ל וכ�

: יי� ם א קד� יי� הוא קודש� א ד� נ� מפרי איל�שרה ע� ממ� ר גב� יפרוק ק מפר� לא ואם

ר תורין עש� ל מ� חמשה יוסף עלוהי: לב וכ�ה א� א עשיר� ר תחות חטר� ן כל די יעב� וע�ב בין ט� ר ק� יב� א לג ל� : יי� ם קד� דיש ק� יהי לפנה א יח� פ� ל� לפנה ואם ח� א יח� לביש ול�ק: ר� א יתפ� א ל� ויהי הוא וחלופה יהי קודש�ת משה לבני קיד יי� י� א די פ� י� לד אלין פקוד�

י: א דסינ� אל בטור� ישר�

ל

לא

לב מפטיר

לג

לד

רש“י

(ל) וכל מעשר הארץ. במעשר שני הכתוב מדבר: מזרע הארץ. דגן: מפרי העץ. תירוש ויצהר: לה’ הוא. קנאו השם ומשולחנו צוה לך לעלות ולאכול [ס“א לעלותו לאכלו] בירושלים (קידושין נד:) כמו שנאמר ואכלת לפני ה’ אלהיך מעשר ולא ממעשר חבירו, הפודה (לא) ממעשרו. יד:כג): (דברים וגו’ דגנך תירושך מעשר של חבירו אין מוסיף חומש (מעשר שני ד:ג; קידושין כד.) ומה היא גאולתו, כדי להתירו באכילה בכל מקום והמעות יעלה ויאכל בירושלים כמו שכתוב ונתתה בפתח מוציאן לעשרן כשבא (לב) תחת השבט. יד:כה): (דברים וגו’ בכסף

מעשר שהוא ניכר להיות בסיקרא צבוע בשבט מכה והעשירי זה אחר זה (בכורות נח:) כן עושה לעגלים וטלאים של כל שנה ושנה: יהיה קדש. ליקרב נמנה עם שאר מתנות לא שהרי לבעלים נאכל והבשר ואמוריו, דמו למזבח כהונה ולא מצינו שיהא בשרו ניתן לכהנים (זבחים נו:): (לג) לא יבקר וגו’. לפי שנאמר וכל מבחר נדריכם (דברים יב:יא) יכול יהא בורר ומוציא את היפה, ולא קדושה, עליו חלה מום בעל בין תם בין לרע, טוב בין יבקר לא ת”ל שיקרב בעל מום אלא יאכל בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד (בכורות יד:):

יהוה הוא Cץ ל ע י ה� Tרץ מפר א� ע ה� ר� רץ מז¡ א� ר ה� עש� ל־מ� וכ�שיתו שרו חמ; ע� Cיש ממ ל א@ אל יגא_ יהוה: ואם־ג� Cקדש לת ח� Zעבר ת Cצאן כל אשר־י ר ו� ק� ר ב� uעש ל־מ� יו: וכ� ל< ף ע� Qיסר בין־טוב ªק יהוה: לא יב� Cהיה־קדש ל י י; עשיר בט ה< Wש ה�תו ה־הוא ותמור� י� נו וה< ר ימיר מ[ נו ואם־ה� ע ולא ימיר5 Yר ל�יהוה ה צו� ר אש מצות ה� לה א[ אל: יג� לא היה־קדש י;

י: ע’’ח פסוקים. עז’’א סימן. ר סינ< Yל בה eא י ישר� ה אל־בנ[ aאת־משAl concluir cada uno de los cinco libros de la Torá,

se acostumbra que la congregación, seguida del lector, proclame:

זק! ק! ונתח� ק! חז� חז�

30-31. El segundo diezmo. Durante el primero, segundo, cuarto y quinto años del ciclo de siete años de la Shemitá, un agricultor separa un décimo de su producto, el cual debe proteger de contraer tumá (contaminación ritual) y llevar a Jerusalén para comerlo ahí. Esto es conocido como עשר שני ,מ�segundo diezmo, debido a que es separado de la cosecha sólo después de que el primer diezmo es apartado para los levitas.

La Torá permite que el dueño redima el diezmo con monedas acuñadas, a partir de lo cual la santidad es transferida del diezmo a las mismas, que el dueño debe llevar a la Ciudad Santa y usar para comprar alimentos u ofrendas que pueden ser comidas. [Véase asimismo Devarim 14:22-27.]32-33. El diezmo de animales.שבט .32 ה� ת ח� Bajo el cayado. Todo décimo animal de — ת�



aquellos nacidos durante la temporada debe ser santificado como ofrenda. Todos los recién nacidos del rebaño o de la manada son puestos en un corral con una abertura estrecha, y se permite que los animales vayan saliendo uno por uno. El dueño o su apoderado toca cada décimo animal con un palo embadurnado de pintura, marcándolo como maaser o diezmo (Rashi; Bejorot 58b)ה‘ -Sacro para HASHEM. El animal de maaser es eleva — קדש ל�do como ofrenda. Sus grasas son ofrendadas sobre el Altar y toda su carne es consumida por los dueños [y sus invitados, pues nada de la carne requiere ser entregada a los Cohanim] (Rashi).קר .33 ,No distinguirá. A diferencia de otras ofrendas — לא יב�por las cuales es meritorio elegir sólo los mejores animales, el diezmo debe ser dejado totalmente al azar, y cualquier

animal que salga en décimo lugar es sacro (Rashi; Sifrá).ע -Entre bueno y malo. Incluso si el décimo ani — בין-טוב לר�mal es malo, en el sentido de que tiene un defecto que lo descalifica para ser usado como ofrenda, de todas maneras es maaser. Además, sólo puede ser usado como alimento, mas no para trabajar o ser esquilado (Rashi; Bejorot 14a). .A Moshé para los Hijos de Israel — את-משה אל-בני ישראל .34El maestro era digno de su pueblo y el pueblo era digno de su maestro (Daat Zekenim).c .סימן עז“א פסוקים. Esta nota masorética significa — ע“ח que hay 78 versículos en esta Sidrá, los que correspon-den numéricamente a la sigla mnemotécnia עז“א. Esta sigla se refiere a “fuerza”, una alusión a los castigos de la Admonición, la que demuestra el poderío de Dios (Rabí David Feinstein).

30 Todo diezmo de tierra, de la siembra de la tierra y del fruto del árbol para HASHEM será; sacro para HASHEM es. 31 Y si redime un hombre de su diezmo, un quinto añadirá sobre ello.

32 De todo diezmo de ganado bovino u ovino, de todo lo que pase bajo el cayado, el décimo será sacro para HASHEM. 33 No distinguirá entre bueno y malo y no sustituirá por ello, y si lo sustituye, serán ello y lo sustituido sacros, no será redimido”.

34 Estos son los mandamientos que ordenó HASHEM a Moshé para los Hijos de Israel en el monte Sinaí.

Al concluir cada uno de los cinco libros de la Torá, se acostumbra que la congregación, seguida del lector, proclame:

“¡Jazak! ¡Jazak! ¡Venitjazek! (¡Sé fuerte! ¡Sé fuerte! ¡Y que nos fortalezcamos!)”.

El segundo diezmo

El diezmo de animales


772 / הפטרת בחקתי

� Haftarat Bejukotai

Como profeta de la Destrucción, el mensaje de Irmiahu traza grandes paralelos con el de nuestra Sidrá. Si el pueblo de Israel se aferra con dedicación a la Torá, se hará me-recedor del respeto por parte de las naciones y gozará de prosperidad y bendición. Por el contrario, si le da la espalda a la Torá, sufrirá el desprecio de estas, pobreza y maldición. El profeta comienza con una descripción mordaz de cuán arraigada estaba la idolatría en la nación y cómo reem-plazaba la fe en Dios con una fe ciega en el enclenque ser humano. La segunda parte del mensaje tiene tanta vigencia ahora como antes, pues Irmiahu advierte que estas ilusiones

serán totalmente en vano; cualquier beneficio que provenga del ser humano no será más que pasajero, y culminará en humillación y tragedia.

Al igual que incluso en las más descarnadas profecías, esta también concluye con palabras de esperanza y con-suelo, como sucede con la temible admonición de nuestra Sidrá. No importa cuán oscuro sea el presente o cuán funes-to se vislumbre el futuro inminente, Dios no abandona a Su pueblo para siempre ni Israel corta para siempre sus lazos con Él. El pacto con los Patriarcas permanece intacto: la esperanza y la curación han de llegar, pues Dios es nuestra salvación y nuestra alabanza.

HAFTARAT BEJUKOTAI / הפטרת בחקתיIrmiahu 16:19 — 17:14 / ירמיה טז:יט — יז:יד

16 19 HASHEM, mi Fuerza, mi Baluarte y mi Refugio en el día de sufrimiento. Hacia Ti vendrán naciones desde los

confines de la tierra y dirán: “Solamente falsedad han hereda-do nuestros ancestros, vanidad carente de propósito. 20 ¿Puede hacer el hombre un dios para sí? ¡Si no son dioses!”. 21 Por eso, he aquí que les hago saber en esta ocasión, les haré cono-cer Mi mano y Mi poder; sabrán que Mi Nombre es HASHEM.

17 1 El pecado de Iehudá está escrito con pluma de hierro, con uña diamantina, grabado sobre la tablilla de su

corazón y las esquinas de sus altares. 2 Así como recuerdan a sus hijos, así también recuerdan sus altares y sus idolos arbó-reos al lado de árboles exuberantes sobre colinas elevadas. 3 Oh, adorador en las montañas, en el campo: tus riquezas, todos tus tesoros entregaré como botín por culpa de tus elevados altares, frutos del pecado, [que erigiste] por todas tus fronteras. 4 Serás forzado a replegarte de la heredad que te he dado y te haré trabajar para tus enemigos en una tierra que no conoces, pues has encendido fuego en Mis narices, que arderá por siempre.

5 Así ha dicho HASHEM: “Maldito es el hombre que depo-sita su fe en las personas, que halla en los mortales su for-taleza, y de HASHEM se aparta su corazón. 6 Será cual árbol solitario en el desierto, no verá el bien cuando llegue; habitará en el desierto árido, en una tierra sulfurosa y despoblada. 7 Bendito es el hombre que deposita su fe en HASHEM, pues HASHEM será su seguridad. 8 Será cual árbol plantado a la orilla del agua, que echará sus raíces junto a los arroyos y no verá cuando llega el calor, su follaje estará siempre fresco, y en años de sequía no se preocupará [ya que] nunca cesará de dar fruto.

9 El corazón es más engañoso que todo y es frágil. ¿Quién puede saberlo? 10 Yo, HASHEM, escudriño el corazón y escru-to la mente para retribuir al hombre acorde a su conducta, acorde al fruto de su acción. 11 Como un ave cuyo trinar atrae a aquellos a quienes no ha engendrado, es aquel que hace fortuna sin justicia: a la mitad de sus días lo abandonará, y finalmente se habrá degenerado”.

12 Como el Trono de Gloria –exaltado desde el comienzo– es el lugar de nuestro Santuario. 13 La esperanza de Israel es HASHEM. Aquellos que Te abandonan serán humillados – “aquellos que se aparten de Mí serán condenados a los abis-mos terrenales”–, pues han abandonado a la Fuente de aguas vivas, a HASHEM. 14 Cúrame, HASHEM, y seré curado; sálvame y seré salvado, pues Tú eres mi alabanza.

ם גוי יך אל ה ר� צ ביום י ומנוס� י �עז ומ" י עז# יט יהוה טז ינו אבות חלו נ" קר ך־ש א1 ויאמרו רץ פסי־א א1 מ6 באו יים אלה7 ם ד9 א עשה־לו כ הי< יל: מוע@ ם Aין־ב וא6 בל Cהזאת ם ה1 ע1 Dפ ם ב1 י מודיע Gכן הננ ים: כא ל ה לא אלה@ מ Iוהיהוה: י Jי־שמ כ@ דעו וי" י ת7 ואת־גבור י ד� את־י ם Mאודיעיר מ7 ל בצפרן ש Cרז ט ב1 Mה בע Nה כתוב את יהוד Dט יז א ח1ם: ב כזכר Qרנות מזבחותיכ ם ולק1 ל־לוח1 לב ה ע1 חרושעות ל גב Rן ע Sענ Tץ ר Uל־ע ם ע1 Cריה אש6 ם ו< בניהם מזבחותז Dב ל יך Cל־אוצרות כ ילך ח6 ה ד ש ב1 רי ג הר גבהות: ה1 ובך ה טת מ1 ד וש" : יך Qל־גבול בכ את ט9 בח1 יך מת ב" ן Zאתרץ א9 יך ב יב את־א יך דת עב1 ך וה< תי ל Dת ר נ אש] תך חל" מנ<ם Aד־עול ע1 י פ� בא1 ם חת[ קד1 כי־אש עת ד� לא־י ר אש]ח Dיבט ר אש] בר ג ה1 רור א יהוה ר Dמ א ׀ ה כה ד: תוק"ה י ו וה לבו: סור י ומן־יהוה זרעו ר ש9 ב ם Aוש ם ד א ב"ן חררים aכ בוא טוב וש י־י ה כ@ Cה ולא ירא ב ער ר ב" bרע כע1ר בר אש[ ג רוך ה1 ב: ז ב ה ולא תש6 רץ מלח9 ר א[ מדב ב1תול ץ ׀ ש Uה כע י חו: ח וה ה יהוה מבט1 Aי יהוה וה Tח ב Rיבטכ’] [ירא ה ירא ולא יו ש ר ח ש" Dל יש1 ל ל־יוב1 וע1 ים ל־מ1 ע1ג צרת לא ידא ת ב1 aן ובשנ Sענ Tהו ר Iל ה ע Aי בא חם וה י־י כ@ש הוא fנ לב מכל וא קב ה1 רי: ט ע Qעשות פ יש מ6 מ� ולא ית לאיש gת יות ול ן כל Uב בח Iר ל hי יהוה חק נו: י אנ# Qע ד י י6 מ�ד ל ר ולא י ג א ד gיו: יא קר ל" על י מ< יו [כדרכו כ’] כפר� כ כדרנו זב ע1 י< כ’] [ימו יו מ י י חצ ב< ט במשפ� ולא עשר עשה ראשון מ6 רום מ בוד כ א Uיב כס ל: ב" נ ה הי[ י@ חריתו ובא<יך יבשו Cל־עזב אל יהוה כ ה ישר gנו: יג מקו ש6 מקום מקדים י� ים־ח1 Tזבו מקור מ י ע" Jבו כ ת רץ יכ bא י [יסורי כ’] ב וסור1ה ע Zש ואו ני Iהושיע א פ ר Uוא יהוה ני gא יד רפ את־יהוה:

ה: ת י א" ת� י תהל Jכ


יתקחב-רהב תשרפ - ArtScroll · 2020-05-14 · nera que trabaja durante seis días y...

Documents

Transcript of יתקחב-רהב תשרפ - ArtScroll · 2020-05-14 · nera que trabaja durante seis días y...